בשבע 361: ניגוני הימים הנוראים

עודד מזרחי , ו' בתשרי תש"ע

מנשה עבר את הניתוח המסובך,  והיה נתון בתרדמת במשך חודשיים וחצי. כאשר התעורר לא היה מסוגל לדבר. החלק במוחו שאחראי על הדיבור, הקריאה והכתיבה נפגע.

כל הזמן בכה מקירות לבו אל הקדוש ברוך הוא: תושיע אותי! תושיע אותי... 

המטפלים ניסו לעורר את זכרונו בכל הדרכים האפשריות. אפילו הביאו את הגננת מגן הילדים שבו היה כדי שתשיר לו, אבל דבר לא שינה את מצבו

מנשה בן-חיים (מזרחי) למד במדרשית 'נעם' בפרדס-חנה, והיה בחור שובב שהסתבך בכל מיני תעלולים והרפתקאות. מדי פעם, כשהגדיש את הסאה, רצו המורים לזרוק אותו, אבל ראש הישיבה, הרב יהושע יגל, התעקש על כך שיישאר אצלם. כאשר ראה שמנשה מתפלל בדבקות מיוחדת ובלתי מצויה, חש בלבו: ילד שמתפלל כך, עלי להחזיקו קרוב אלי ויהי מה!    

הרב יגל היה מיוחד בנושא התפילה. תפילותיו שנאמרו בכובד ראש, בנעימה ובערגה נחקקו בלב תלמידיו. הוא השקיע הרבה עמל ומחשבה בתפילות הימים הנוראים, והתכונן להן כבר מחופשת מנחם-אב. מנשה אהב מאוד את הניגונים הללו.

חלפו השנים ומנשה התגייס לצבא והשתתף במלחמת יום הכיפורים כלוחם בסיירת 'שקד'. ביום השלישי למלחמה הלך עם פלוגתו כדי לחלץ את חיילי מוצב בודפשט, שהיו על קו התעלה. הלוחמים יצאו בשני טורים והגיעו לאזור מישורי מלא ביצות, שם נקלעו למארב של צלפים מצרים, ונאלצו להתחפר בשטח הקשה ולהסתתר. כל מי שהתגלה אפילו במעט סיכן את חייו.

מנשה התרומם וספג שני כדורים בראשו.

חובש מהטור שלו הגיע אליו במסירות נפש תחת אש, בדק אותו ולא מצא בו סימן חיים. הוא דיווח בקשר כי מנשה מת והחיילים ביקשו לסגת מהמקום. הצלפים המצרים לא הניחו להם לנוע, והם נותרו שם כמה שעות, מייחלים לרדת החשיכה.

בטור השני היה חובש בשם אבנר, שהיה קשור מאוד למנשה. בטירונות גילה אבנר יכולת פיזית נמוכה. כשחילקו את כולם לפעילות זוגית באימונים, אף אחד לא רצה בו. מנשה לקח אותו תחת חסותו, ולעתים אף נשא אותו ואת נשקו על גבו. כאשר אבנר שמע בקשר שמנשה מת, לא השלים עם הבשורה הרעה. הוא חירף את נפשו והגיע אליו תחת מטח אש כבד, ולאחר שבדק את מנשה נוכח שאכן אין בו רוח חיים. אבנר ירד על ברכיו, אסף את מנשה בין זרועותיו וחיבק אותו חיבוק פרידה עז. אחד מחפציו פגע במנשה ומרפקו קפץ באופן רפלקסיבי.

אבנר ראה בכך אות חיים והחל להנשים את מנשה עד שבסופו של דבר חזר לנשום.

לאחר מכן פינו את מנשה, שהיה במצב אנוש, למחנה שדה, ומשם לבאלוזה, לחמ"ל של הגזרה הצפונית. אחר כך הועבר לבית הרפואה 'סורוקה'. בכל התחנות הללו פינו אותו אחרון, מפני שלא נתנו שום סיכוי להחלמתו. לבסוף הגיע ל'תל השומר', רק שם החלו לטפל בו באופן רציני. מצאו שבגלל פגיעת הכדורים חלק ממוחו נפגע. לרופאים היה ברור שאלה רגעיו האחרונים. הם הזעיקו את הוריו ואמרו להם שיגיעו במהירות כדי להיפרד ממנו.

מנשה עבר את הניתוח המסובך, הצליח לשרוד איכשהו, והיה נתון בתרדמת במשך חודשיים וחצי. כאשר התעורר לא היה מסוגל לדבר. אז עבר ל'בית לווינשטיין' לשיקום. התיקשור איתו נעשה דרך השמעת הברות. מנשה לא קלט את הפגיעה שעבר. כאשר הביאו לו ספר הפך אותו מפני שלא הבין מאומה. עד שהסבירו לו שבעצם נפגע במוחו כל החלק של הזיכרון שאחראי על הדיבור, הקריאה והכתיבה.

כל הזמן בכה מקירות לבו אל הקדוש ברוך הוא: תושיע אותי! תושיע אותי... 

המטפלים ניסו לעורר את זכרונו בכל הדרכים האפשריות. אפילו הביאו את הגננת מגן הילדים שבו היה כדי שתשיר לו, הביאו מורים מבית הספר היסודי שבו למד, אבל דבר לא שינה את מצבו.

ואז נכנס לתמונה הרב יהושע יגל, שהגיע לבית הרפואה עם בנו, הרב מרדכי יגל. הוא ישב ליד מנשה שעות על גבי שעות, במשך ימים ואף שבועות, ושר באוזניו תפילות של הימים הנוראים שמנשה כה אהב, עד שהוא התאושש. לאחר מכן הצליח להוציא את המילה הראשונה מפיו והחל ללמוד לדבר מילה אחר מילה כמו תינוק.

בין התפילות, הרב יגל החדיר למנשה את הכוח לעמוד בניסיונות החיים ולהתחשל מתוכם כמו אבותינו הקדושים. הוא אמר לו: "מה פירוש 'קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה''? על ידי שתקווה אל ה' בשעת הניסיון, תזכה לכך שלבך יתחזק, וכך תזכה למדרגת קווה אל השם, כלומר לדביקות בקדוש ברוך הוא'. תקופה ארוכה סעד הרב את תלמידו עד שהלה קם ממיטת חוליו.   

לאחר כחמש שנים יצא מנשה מ'בית לווינשטיין', ושבע שנים לאחר מלחמת יום כיפורים נשא לאשה את פנינה. כיום הם מתגוררים ביישוב בת-עין. פנינה מעידה כי מנשה הוא בעל תפילה המשקיע מדי יום כמה שעות כדי להידבק בקונו. מורו ורבו, הרב יהושע יגל זצ"ל הלך לעולמו בשנת תשס"ז, והותיר אחריו תלמידים רבים המתגעגעים לחכמתו, לאהבתו אליהם ולתפילתו בימים הנוראים.

יצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם odedmiz@actcom.co.il