בשבע 361: נעילה

חגית רוטנברג , ו' בתשרי תש"ע

 

בכפר הקטן בצפון בו הוא גר, כולם קראו לו 'אבידן הבטלן'. היו כאלה שכדי לגוון כינו אותו גם 'רחפן', 'טיסן' או 'קשקשן'. בסוד נגלה לכם שכל הכינויים האלו לא היו רחוקים מהמציאות. אבידן היה איש שאף אחד לא ידע בדיוק מה גילו – לכאורה בחור צעיר, אבל הופעתו המלוכלכת, שיערו הארוך, פניו המזוקנות ונעליו הקרועות גרמו לשכניו לחשוב שהוא לפחות בן שישים. אף אחד לא ידע במה הוא עובד, אם בכלל, ומה מעסיק אותו כשהוא מסתגר בבית או הולך ממקום למקום ברחובות הקטנים בכפר.

מי שפגש אותו בכלל לא הצליח להבין איפה אבידן ריחף: עיניו היו תמיד בעננים או עוקבות בחשדנות אחרי הנמלים על המדרכה. וכשכבר פתח את פיו ודיבר, הוא הצדיק את הכינוי 'קשקשן' – איך לומר? הוא פשוט דיבר שטויות.

אבל אבידן ידע היטב מה הוא עושה. היו לו כל מיני תכניות וחלומות שרצה להגשים, ולא היה אכפת לו שכולם צחקו עליו בסתר וחשבו שהוא משוגע. נכון, הוא באמת היה קצת רחפן ובטלן, אבל זה רק בגלל שהוא היה עסוק במחשבות והרהורים עמוקים. זה גרם לו למשל לאחר הרבה פעמים את האוטובוס היחיד שהיה נוסע לעיר, או להגיע למכולת לקנות לחם וחלב רק כשהיא כבר נסגרה.

אבל השבוע היתה לו משימה חשובה מאוד: הוא התכוון להגיע אל המנהל, ולבקש ממנו את המשרה שהתפנתה בבית הספר – מורה למוסיקה. זה היה תפקיד שאבידן חלם עליו – הוא אהב מוסיקה וגם ילדים, ולכן ללמד מוסיקה בבית הספר היה נראה לו פשוט גן עדן. "המשרה תהיה פנויה לשבוע אחד בלבד" נכתב במודעה שקרא בעלון הכפר. היום כבר היה יום שני. אתמול אבידן שכח מהעניין, ולכן מיהר היום אל בית המנהל. הוא צעד לשם כמעט בריצה, אבל שנייה לפני שהגיע אל הדלת, צדה את תשומת ליבו חתולה לבנה ויפהפייה, והוא עקב אחריה במורד השביל. כשהגיע אל המאורה בה גרה החתולה, הציץ בשעונו בבהלה: חלפו כבר שעתיים, ועכשיו מאוחר מדי מלהגיע אל המנהל! מה יהיה?

גם בימים שלישי ורביעי לא הגיע אבידן אל המנהל: פעם אחת צלצל הטלפון בביתו והוא נאלץ לקיים שיחה ארוכה שנמשכה עד שעה מאוחרת; ביום שלמחרת הוא קרא ספר מרתק ולא שם לב שהשעון התקדם.

סוף השבוע הגיע, ואבידן הבין שנותרה לו הזדמנות אחרונה להשיג את התפקיד. אם לא ינצל אותה, הוא יהיה פשוט אבוד! עד שהתארגן לצאת מהבית, הגיעה כבר שעת אחר צהריים מאוחרת של יום שישי. השמש נטתה לשקוע במערב, ואבידן רץ אל ביתו של המנהל. שלוש דפיקות על הדלת נותרו ללא מענה. אבידן נקש שוב על דלת העץ, וגם צלצל בפעמון. נראה היה שהדלת נעולה. "זהו, הכל אבוד. הגעתי ממש בדקה האחרונה, הדלת נעולה ואין שום סיכוי שאתקבל לעבודה", בכה חרש. לפתע נשמעה חריקה. מפתח הסתובב בחור המנעול והדלת נפתחה. המנהל עמד בפתח, פניו מופתעות קמעה: "מה רצונך?" שאל את אבידן. לשונו של אבידן כאילו נתקעה. הוא לא האמין שתהיה לו עוד הזדמנות ברגע האחרון, והתחיל להסביר את מבוקשו בגמגום קל. "זה... בקשר לעבודה". המנהל הקשיב לו בסבלנות והבטיח לבדוק את העניין. אבידן לא ידע את נפשו מרוב שמחה, וכמעט התנפל על המנהל בחיבוק גדול.

                                   --------------------------

"פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום", זעק שליח הציבור בתפילת נעילה. אבידן עמד בין כל המתפללים והרגיש היטב את השער נפתח לו ברגע האחרון, והוא נחתם לחיים טובים לשנה הבאה.