בשבע 361: ציון זו המצאה של גויים

בביקורה הראשון בארץ, מול הכותל המערבי שזה עתה שוחרר, הודיעה נכדתו בת ה-18 של בעל 'אגרות משה' להוריה המופתעים: אני נשארת כאן .

חגית רוטנברג , ו' בתשרי תש"ע

 

למרות גדלותו בתורה והיותו כתובת לאלפי שואלים מרחבי העולם, הרב פיינשטיין היה "סבא-סבא", מחמיאה לו נכדתו. "הוא היה קונה לנו המון מתנות, מקשיב לנו, קונה גלידה. הוא לא היה איש רחוק. תמיד כשראה שאנחנו מגיעים היה מפסיק לכתוב וקם לחבק אותנו

 

בהיותה ילדה, שכר אביה מלמד עיוור על מנת ללמד אותה משניות. "האהבה שלי לתורה אז באה מלימוד המשניות הזה, ופחות מסיפורי התנ"ך שנראו לי סתם משהו מעניין ולא הבנתי עדיין מה הערך והקדושה שבהם. אבל כשהגענו להלכות של נזקי שור ובור, אמרתי: וואו, זו דרך חיים!"

 

שעת צהריים, בנות כיתה ז' בבית הספר הירושלמי 'אהבת ישראל' מתחילות שיעור אנגלית. אני יושבת בשולחן האחרון סמוך לשולחן הירקרק והמוכר, מולי דף מצולם המכיל שלל מילים נרדפות באנגלית למושגים 'עצב' ו'שמחה'. החזרה הזמנית שלי לימי בית הספר היתה מרעננת משהו, אבל האזנה לשטף דיבורה של המורה - רבקה רפפורט, מגלה כי בשיעור הזה יש משהו מרענן אף יותר. המשפטים המתרגמים את מילות השמחה השונות קולחים מפיה באנגלית רהוטה, מתובלים במילים עבריות-יהודיות נדרשות כמו "I feel well' ברוך ה'". בתחילת השיעור מסבירה רפפורט את חשיבות ההבטה במציאות מתוך עין טובה, דרך pink glasses"", ואת החובה להודות על השפע שהקב"ה נותן, ומתוך כך היא ממשיכה אל שינון המילים החדשות המביעות שמחה לסוגיה השונים. היא גם משלבת סיפור מחויך על נכדתה התינוקת שלכלכה מבלי משים את בגדי החג החדשים במיץ רימונים עסיסי, על מנת להסביר לבנות את משמעות המילה "amused".

הרבנית רבקה רפפורט, מייסדת רשת בתי הספר החרדים-לאומיים 'אהבת ישראל', חשה בבירור כי הדרך שעשתה מהסמינרים החרדיים והקולג' בארה"ב אל עבודת ההוראה בארץ ישראל, היתה כולה רצף של מהלכים מונחים ומכוונים היטב בידי ההשגחה העליונה. אלמלא נקודות מפנה - מקריות לכאורה - שחלו בחייה, היא היתה היום מן הסתם מוברגת היטב בלב קהילה יהודית בארה"ב, עובדת כרופאה, מנתחת מוח או פסיכולוגית.

 

 למדנית מילדות

הדיון המגזרי-ישראלי הוותיק בנוגע ליכולתן של נשים דתיות לשלב תורה, משפחה וקריירה לא כל כך רלוונטי עבור רפפורט. מגיל צעיר היא גדלה על ברכי הזרם האורתודוקסי האמריקני, הדוגל בהעמקה ונאמנות לתורה לצד פתיחות לכלל תחומי המדע והעשייה, כאשר כלל זה אמור גם לגבי נשים. הנשים במשפחתה שלאורן גדלה, כמו גם הגברים אגב, תמכו ואף התנהלו הלכה למעשה בדרך זו.

רפפורט היא צאצאית למשפחת טנדלר מצד אביה ונכדתו של הפוסק הגדול הרב משה פיינשטיין מצד אימה. שלל זכרונות הילדות שהיא נושאת עמה מסביה וסבתותיה משני הצדדים, עיצבו במידה רבה את אישיותה ותפישת עולמה. סבתא טנדלר, למשל, היתה תלמידת חכמים שבחנה את אחיה הצעירים בגמרא. היא גם היתה עורכת דין, דאגה להקמת מקוואות, ניגנה בפסנתר וניהלה מפעל חסד ענק של 'קמחא דפסחא' מסלון ביתה. "כששאלו אותה איך היא מוכנה להכניס את כל הבלגן הזה לסלון בערב פסח, היא ענתה בפשטות: 'ההכנה הכי חשובה לפסח זה החסד. הניקיון זה החלק הפחות חשוב'", מצטטת רפפורט, ומוסיפה כי המסר הזה מלווה אותה עד היום "כשאני רואה את הסלון מבולגן ויש עוד הרבה דברים חשובים אחרים לעשות".

אביה, הרב משה טנדלר, היה ר"מ ב'ישיבה יוניברסיטי' בניו יורק, שם גם לימד בתיכון ביולוגיה, מקצוע בו הגיע לתארים מתקדמים. את הסמיכה לרבנות עשה אצל הרב סולובייצ'יק. בהיותה ילדה, שכר אביה מלמד עיוור שעבד ב'ישיבה יוניברסיטי' על מנת ללמד אותה משניות. "למדנו בבא קמא ובבא מציעא. הייתי ילדה בכיתה ג'-ד', והאהבה שלי לתורה אז באה מלימוד המשניות הזה, ופחות מסיפורי התנ"ך. הסיפורים נראו לי סתם כמשהו מעניין ולא הבנתי עדיין מה הערך והקדושה שבהם. אבל כשהגענו להלכות של נזקי שור ובור, אמרתי 'וואו, זו דרך חיים!'", היא מספרת עם זיק בעיניים.

זיכרון ילדות משמעותי שלה מאביה, הוא מנהגו לחזור עימה בכל ליל שבת על מקצועות הקודש שנלמדו בבית הספר בשבוע החולף. "גם כשהעיניים שלו נעצמו מרוב עייפות, ולמרות שהיו לי אחים צעירים שגם איתם הוא היה צריך לחזור בגמרא, הוא הקפיד ללמוד איתי במסירות נפש. זה נמשך גם בגיל התיכון, כשכבר יכולתי לחזור בעצמי". רפפורט נזכרת בחיוך איך אביה היה קורא את דברי המורה שלימד הלכה ומתחיל להתווכח ולהתפלפל עם הכתוב במחברת, תוך שהוא טוען בלהט שכאן פוסקים כך ולא אחרת. "הוא היה מתווכח עם המורה על הלכות שבת, למשל. אגב, גם בין אבא לבין סבא שלי, הרב פיינשטיין, היו לפעמים מחלוקות בהלכה. זה לימד אותי לחיות בשלום עם קיומם של חילוקי דעות, ומאוד עזר לי כשהגעתי לארץ. קיבלתי משקפיים של סובלנות, לחיות עם דעות אחרות, מה שקשה לאנשים בארץ".

 

 הנכדה של ר' מוישה

הענף המשפחתי מצד האם, כאמור, ייחס אותה אל גדול הפוסקים והמשיבים בדור האחרון, הרב משה פיינשטיין. "רק כשעברנו מניו יורק לעיירה מונסי הבנתי שסבא פיינשטיין הוא רב גדול ומפורסם", היא נזכרת. "ביום הראשון שהגעתי ל'בית יעקב' שם, המנהל הציג אותי בפני הבנות ואמר 'זו הנכדה של ר' מוישה'. כולן מאוד התפעלו, ואני לא הבנתי: איך כולם מכירים את סבא שלי?".

עוד בהיותה ילדה בת 8 פתחה רבקה הצעירה את כרכי שו"ת 'אגרות משה' של סבה, וכמי שרכשה את השפה העברית על בוריה בבית הספר, היתה קוראת בעניין ובהתפעלות את השאלות והתשובות ("דילגתי על הציטוטים", היא מודה בצניעות). אבל למרות גדלותו בתורה והיותו כתובת לאלפי שואלים מרחבי העולם, הרב פיינשטיין היה "סבא-סבא", מחמיאה לו נכדתו. "הוא היה קונה לנו המון מתנות, מקשיב לנו, קונה גלידה. הוא לא היה איש רחוק. תמיד כשראה שאנחנו מגיעים היה מפסיק לכתוב וקם לחבק אותנו".   

בתמונה החזקה ביותר של סבה החרותה בזכרונה, הוא יושב רכון אל שולחנו וכותב תשובות בעט נובע. "כשגנבתי ממנו את האפיקומן, ביקשתי שיקנה גם לי עט נובע. הייתי ילדה בכיתה ג' ורציתי לכתוב בעט כמו סבא".

כאשר החלה ללמוד חומש בראשית בכיתה א', התרגש אביה לשמוע את הסבריה בעברית לפרשה, וצלצל מיד לסב כדי להודיע על ביקורם הצפוי. "רבקה התחילה ללמוד תורה, תשמע אותה", ביקש מהרב פיינשטיין. "נכנסנו לחדר הלימוד של סבא, ואבא הסביר לו ביידיש את מה שאמרתי בעברית. סבא כל כך התלהב וחיבק אותי. מאז קרא לי 'רבקה רחל החכמה'. הוא מאוד התגאה בי, ותמיד כשבאתי ביקש לשמוע מה אני לומדת". עידודו של הסב הגדול העניק לרפפורט תובנה נוספת לגבי לימוד תורה לנשים, לפיה "אישה יכולה ללמוד כל מה שהיא רוצה". עם זאת, לה אישית מעולם לא חסר למשל לימוד הגמרא - "ברוך השם, החיים שלי מלאים גם כך". אגב כך, היא מציינת כי סבתו של הרב פיינשטיין היתה גם היא תלמידת חכמים ברוסיה, שלמדה הרבה גמרא והיוותה מקור לגאווה לבני המשפחה לדורותיהם.

ביתו של הרב פיינשטיין היה פתוח לכל עובר ושב, ורפפורט זוכרת אותו תמיד מלא בפונים, שואלים ומתייעצים שהגיעו מקרוב ומרחוק. "היתה לו הרבה סבלנות גם לכל ה'נודניקים'. פעם התקשרה בחורה באמצע הלילה לשאול על מסטיק כשר. למרות שהתקשרה בשעה מאוחרת, ולמרות שיכלה בדבר כזה להתייעץ עם הרב המקומי, סבא הקשיב לה וענה בסבלנות". גם מוכי גורל וקשי יום, כמו עגונות או ניצולי שואה בודדים שהגיעו לארה"ב אחרי המלחמה, מצאו מקלט בבית הרב. "היתה לו דירה קטנה של שני חדרים, אבל כל שבת וחג היו אצלו אנשים. הם היו חלק מהמשפחה. היומיום היה שם כולו חסד וקבלה". גם הפתיחות לכלל סוגי היהודים, אהבת ישראל והבריחה מהמחלוקת היו ערכים שחלחלו מבית הסב אל אישיותה של רפפורט. "לא היה אצלו מושג 'חילוני'. מי שהיה שומר שבת נקרא אצלו 'צדיק', ומי שלא היה פשוט 'יהודי'. אין אנטי, אין מישהו שלא מתיידדים איתו".

 

 ללמוד בעברית

אחת ההכרעות שקיבל אביה ביחס לחינוכה, היא מבחינתה גם אחת ההתגלויות של יד ה' שהובילה אותה להיקלט בקלות כמה שנים מאוחר יותר בישראל. ההתלבטות לגבי בית הספר היסודי בו תלמד הסתיימה לבסוף בשליחתה לבית הספר הציוני של הרב סולובייצ'יק. ייחודיותו של בית הספר, בו רוב המורים היו ישראלים דתיים יורדים, היתה השלטתה של העברית (אמנם בהיגוי אשכנזי) כשפת הדיבור, הכתיבה והלימוד. "ציונות היתה אז דבר מאוד יוצא דופן אצלנו", היא מסבירה "ורק אני ועוד שתי חברות היינו ממשפחות תורניות בבית הספר הזה. השאר היו משפחות מודרניות, ולא יכולנו אפילו ללכת לאכול אצל חברות שהזמינו למסיבות יום הולדת בביתן. אבל חשיבות לימוד העברית כמפתח ללימוד תורה היתה ערך משמעותי עבור הורינו, גם במחיר החברה". הידע שרכשה בעברית בגיל צעיר, סייע לה בהמשך ליצור קשרים עם בנות ישראליות, ובהמשך אף לבנות את ביתה עם בחור ישראלי ללא שום קשיי תקשורת. "לפעמים החלטה קטנה עושה את כל ההבדל בחיים אחר כך", היא מסכמת.

בעוד השפה העברית הפכה לחלק בלתי נפרד מזהותה של רבקה, מושגי הציונות וארץ ישראל היו לא רלוונטיים בעליל באטמוספרה הציבורית-השקפתית בה גדלה. ארץ ישראל היתה כמובן מושא לכיסופים, אך כיעד ערטילאי בלבד וללא שום פנייה מעשית. עד כדי כך היה הנתק גדול, שכאשר המורה הישראלית לשעבר בכיתתה של רפפורט סיפרה לתלמידותיה במהלך שיעור תורה כי קבר רחל, עליו למדו בפרשה, אכן קיים במציאות והיא ראתה אותו בעיניה, פערו התלמידות את עיניהן בתדהמה. "איך היית שם? זה הרי סיפור, זה לא קיים באמת!" הקשו התלמידות. כשחזרה רבקה הקטנה לביתה באותו יום, סיפרה לאביה בהתרגשות: "ידעת שבאמת יש א"י וגרים שם יהודים?". תשובתו החיובית של האב, הוציאה מפיה את השאלה המתבקשת: "אז למה אנחנו לא גרים שם?" האב הסביר כי יש הרבה מלחמות וקשה לגור בארץ, אבל פעם אולי זה יקרה. בסביבתה של רפפורט לא היו מעולם יהודים שביקרו בארץ, ולא כאלה שתכננו באמת לעלות ולהתיישב בה. "זה לא היה קיים בשבילנו. אמרנו 'לשנה הבאה בירושלים', אבל אף אחד בשום מצב לא היה הולך לגור שם".

בקיץ תשכ"ז רבקה היתה תלמידת י"ב בתיכון 'בית יעקב', שכתלמידה טובה ומבטיחה עושה ימים כלילות בשינון חומר לקראת בחינות הגמר. יום אחד מספר לה אביה על המצוקה בה נמצאת ישראל, על החשש מפני מתקפה ערבית ועל פניית ישראל לארה"ב בבקשת סיוע. קהילות יהודיות בארה"ב ממגוון הזרמים מתכננות לסגור רחוב ראשי ולקיים בו צעדת הזדהות עם ישראל. "זה מחר. את באה?" שאל האב. "אבל יש לי מבחן", השיבה בתמימות. האב היה מזועזע מתשובתה. "מה יותר חשוב לך - א"י או להצליח במבחן?". הבת לא הבינה: "למה א"י צריכה אותי? אני רק ילדה קטנה. התפקיד שלי עכשיו להיות תלמידה טובה".

זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים, והבועה האדישה והמנותקת בה חיה רפפורט התנפצה. באמצע אחד ממבחני הגמר הודיעו בכיתתה של רפפורט בהתרגשות ש"כבשו את הכותל!". "כולנו בכינו, צהלנו וצעקנו", היא נזכרת "ידענו מה זה הכותל". למרות שלא כולם ארזו מזוודות ועלו להשתקע בישראל, הניסים הגלויים של אותה מלחמה בכל זאת הרעידו משהו בנימי נשמתה של יהדות אמריקה. משפחת טנדלר הגיעה לבקר בישראל למשך כמה שבועות, ובשל הסיוע הרפואי של האב לבתי חולים בישראל, הוצמד להם נהג שלקח אותם לסיורים בארץ המתרחבת.

לאחר שהניחו את המזוודות בדירה שהוכנה להם בשכונת 'בית וגן' בירושלים, יצאו בני המשפחה אל הסיור שחולל את המהפך הסופי בחייה של רבקה. "נכנסנו לעיר העתיקה והלכנו דרך השוק. הכול היה מלוכלך, מלא זבובים, ריחות, ערבים מביטים בנו בעיניים חולניות. חטפתי ממש 'שוק' תרבותי. פתאום אנחנו מגיעים לקצה ויש אור ורחבה גדולה, זרועה אבנים. והיה שם קיר - הכותל!" וכאן, גם ממרחק של למעלה מ-40 שנה, רפפורט לא מתאפקת ודמעות זולגות מעיניה כאילו ראתה כעת את הכותל לראשונה. "עד אז לא היה לי שום קשר עם הארץ, אבל ברגע שראיתי את הכותל אמרתי להורים שלי 'אני לא חוזרת הביתה!'. זה בא לי ככה. ידעתי שאני לא עוזבת כאן, רק ה' יודע למה. לא הפריע לי השוק, והערבים וכל מה שראיתי קודם. ידעתי שאני לא הולכת לעזוב. הוריי לא הבינו איך ילדה בשמינית שלא היה לה שום קשר, פתאום מחליטה דבר כזה".

 

 לרפא באמצעות חינוך

בעקבות הביקור החליטו הוריה להשתקע בארץ. שנתיים מאוחר יותר הם אכן עלו לירושלים, אך בשל העדפות בנוגע לחינוך הילדים הצעירים, חזרו לארה"ב. רפפורט, לעומת זאת, החלה את לימודיה במכללה בבית וגן, הכירה בחור ישראלי - לימים בעלה, הרב שבתי רפפורט - והשתקעה בישראל לאחר שהשלימה את לימודיה האקדמיים בארה"ב.

בטרם עלתה לארץ, החלה לימודים אקדמיים בברנרד קולג' בארה"ב. היא החלה בלימודי ספרות וביולוגיה, מתוך מחשבה להמשיך לרפואה ולהיות מנתחת מוח. קורס שנקלע במקרה למערכת השעות שלה, מוגדר על ידה גם כן כ"יד השם": "יצא לי לקחת קורס אחד בסוציולוגיה. אבא שלי זלזל במקצוע הזה, אבל בזכות קורס קטן של מבוא, למדתי מה זה חברה, מה ההשפעות והדינמיקה. זה הכין אותי לעלייה לישראל, להבין שיש פה מדינה שמתפתחת, שצריכה לבנות ערים ומוסדות, שקולטת אשכנזים וספרדים. באתי עם התודעה הזו לארץ, להבין שחברה זה דבר דינמי וכל אחד מביא את עושר התרבויות מהמקום שממנו בא". קורס אחר שנרשמה אליו מתוך אילוץ עסק בדיוק בתולדות הציונות, מה שהעניק לה רקע נוסף לקראת השתקעותה בישראל. "יש לי הרגשה שה' הכין אותי לחיות כאן, שאני חייבת לעשות את התפקיד שלי. קיבלתי את כל הכלים לכך באופן ברור, ואני מוכנה לזה. אני לא יכולה להתחמק בתירוץ שאני עסוקה עם הילדים, יש לי תפקיד פה", היא מסבירה את תחושת השליחות עימה הגיעה לישראל.

"כל מה שה' עשה לי זה לייצר אישה שתגיע לארץ ותקים בו בית ספר", אומרת רפפורט כשהיא מתארת כיצד התגלגלה ללימודי פסיכולוגיה בקולג'. עוד כילדה אהבה לשחק בלהיות מורה או גננת, ולאחר מכן הושפעה עמוקות מלימודיה בשיעורי המוסר בבית הספר אודות השפעת המעשים על הפנימיות, מה שהפך בקולג' ללימודי פסיכולוגיה ביהביוריסטית. "אני מאוד מאמינה בכך שאדם נפעל לפי פעולתו, כך גם השקפת התורה. ומזה מגיעים מהר מאוד לחינוך. הלימודים הללו נתנו לי את ה'פיניש' המקצועי למה שתמיד ידעתי - שחינוך זה לא סתם כיתה ובית ספר. חינוך זה לבנות נשמה, בן אדם, וגם לתקן אותו עם כל מה שהוא מגיע איתו מהבית. על ידי חינוך אפשר לתקן ולהקים אנשים בכל גיל".

מה גרם לך לרצות לעסוק בחינוך?

"כל אדם רוצה לעשות משהו שיחולל השפעה, שינוי. בהתחלה חשבתי שאת השינוי אפשר לחולל על ידי רפואה, אבל אז הבנתי שגם בחינוך אפשר לבנות ולרפא בני אדם".

מיד כשהגיעה לארץ עם סיום התואר, החלה רבקה לעבוד כמורה בתיכון 'חורב' לבנות. במקביל המשיכה את לימודיה לתואר שני. שלוש שנים מאוחר יותר היא כבר אם לשתי בנות, ומחליטה להפסיק את הלימודים: "למדתי על פרופסורים שהיו לעובדי אדמה בעליות הראשונות כי זה מה שהיה צריך. אמרתי: איפה שצריך אותי אני נמצאת, ועכשיו צריך אותי בתור אמא". אולם לאחר 10 שנות הוראה ולידתם של חמשת ילדיה הראשונים, החליטה רפפורט לעזוב גם את העבודה ולהתמסר כולה לגידול הילדים. "ראיתי שאני לא יכולה להיות גם מורה טובה וגם אמא טובה. נכנסתי להיות אמא ב'פול טיים'".

כמי שהחינוך זרם בעורקיה, רפפורט גידלה וטיפחה את ילדיה בעצמה בבית עד גיל 4.5, תוך שהיא משחקת איתם, מלמדת, מפעילה ולוקחת לסיורים חווייתיים את ילדיה הקטנטנים. תחושת השליחות החינוכית פיעמה בה גם כאשר הגיעו ילדיה לבית הספר היסודי ב'בית יעקב'. כשראתה שילדיה מסיימים את יום הלימודים בצהריים, החליטה לפתוח מערכת חוגים והעשרה בבית הספר לרווחת כלל התלמידים, ואף ייסדה קייטנה ברוח זו בימי הקיץ. הצלחתו של הפרויקט הולידה כעבר כמה שנים פניות של הורים, שביקשו ממנה לפתוח בית ספר. "הם אמרו שבבית הספר כל הדגש הוא על ציון, ואצלי הם רואים פיתוח של חשיבה, חוויה ועוד".

זוג הורים מהשכונה, לאה ואברהם פרי, סייעו להשיג אישור ממשרד החינוך להקים בית ספר 'חרדי-לאומי', שייתן מענה לחפצים בחינוך ציוני יחד עם הקפדה על רמה דתית גבוהה. ההחלטה הסופית על הקמת בית הספר נפלה אצל רפפורט בעקבות ההכנות בהן עסקה להלוויית סבה, הרב פיינשטיין, שהובא למנוחות בישראל. "בפעם הראשונה נחשפתי עמוק לעולם התורני-פוליטי בארץ", היא מתארת את המלאכה הרגישה והמורכבת של גיבוש רשימת המספידים וקביעת סדר הדוברים. "זה מאוד כאב לי, כי אצל סבא שלי כולם היו שווים, לא היה חרדי או ציוני". רפפורט חשה כי עליה להקים מסגרת שתחנך לאהבת ישראל, להפגיש אנשים מזרמים שונים, ובעיקר להביא לאיחוד בקרב ציבור שומרי המצוות. "זו החוליה שחסרה לנו כדי להביא לגאולה".

לפני 21 שנים ייסדה את בית הספר הראשון של 'אהבת ישראל' בירושלים. בהמשך קם סניף גדול נוסף בבית שמש, שמרבית תלמידיו הם בני העלייה האורתודוקסית מארה"ב. סניף נוסף וחסידי יותר לבנות הוקם מאוחר יותר ביישוב בת עין.

 

 בית ספר שהוא בית

הנושא המשמעותי ביותר בעיניה בראיון כולו הוא הסברת העקרונות החינוכיים והערכיים עליהם מושתתים בתי הספר שלה. כשהיא מסבירה כיצד יש לחנך ילדים, לא קשה לראות כי הנושא בוער בעצמותיה. היא כואבת את השיטה המקובלת כיום בבתי הספר האחרים, שלדעתה היא כישלון מוחלט ופגיעה בכוחותיו של הילד.

בבית הספר היא רוצה לראות 'בית' יותר מאשר 'ספר'. לדבריה, הקניית הידע היא החלק הפחות יעיל והפחות חשוב בתפקידו של בית הספר, משום שאת הידע יכול הילד לרכוש עצמאית בדרכים מתקדמות יותר, כמו באמצעות מחשב וכדומה. היא טוענת בלהט נגד הכיתות הגדולות, בהן הולכים התלמידים לאיבוד והלימוד אינו יעיל כלל. "זה בייביסיטינג ובזבוז זמן של המורה", היא קובעת. הכיתות בבית הספר שלה מכילות בממוצע 20 תלמידים.

"רציתי להקים מקום שהוא בית, ולא מקום עם תאריך שצריך לסיים בו את החומר. הדגש אצלנו הוא קודם כל על חינוך למידות טובות, אחר כך כישורי חיים, כישורי למידה, ולבסוף ידע. מורה לחשבון תפסיק את השיעור אם יש צורך לטפל בבעיה חברתית, כי זה הדבר החשוב, ולא לגמור את החומר. יחד עם זה, רמת הידע שאנו מקנים פה גבוהה מזו שדורש משרד החינוך".

דגש חינוכי נוסף בשיטתה של רפפורט הוא להתחשב ברגשותיו של הילד ובעולמו הפנימי, וליצור עבורו חוויות חיוביות בבית הספר, במקום טראומות של כישלון המרתיעות אותו מללמוד ומכבות את סקרנותו הטבעית והבריאה. זו הסיבה לכך שאחר הצהריים מתקיים מערך חוגי חובה בכמה תחומים אמנותיים ואחרים, על מנת שכל ילד ימצא את התחום האהוב עליו, בו הוא מצליח וחש סיפוק.

כחלק מתפישה זו מתנגדת רפפורט גם למתן ציונים מספריים מוחלטים למבחנים, ומסתפקת בהערכה כללית. לדבריה, הגישה הנכונה למבחנים היא לסייע לילד לתקן את הדרוש תיקון עד להצלחתו, ולא לדכא אותו בציון גרוע ובלתי ניתן לערעור. "ציון זה לשפוט ילד לרעה. בכל ה'חיידרים' ותלמודי התורה מעולם לא היו ציונים, זו המצאה של הגויים כדי לדחוף להישגים. התפישה היהודית היא שיהודי עושה השתדלות ומקבל עוד צ'אנס ועוד צ'אנס עד שהוא מצליח. ציון זה תמיד שקר, כמה אנחנו יודעים באמת על מה שהתלמיד יודע?".

במקביל לעשייתה המתמשכת ולניהול מפעל חייה, גידלה רפפורט גם את עשרת ילדיה - כיום רובם בעלי משפחות. ממרחק השנים ("אני כבר רואה את ה-60 עוד שנה וחצי"), היא יכולה להתחיל לסכם את המוטו שהוביל את חייה בנתיב העשייה: "הבנתי שה' הכשיר אותי לעשות דברים. קיבלתי הרבה בחינוך שלי מהבית. אבא שלי החדיר בנו שוב ושוב את המסרים של פרקי אבות, את 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש'. הסבים והסבתות שלי תמיד עשו דברים כי לא היה מי שיעשה. באתי ממשפחה כזו של ראש גדול. המסר היה שאם את רואה חיסרון ואת חושבת שאת יכולה להזיז דברים  - את חייבת לעשות את זה".

 

 אשת חבר

בעלה של רבקה, הרב שבתי רפפורט, נכדו של הרבי מסוכטשוב בעל ה'שם משמואל', למד בצעירותו בישיבה התיכונית 'נתיב מאיר', ולאחר מכן בישיבת מיר, אצל ראשי הישיבה רבי חיים שמואלביץ ורבי נחום פרצוביץ. במקביל השלים תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטת לונדון. לאחריו נישואיו לנכדת הרב משה פיינשטיין, למד אצלו במשך כמה חודשים ונסמך על ידו לרבנות. הרב רפפורט ערך חלק מכתבי הרב פיינשטיין, ביניהם שלושה מכרכי שו"ת 'אגרות משה', וחלק מספרי 'דברות משה' על התלמוד.

לאחר שחזר לארץ, לימד הרב רפפורט בכולל סוכטשוב בירושלים ושימש כר"מ בישיבת הר עציון. מאוחר יותר הוזמן לעמוד בראש ישיבת 'שבות ישראל' באפרת, שם הוא שימש ראש ישיבה במשך 22 שנה, יחד עם הרב יהושע בן מאיר. ביחד עם הרב אברהם אבא וינגורט, ערך את המהדורה החדשה של שו"ת 'שרידי אש' לרבי יחיאל יעקב וינברג (תשנ"ט).

הרב רפפורט ידוע במקוריותו ובידענותו הרבה בכל ענפי התורה, כמו גם בבקיאותו במדעים שונים - רפואה, פילוסופיה, מתמטיקה והיסטוריה. חידושיו המפורסמים בהלכה עוסקים בתחומים הנוגעים לרפואה וטכנולוגיה. הוא מראשי התומכים בחידוש מצוות הטלת פתיל תכלת בציצית, ואף היה מעורב בגילויים בתחום.

מזה כשנה משמש הרב רפפורט כראש בית המדרש של המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן.

לרבנית ולרב רפפורט עשרה ילדים, ותשעה-עשר נכדים.