חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 361ראשיהפצה

האיש שחקר את חוקריו - בגליון השבוע

יוצאי הבולשת הבריטית שדיברו אל מכשיר ההקלטה של בנימין גפנר לא שיערו שהמראיין, שהחזיק בצל"ש מהמלך ג'ורג', הוא איש מחתרת הלח"י שישב שנים בכלא הבריטי .
24/09/09, 09:57
אבישי רובינשטיין

אני הבנתי מיד עם בואי ארצה שהדרך של עוד דונם, עוד יהודי ועוד אונייה מפעם לפעם - אין זמן לזה! לא העליתי על דעתי שישחטו את כל יהודי אירופה, אבל אמרתי שהזמן דוחק והערבים מתרבים יותר מאיתנו. זה ממש פיזי, הרגשתי שמוכרחים לעשות משהו"

ראש השנה תש"ה (1944). העיירה מֶעאַדי, 20 ק"מ מקהיר בירת מצרים, היא גן עדן של בוסתנים וגני ירק. בתוך השפע הירוק הניזון ממימי הנילוס העשירים מצוי מתקן כליאה וחקירה זעיר של האינטליגֶּ'נס - הבולשת הבריטית. רק עשרה תאי מעצר, מבנה קטן שאינו דומה לבתי הסוהר המפלצתיים והידועים לשמצה של קהיר. בבוקרו של יום הדין לכל באי עולם, כלואים במקום שקט זה, שלושה בחורים צעירים מארץ ישראל, אשר חשים את אימת הדין הסוגר עליהם באופן מוחשי ביותר. מדובר בימים שלאחר ההתנקשות בשר המושבות הבריטי וולטר אדוארד גּינֶס, מהמשפחה הידועה שהביאה לנו את הבירה ואת ספר השיאים, הידוע בפי כל בתוארו "הלורד מוין". הבחורים שבמעצר חשודים בהשתייכות ל'כנופיית שטרן', הכינוי שנתנו הבריטים למחתרת הלח"י (לוחמי חירות ישראל), אשר שני המתנקשים בכבוד השר, אליהו בית-צורי ואליהו חכים, באו משורותיה. חיסול שר בריטי ע"י אויבים מבחוץ הוא מכה שבריטניה לא ספגה אף מהחזקות שבאויבותיה, ויש לזכור כי מדובר בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. האימפריה זועמת ומושפלת, ומבקשת למחוץ את הארגון הקטן והעקשני, שמספר חבריו לא עלה מעולם על שלוש ספרות, אך השכיל להכאיב לה בצורות שהיא לא דמיינה מעולם. בנימין גֶפְּנֶר מחזיק בסידור ופוצח בתאו בתפילת חג קולנית.  מהתאים הסמוכים מצטרפים אליו חבריו גרשון הורביץ ויוסף סיטנר. השומרים נדרכים. לאסירים אסור להרים את קולם. אך כשהם מבינים שמדובר בתפילה הם בוחרים להניח לאסירים להתפלל בשאגות מתוך קירות ליבם.

 יאיר אמר: תחשוב לבד

לבנימין גפנר אין זכרונות רבים מהוריו. את אמו איבד בגיל 3, ואת אביו ראה רק פעם אחת בטרם נהרג כשהיה בן 6. אירוני כי אדם שהוא ספר זכרונות חי ותוסס לכמעט מאה שנים של פעילות בלתי פוסקת, אינו זוכר כמעט דבר מהוריו. הוא נולד בפולין לפני 95 שנים וגדל בבית דודיו - ארבע אנשים בחדר דל וקטן, אך עם רוח גדולה. הוא התחנך בגימנסיה העברית של עירו - ולוצלָבֶק, ולאחריה הלך ללמוד הנדסה חקלאית באוניברסיטת נאנסי בצרפת ("כולם חשבו שהחקלאות זה הדבר החשוב ביותר בארץ"). תודעה ציונית ספג בפעילות בסניף בית"ר בפולין. בגיל 25 עם דיפלומה של מהנדס, מקצוע בו לא יעסוק, הוא עולה לארץ ומצטרף לאצ"ל.

מה גורם לאדם בוגר ומבוסס כמו שהיית להיכנס כחייל פשוט למחתרת?

"אני הבנתי מיד עם בואי ארצה שהדרך של עוד דונם, עוד יהודי ועוד אונייה מפעם לפעם - אין זמן לזה! לא העליתי על דעתי שישחטו את כל יהודי אירופה, אבל אמרתי שהזמן דוחק והערבים מתרבים יותר מאיתנו. זה ממש פיזי, הרגשתי שמוכרחים לעשות משהו ונכנסתי לאצ"ל".

הוא לא חש שלמות עם דרך האצ"ל, שלדבריו היה "חצי לוחמני-חצי גיבורים". במילה 'גיבורים' הוא מכנה את ה"שמאל-ימין-שמאל" וכל התיאטרליות הצבאית, שנראתה בעיניו כמשחק ילדים. במהלך קורס מפקדים של האצ"ל הוא נופל בשבי האנגלים, שעה שהתאמן עם ארבעים מחבריו בזריקת רימונים במושבה משמר-הירדן. שלושה שוטרים עצרו אותם, והם הלכו אחריהם בשקט מבלי להתנגד. הוא ישב בכלא עכו. לאחר מכן במחנה המעצר במזרע. מלחמת העולם שפרצה מקצרת את מאסרו והוא משתחרר. בעודו במאסר הוא פוגש את אברהם 'יאיר' שטרן כשהוא עדיין מפקד באצ"ל, ושואל אותו מה לדבריו התכונה החשובה ביותר של חבר בארגון. תשובת יאיר מדהימה אותו: "שיחשוב ויבין".

בנימין, הסולד מהפומפוזיות הצבאית של האצ"ל, הופך ללוחם בלח"י. אך כשהוא משתחרר, הארגון שאליו הצטרף כבר כמעט ואיננו קיים. כעבור שבוע יאיר נרצח, מרבית החברים כלואים והשאר נרדפים עד צוואר בידי הבריטים וההגנה. כאיש מעש, הוא בוחר להשתתף במלחמת הכובש הבריטי בנאצים. בטרם יעזוב למצרים הבטיח למפקדו יצחק יזרניצקי-שמיר כי יעזור בארגון תאי לח"י בקרב 20 אלף החיילים העבריים מארץ ישראל אשר חנו אז בארץ הנילוס.

 ביחידת קומנדו בריטית

ארבע שנים למד הנער בנימין לטינית בגימנסיה העברית בפולין - ארץ קתולית, אין מה לעשות. לו זה נראה מיותר, אך ההיסטוריה האישית שלו תוכיח אחרת. כשהבינו הממונים עליו שיש סיכוי שהוא דובר איטלקית, שלחו אותו לבחינה. גפנר דובר 8 שפות, מיומנות שהאנגלים אשר שישית מכדור הארץ נתונה לשלטונם, לא נדרשים לפתח. בבחינה הוא נשאל שתי שאלות באיטלקית עילגת. בנימין לא ממש ידע איטלקית באותו שלב, אז הוא בחר לשלוף מזכרונו משפטים קלאסיים בלטינית מהגימנסיה. הקצינים האנגלים התרשמו, אולי התביישו להודות שלא הבינו מה הוא אמר להם, וצרפו אותו מיידית לכוח של בעלות הברית שעתיד לפלוש לסיציליה. באיטליה מתגלגל גפנר ומגיע ליחידת ה"איי-פורס" (A-Force), כוח קומנדו בריטי שתפקידו לסייע לאלפי חיילי בנות הברית ששוטטו ברחבי איטליה הכבושה בניסיון לשרוד ולחזור ליחידותיהם. "ציר העכברושים" (Ratline), כך כונו הצירים שהובילו מצפון איטליה שתחת שלטון הנאצים אל הדרום שבשלטון בעלות הברית. לבעלות הברית היו יותר משאבים לבניית מטוסים וטנקים חדשים מאשר זמן להכשיר חיילים מיומנים שיפעילו אותם מבלי להיהרג בהיתקלות הראשונה. בשל כך, החזרת שבויים שהיו כבר טייסים ולוחמים מנוסים חזרה היתה לא רק ציווי מוסרי אלא גם כורח מבצעי ראשון במעלה.

בתפקידו החדש מתנתק בנימין כמעט לחלוטין מהמשחק הכפול של חייל בריטי-לוחם מחתרת. הוא יוצא מספר פעמים בתוך צוותי פעולה קטנים מאוד לתקופות ארוכות, לעתים של מספר חודשים, אל מעבר לקווי האויב. הוא וחבריו מסייעים למאות חיילים בריטים. הוא חוצה את איטליה לאורכה ולרוחבה ברגליו, על גבו מטען כבד, מקלע וכדורים. האנגלים, האמונים על כיבוד כללי הלחימה הבינלאומיים, שלחו את חייליהם לעורף הגרמני כשהם לבושים במדי צבא בריטיים מלאים, אחרת הגרמנים עלולים לחשוב שהם מרגלים ולהוציאם בטעות להורג במידה ויפלו בשבי. ניתן רק לדמיין מה היה קורה אם חלילה היה גפנר נופל בידי הגרמנים כשעל צווארו דיסקית בה מצוין מפורשות (בהתאם לאמנות) כי הוא חייל יהודי מפלשתינה. טבעי כי השוטטות ברחבי השטח הגרמני-פאשיסטי במדי חיילים בריטיים זימנה להם מספר היתקלויות חמות. בנס, הם הצליחו לשרוד את כולן. הם למדו לסמוך על הכנסת האורחים של איכרים פשוטים, וכן על עזרת הכמורה הכפרית לעת צרה. 

בתקופת שהותו בשטח הגרמני, החליט  בנימין לשלוח גלויה לבן דודו, פרד, שהיה אסור במחנה שבויים נאצי. דברי דואר הגיעו לשם לרוב דרך הצלב האדום, אך היות והוא שהה בשטח גרמני, הוא פשוט קנה גלויה עם בול שעליו דיוקן של היטלר ושלח אותה באופן ישיר למחנה. הגלויה הגיעה ליעדה, והדודן הבין שמשהו מאד מוזר עובר על בנימין, שהתחיל לשלוח גלויות מאיטליה ולא מתל-אביב.

כשחזרה החוליה לבסיסה, סגל הפיקוד התרגש מאד. הקצין שמעל מפקדו הישיר חייך אליו פעם אחת, והקצין שמעליו (מפקד הכנף!) העיף מבט מתעניין לעברו. בדיסטנס ששורר בצבא הבריטי מדובר בגילויי קרבה יוצאי דופן. מפקדו הישיר של גפנר המליץ עליו לצל"ש, והוא קיבל תעודה המאשרת ששמו התפרסם בעיתון הרשמי בלונדון וכי הוד מעלתו ג'ורג ה-6 מבקש להביע את הערכתו לפועלו של סמל גפנר. התעודה סייעה ברבות הימים לגפנר לפתוח דלתות בריטיות רבות, אך הוא מעולם לא מיסגר אותה. כשביקשתי לראותה, הוא שלף אותה מתוך פנקס הטלפונים הבלוי שלו. 

לא מסוגל לפגוע ביהודי

המלחמה העזה באויב הנאצי ותחושת השותפות עם כל החיילים העבריים מארץ ישראל שלחמו תחת אותם מדים, השכיחה מגפנר את הרדיפות וגילויי השנאה שספג בארץ מצד חברי ההגנה בשל היותו חבר בארגון של "פורשים". באיטליה הוא שירת בסמיכות ליחידת הצנחנים שנשלחו ע"י הסוכנות להצלת שארית הפליטה שתחת שלטון הנאצים. במסגרת זו הוא פגש את חנה סנש וחביבה רייק. הוא התיידד במיוחד עם צנחן המכונה בפיו 'קוגלמן', שאת שמו האמיתי הוא מסרב להסגיר עד היום. בחזרה מביקור מולדת, הביא עמו גפנר קטע מעיתון 'מעריב' המתייחס לפעולות המחתרות הפורשות. 'קוגלמן' הסיק כי גפנר הוא איש אצ"ל או לח"י. בהמשך פנה אליו בלשון חלקות וביקש ממנו שימסור את מקום מסתורו של יעקב מרידור, מראשי האצ"ל. גפנר כמובן התחמק. בהמשך הוא ייתקל ב'קוגלמן' יוצא ממשרד מפקדו הגבוה, קצין בריטי בדרגת קולונל שישאל מייד את גפנר אם הוא "שטרניסט". במקרה זה הצליח גפנר להתחמק מחשיפה כשהסביר למפקדו כי אצל היהודים "שנאה זואולוגית" לבעלי דעות פוליטיות שונות היא ספורט לאומי, כמו הראגבי אצל האנגלים.

הוא עוד עתיד להיתקל שוב ושוב באותה "שנאה זואולוגית". במהלך מחקרים שערך לאחר שנים חשף גפנר כי לפי הדו"חות הבריטיים החסויים, איש הלח"י צבי פיינברג, אשר עסק בהברחת נשק ממצרים לישראל ונדרס ע"י רכבת, למעשה חוסל ע"י אנשי ההגנה.

גפנר הגיע להכרה הכואבת כי על אף אחוות הלוחמים בינו לבין הצנחנים ולמרות העובדה שהיה נכון לסכן את חייו במלחמה בגרמנים, כל זה היה שווה כקליפת השום בעיני 'קוגלמן' למול "הפשע" של תמיכה בפורשים - "הקוגלמנים אינם עם סולח". למרות מעשה הנבלה שנעשה עמו, הוא מסרב עד היום להסגיר את שם המלשין. את מניעיו הוא מסביר בספרו: "איש זה ('קוגלמן' - א.ר.) מצא עוז בנפשו לצנוח אל שטח שבשליטת הנאצים כדי לשאת עידוד ועזרה לבני עמנו, כדי להפיח בהם תקווה בשעתם השחורה. הוא סיכן את חייו. לא ארצה, לא אוכל, להשחיר - אף בדברי אמת - את שמו של אדם, אשר סיכן נפשו כדי להציל יהודים".

את מי שנאתם יותר את הבריטים או את ההגנה?

"האיבה שלנו היתה כולה נגד הבריטים, זה ברור. מצווה, מצווה להרוג אותם, בכל מקום ומכל סיבה. להגנה היו שתי פנים שונות. א' הם היו הכוח הצבאי היהודי הגדול - האצ"ל לא יכול היה ביום אחד להשמיד את כל הרכבות כמו שההגנה עשתה (ליל הגשרים - א.ר.). מצד שני, ההגנה כשפחדה מהבריטים הלשינה עלינו ועל האצ"ל. עלינו קצת פחות ועל האצ"ל כל הזמן".

עם כל ההלשנות מצד יהודים, לא איבדת מהאמונה שלך בעם היהודי?

"תראה, העם היהודי זה האהבה הגדולה של חיי. מהיום שעמדתי על דעתי, ידעתי שאני אשרת את העם היהודי. לא ידעתי שיהיה מסוכן כל כך. כשבאתי מפולין כל מיני מושגים שהיו לי השתנו, אבל דבר אחד נשאר - לשמור על חיי יהודים, אני לעולם לא הייתי יכול לירות על איש הגנה, גם אם הייתי יודע שהוא משרת כל הזמן את הבריטים".

תכונת העין הטובה בולטת מאד אצל בנימין גפנר, והיא עולה כל הזמן מתוך דבריו. כאיש שנתקל בחייו הארוכים במעשי עוול ורוע לא מעטים, הוא לא שוכח לציין גם את נקודות הטוב שהיו. אולי לתכונת אופי זו יש קשר לגיל המופלג אליו זכה להגיע האיש מתוך בריאות טובה ונפש עליזה.

ב-1944 החליט גפנר שלאחר כשנתיים של שירות כפול, הגיע זמנו לחזור לשורות הלח"י. הוא החל לעבוד על פטור רפואי: "זייפתי תעודה שאני הולך להתעוור, אתה רואה אותי איך אני הולך להתעוור (צוחק). לחמתי באיטליה בשלג וראיתי לבן כל הזמן, הבריטים אמרו שזה כנראה מזה, והסכמתי עמם".

הפטור הגיע, אך שחרורו של גפנר לא יארך. במהרה ימצא  את עצמו שוב בידי המערכת הבריטית, הפעם כאסיר.

 בכלא הבריטי

עוד בפגישתו האחרונה של גפנר עם יצחק שמיר, בטרם יצא כחייל למצרים, ציין באוזניו חבר הנהגת הלח"י כי בכוונתו לחסל את הלורד מוין - שאיפה מרחיקת לכת למפקד שהיה באותה עת כמעט נטול חיילים לגמרי. בשהותו במצרים עסק גפנר בארגון איסוף המודיעין לקראת פעולת החיסול, אך הפעולה הגיעה לכלל מימוש כשהוא היה כבר עמוק בחזית האיטלקית. עם זאת, בחקירות שערכו הבריטים, נשבר מנהל סניף התנועה הרוויזיוניסטית בקהיר, רפאל סדובסקי, ששימש עזר ללוחמי המחתרות שעברו כחיילים בעיר, ומסר את שמם של גפנר ועוד מספר פעילים. לגפנר היה ברור כי במידה וייפול סדובסקי לידי האנגלים, הם יצליחו לשאוב ממנו מידע רב שיסכן את מאבקם. בהיגיון של חייל, היה ברור לו כי המהלך הרצוי לטובת המלחמה הוא לחסל את סדובסקי. על אף זאת, הוא לא הצליח לאזור כוח להעלות את הרעיון בפגישותיו עם פיקוד הלח"י.

גפנר הושם במאסר והועבר ממקום למקום. אל תהום הייאוש הגיע כשהיה כלוא בבידוד במצרים:

"בבית הסוהר בקהיר לא נתנו לי לדבר עם אף אחד, לא נתנו לי ספר, עיתון, שום דבר. זאת היתה מלחמה פנימית עצומה. מבלי לקרוא ספר, מבלי לקרוא עיתון, אדם לא יודע מה לעשות כשהוא נמצא בחדר 24 שעות ביממה. היה לי מאוד קשה. ידעתי שאם אספר להם סיפור מהמחתרת הם יתנו לי הכל".

הוא הועבר בין בתי סוהר מהארץ, לסודאן, למצרים ,לאריתריאה ושוב לארץ. הוא מספר כי במזרח אפריקה ניזונו אסירי האצ"ל והלח"י מתזונה צמחונית, כי הבשר שסיפקו הבריטים היה טרף.

כחילונים, מדוע עשיתם זאת?

"העם היהודי לא אוכל טריפה. אנשים שונים בעם היהודי אולי אוכלים, אבל העם היהודי לא אוכל טריפה. אנחנו רצינו לומר לאנגלים שאנחנו שונים, אנחנו שונים מהם, אנחנו עולם אחר. זה חשוב מאוד היה לנו".

בכלל, שמירה על המסורת היא חלק מהווי הכלא של אסירי המלכות. במאסר הראשון בארץ, אסירי אצ"ל ולח"י ניהלו את חייהם בהפרדה מוחלטת מצד אסירי ההגנה, שחיו כאסירים סוג א' (ביקורים, אוכל בשפע ממסעדות בחוץ וכד'). הפעילות השבועית היחידה שנערכה בהשתתפות שתי הקבוצות היתה תפילת שבת משותפת. גפנר מסביר: "ברגע שהגויים מציקים לנו, אנו נעשים יהודים. ההגנה רצתה להראות כלפי האנגלים שאנו אחרים, אנו יהודים".

אנקדוטה מהמאסר בעכו: פעם אחת קבוצה של אסירי הגנה מצאו תוך כדי עבודה פתח יציאה מהמצודה לרחוב. הם מיהרו לדווח על כך למנהל העבודה, ערבי-נוצרי שהיה שפוט לשנים ארוכות בגין רצח. גם הלה מיהר ודיווח לממונים שמעליו, אשר מיהרו לסגור את הפרצה בלבנים. עד היום גפנר עדיין תמה על התנהגות אנשי ההגנה. גם אם הם לא רצו לברוח באותו רגע, מדוע לא לשמור על האופציה? למי שתהה - אנשי ההגנה לא קיבלו גמול כלשהו. הם הרי עשו את מה שהיה מצופה מהם.

 בשליחות לח"י בארה"ב

כשהוחזר לכלא בירושלים, זכה גפנר לפגוש את הצדיק הירושלמי ר' אריה לוין. הוא המשיך שם את קמפיין העיוורון שלו, ולבסוף שוחרר ממאסרו על סמך המלצה של רופא העיניים הירושלמי ד"ר טיכו. כשהיה כבר בחוץ ביקש ממנו נתן פרידמן ילין-מור, אחד משלישיית מפקדי הלח"י, לנסוע לארה"ב בשליחות הארגון. באמריקה עבד ביצירת קשרים עם אנשים בעלי השפעה, בהסברה לכלי התקשורת, בגיוס כספים, בקניית נשק (ציוד בשווי 4000 דולר שהשיג גפנר טבע עם אוניית הנשק של האצ"ל 'אלטלנה') וכן בהכשרת נוער יהודי-אמריקני ללחימה ועלייה.

בכסף שגייס גפנר הוא מימן את שליחי לח"י באירופה, בעיקר בארצות הקומוניסטיות. לדבריו, בבסיס שליחותו עמד החשש כי הכרזת המדינה היא רק אפיזודה חולפת, וכי האנגלים עתידים לשוב. "בלח"י האמינו שהאנגלים יחזרו עם עוד יותר כוח ושהממשלה שבן גוריון הכריז עליה תחדל להתקיים. הם חשבו שהכול אפשרי. לא ידענו איך המלחמה תיגמר, אפשר היה שהאנגלים יכניסו מאתיים אלף חיילים ואנחנו לא נוכל לפעול. אי אפשר לדעת. היה לנו מזל גדול, שבאנגליה ההורים של החיילים ששירתו בארץ עשו המון פאניקה בפרלמנט כדי לצאת מארץ ישראל. השלטונות אמרו להורים: 'אם נצא אז היהודים והערבים יהרגו אלה את אלה'. ההורים השיבו: שיהרגו, אנו רוצים את הבן שלנו".

מעט עולים הגיעו לארץ כתוצאה מפעולות לח"י באמריקה, אך גפנר חש כי גם את כלל המשתתפים בכינוסים שערכו הם הצליחו להכניס לעם היהודי, ולתת להם תודעה יהודית אותה לא קיבלו בבתיהם.

גפנר השתוקק לחזור לחזית ולהספיק להילחם, אבל יומיים בטרם שב לארץ קרא בעיתון כי שליח האו"ם הרוזן השוודי ברנדוט חוסל בידי אנשי לח"י בירושלים, וכי כל אנשי הארגון מצויים בבתי כלא. הוא החליט כי ישב מספיק זמן בחייו בבתי כלא, ונשאר עוד שנה בארה"ב ללימודי קולנוע.

בסלון של קציני הבולשת

"נשוי ללח"י", כך מגדיר גפנר את עצמו. האנגלים עזבו מזמן, המחתרות כולן פורקו, אך נפשו עדיין יוצאת אל הארגון ששימש לו בית ומטרת קיום שנים רבות. הוא ניסה לעסוק בקולנוע אך העסק לא התפתח. רק בסביבות גיל הארבעים הוא החל לחשוב על פרנסה. כאדם אוהב ספר הקורא ב 7-8 שפות, הוא החליט לפתוח הוצאת ספרים. במסגרת הוצאת "לדורי", הקרויה על שם דודה דורה אשר גידלה אותו כאם, הוציא לאור כ-250 כותרים. הוא נישא, הקים בית, הוליד 3 בנים ובת, וכיום יש לו 3 נכדים.

אבל חיידק הלח"י המשיך לקנן בעצמותיו. הוא הביא עמו לארץ רשמקול מארה"ב: "התחלתי להקליט את האנשים. הבאתי לארץ רשמקול, וזה היה פלא. מאז אדם הראשון לא ראו פלא כזה. הזנחתי מאוד את העבודה שלי, והלכתי מאדם לאדם. הם עוד זכרו את הכול , זה היה טרי. הקלטתי אולי איזה 150 אנשים. רציתי לכתוב, אבל לא היה לי מספיק כסף לעשות עם זה משהו, אז נתתי את זה לבית יאיר".

הוא לא נעצר בלוחמי הלח"י, והלך לתעד גם את הזווית של האויב: "בזכות המדליה שקיבלתי מהמלך ג'ורג', היתה לי אצלם דלת פתוחה. הם לא חלמו שהייתי בלח"י. סיפרתי שהייתי בחיל הקומנדו. פעמיים הייתי בבריטניה ופעמיים הכסף נגמר לי. חבל מאד. ריאיינתי כ-15-20 אנשים חשובים והם דברו עמי".

הוא ישב על כורסאות בסלוני הבתים של אנשים אשר מולם שיחק יחד עם חבריו במשחק ציד אכזרי והדדי רק לפני עשור ומחצה.

הוא שוחח עמם בידידות, ואף קיבל מהם תמונות ומסמכים רבי חשיבות. מעטים האנגלים שזיהו את פניו - לדוגמא חוקר הבולשת קרטיס, אשר חי במקום מבודד בחוף המערבי של אנגליה. גפנר תיאם פגישה עם אשתו של החוקר, וסוכם כי קרטיס יבוא לאספו ברכבו. כשקרב לרכב, זיהה לפתע האנגלי, שמאות אנשי מחתרת נחקרו על ידו, את איש הלח"י אותו חקר בעבר 3-4 פעמים, ונמלט בחריקת בלמים. גפנר הנעלב התקשר שוב לאשתו, והתלונן כי זה לא מנומס מצד בעלה לחשוד בו כי הוא בא להורגו. קרטיס חזר, אבל ממש לא הראה סימני חיבה בזמן הראיון. כשהסתיימה הפגישה הוא הסיעו לתחנת רכבת במרחק 20 ק"מ מביתו, לשמור על מרחק ביטחון.

גם הראיון עם קצין הבולשת רוי פאראן, אשר רצח במכות אלה את נער הלח"י הירושלמי אלכסנדר רובוביץ', התקיים לאחר בדיקה של מפקח משטרה קנדי. לאחר שערך לגפנר חיפוש בכל הגוף, ביקש המפקח  מגפנר כי ייתן לו את נעליו בטרם ייכנס לשוחח עם פאראן. בעיני גפנר, איש המחתרת הוותיק, זו לא היתה בקשה מפתיעה: "אם אהרוג אותו, לא תהיה לי אפשרות לברוח בלי הנעליים".  

גם את פירות הקלטות אלו מסר גפנר לבית יאיר. גם בגילו המתקדם עוד עסוק האיש בחקר התקופה. הוא מחזיק בידיו תכתובת עם איש משרד החוץ הפולני שחי היום בברזיל, אשר היה מנהל של מחלקה שמטרתה היתה לעודד את הגירת יהודי פולין בתקופה שלפני המלחמה. אותו איש עמד בקשרים עם זאב ז'בוטינסקי ועם יאיר שטרן, שניסו לרתום את הרצון הפולני להיפטר מיהודי ארצם לכדי עזרה ממשית פולנית במאבק הצבאי של היהודים בפלשתינה. בגיל 93, פרסם גפנר את עלילותיו בספר אוטוביוגרפי "בלב הומה, בחרב שלופה", אותו ניתן להשיג בבית יאיר - מוזיאון הלח"י. 

 היינו כחולמים

בנימין גפנר מתקרב לשנתו המאה, הוא ב"ה בריא ועצמאי. רעמת שערו השופעת ועיניו השובבות והחיוניות מוכיחות כי לב של נער חולמני ורומנטי עוד פועם בחזהו. אי אפשר להתעלם מהשנים, אך בעיקרו של דבר גיל הוא רק הלך רוח. מחלונות ביתו נשקפים מרחביו הנצחיים של הים התיכון, גלים רגעיים מתרסקים ללא הרף אל סלעי החוף, כמו חייו של בנימין בהם ידע למצות את הנאות הרגע אך מעולם לא שכח את צו הנצח של הלאום.  

האם מדינת ישראל עומדת בציפיות של האנשים שנלחמו למענה ומסרו את נפשם?

"המעשה תמיד שונה מהציפיות. אנחנו חלמנו! אבל בכל זאת, אני רוצה לומר לך שאני מאוד זוכר את החיים בפולין. זה חלק מהחיים שלי, גדלתי ביניהם. אנחנו הרבה יותר טובים מהם, אנחנו יותר מעשיים, אנחנו יותר מוכשרים, אולי לא ללמידה ולא לתפילה, אבל כן למעשה גואל! אנחנו בסדר, ואנחנו נהיה עוד יותר בסדר".

ציפיות לעתיד?

"הייתי רוצה לראות עם שהוא קצת יותר אנושי, קצת פחות אגואיסטי. אבל מה שיש זה נפלא.

"לכל עם היה קשה לעשות את מה שאנחנו עשינו. השביעות רצון שלי לאין ערוך יותר גדולה מאשר האכזבה מצד זה או אחר של החיים. יש לי מזל יותר מאשר שכל, יש לי גם יותר מזל מאשר אומץ, למרות שלחמתי בבריטים. יש לי הרבה מזל שאני בחיים, מחייך, צוחק ומדבר".

rubinstein1@gmail.com