בשבע 361: חצי תשובה

דן מרגלית מתפכח מהחברות עם אולמרט ומעקירת יהודים מבתיהם, אך נראה כי בתפישותיו היסודיות לא חל שינוי מהותי

עפרה לקס , ו' בתשרי תש"ע

ב"ה

'התפכחות'/ דן מרגלית, 'זמורה ביתן', כריכה רכה, 334 עמודים

 

בספר 'התפכחות' יש הודאה בטעות, אולי שתיים. בעיני המחבר דן מרגלית הן משמעותיות, במבט מעמיק אין כאן הרבה.

מרגלית היה חבר טוב של אולמרט עידן ועידנים. מה זה חבר טוב? אחד כזה שסועד עימו בצוותא מדי שבת, אחד כזה שראש הממשלה מתקשר אליו ערב ערב במלחמת לבנון ומשוחח איתו על המצב, אחד כזה שמחזיק בידו של מרגלית חזק חזק, כי מרגלית הוא עיתונאי חשוב ומוערך, והוא יכול להגן על עמדותיו של ראש הממשלה, ובעיקר על יושרו מעל דפי העיתון. מהחברות הזאת מבקש מרגלית להתנער. לפתע, בעיצומה של מלחמת לבנון, גילה את האור והבין שכל השנים האלה, כשאנשי 'אומץ', 'התנועה לאיכות השלטון' ואחרים אמרו לו שהחבר שלו מושחת, היה בכך מן האמת. עכשיו חורץ עליו מרגלית את הדין בכל סוגיה, עוד לפני שעשה זאת בית המשפט ואפילו אם הוחלט שלא להעמידו לדין.

  ההתפכחות השנייה של מרגלית נוגעת בעקירה. מרגלית, שדמע בגירוש גוש קטיף, מבטיח כי לא יתמוך שוב בפינוי יהודים על ידי יהודים מביתם החוקי, אך מדגיש כי מאחזים בלתי חוקיים - דינם אחר.

מה הוא מאחז בלתי חוקי? שוב, מרגלית נגרר אחרי מוסכמות מבלי לרדת לעומקן.

בין שתי הסוגיות האלה, קיימות התייחסויות נוספות, פובליציסטיות, של מרגלית לנושאים שונים המונחים על סדר יומה של החברה הישראלית, כמו המאבק בשחיתות, הגדר שמרגלית תמך בבנייתה, יוזמת ז'נבה, השארת יישובים על כנם במסגרת הסכם מדיני ועוד. עמדותיו של מרגלית אינן מגובות בנתונים מחקריים או אחרים, אך הוא עטוף היטב בסיפורים משולחנותיהם של מקבלי ההחלטות, והם מנוסחים בצורה בהירה ומעניינת כמו שמרגלית יודע לעשות.

 

אבל העיקר חסר מן הספר ומרגלית לא מסוגל לממש את הבטחתו להתפכח. הוא מנסה להכות על חטא עיוורונו בעניין אולמרט, אך ממשיך להחזיק בדעות קטגוריות החוצות את המחנה ל'בני האור' ו'בני החושך'. פרידמן הוא רע, בינייש טובה, המתנחלים, אגב, גם הם לא טובים אבל לא כמו גינוסר שהוא התגלמות הרוע.

מרגלית אינו שב בתשובה במובן האמיתי של המילה, הוא לא בוחן מחדש קונספציות וחשוב מכך, הוא לא מבקש את סליחתם של הקוראים והצופים אותם הטעה במשך שנים, כאשר שכב על הגדר מרצונו הטוב למען אולמרט.

 

ובכל זאת, הספר חשוב, ולו כדי שהאזרח הפרטי, הקטן, יידע כיצד מתנהלת מדינתו. מדהים לקרוא מי משתתף באיזו ארוחה, מפגש או פורום, מי מעורבב עם מי וכיצד מתקבלות החלטות במדינה. מרגלית טוען נגד השחיתות הון-שלטון, אך לא עושה די כדי למגר את הקשרים החמים מדי בין העיתונאים והפוליטיקאים, בהם הוא בעצמו לוקה.

 

ofralax@gmail.com