בשבע 361: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ו' בתשרי תש"ע

 

כפייה ילדותית

ברק אובמה חיזק השבוע את תדמיתו כנשיא צעיר, נמרץ ורענן. לא סתם צעיר, ילד ממש. נראה כי אובמה הוא כה צעיר, שההיסטוריה של המזרח התיכון מתחילה אצלו איפשהו בסביבות זכייתה של נינט ב'כוכב נולד'. זאת כנראה הסיבה, שרעיון הפסגה המשולשת בין מנהיגי ארה"ב, ישראל והרשות הפלשתינית נראה בעיניו מקורי, חדשני ומגניב לאללה. "הבה נכפה עליהם את השלום", החליט הנשיא האמריקני, "את זה מעולם לא ניסו קודם".

אבל קודמיו של אובמה דווקא ניסו לכפות הסכם ישראלי-פלשתיני, ויותר מפעם אחת. הניסיון הזכור מכולם היה בקמפ-דייויד, עם הדחיפות ההדדיות בין אהוד ברק ויאסר ערפאת מול צחוקו צחור-השיניים של ביל קלינטון. כזכור, הניסיון הסתיים באלפי הרוגי אינתיפאדה, ובהצהרה חד-משמעית של ג'ורג' בוש הבן כי לא יחזור על טעויות קודמו ולא ינסה לכפות הסכמים במזרח התיכון. גם הצהרה זו החזיקה מעמד בערך דקה וחצי. וכעת עורך הנשיא הנוכחי פסגה משולשת חדשה, תוך הפעלת לחצים ואיומים על שתי צלעות המשולש האחרות. 

בשלב זה יודעים כבר הקוראים אם הפסגה הוכתרה כהצלחה או ככישלון. סביר להניח כי אם אובמה ייצא ממנה מאוכזב, הוא יעבור לניסיונות חדשים ומגניבים נוספים כמו שלוש פעימות או התנתקות חד-צדדית. בכל מקרה, וזה נכון גם אם הפסגה תסתיים בהסכם שלום מלא, את השלום האמיתי במזרח התיכון זה לא יביא. אי אפשר לכפות שלום על מי שאינו רוצה בו, גם אם המתווך הוא צעיר, נמרץ ורענן כברק אובמה.

    

יישום דו"ח גולדסטון

דו"ח ועדת גולדסטון על מבצע 'עופרת יצוקה' עורר בארץ תגובות, איך לומר בעדינות, עוינות. "צחוק מההיסטוריה", קרא לו הנשיא פרס. "בית דין שדה", הוסיף ראש הממשלה נתניהו. תגובות אחרות נעו על הסקאלה שבין האשמת האו"ם בעידוד הטרור לבין קריאה להקיא את השופט ריצ'רד גולדסטון מתוך העם היהודי.

איכשהו, בתוך כל הזעם, פספסו כולם את האמירה החשובה ביותר העולה מבין סעיפי הדו"ח. בין אם יש אמת בטענות על התנהגות צה"ל במלחמה ובין אם מדובר ברצף של שקרים, המסקנה היא אחת: צה"ל יכול לעבור על החוק הבינלאומי, ושום דבר נורא לא יקרה. את השנאה לישראל נצטרך לספוג בכל מקרה, ובבתי הדין באירופה נמשיך לככב עם ובלי קשר למציאות המורכבת. אבל בסופו של יום הכול יסתכם באיזו ועדה עלובה, שישראל חייבת להחרים – כן, להחרים אותה מראשיתה, ולתקוף אותה חזיתית עם פרסום מסקנותיה. קשה להאמין, אבל הפעם נהגנו נכון.

בעוד שבוע איש לא יזכור מי זה גולדסטון, ועוד נייר רשמי של האומות המאוחדות יישלח למגרסת ההיסטוריה. ואילו בעולם האמיתי, במלחמה מול האויב הערבי, האפשרויות שלנו הן כמעט בלתי מוגבלות. מי שחושב כי החוק הבינלאומי שווה ערך למוסר היהודי, שיבושם לו. יתר גורמי הביטחון חייבים להגן על מדינת ישראל בכל הכוח, גם אם זה לא ימצא כן בעיני ועדות החקירה באו"ם ובעולם.

 

תחילת שנה חלפה

הגיע הזמן לסכם את השנה. לא את תשס"ט – זאת כבר סוכמה מלפנים ומאחור על ידי כל כלי התקשורת בישראל. מדור זה שואף להיות חדשני ועדכני לפחות כמו נשיא ארה"ב, ולכן אהיה הראשון לסכם כאן את שנת תש"ע – כלומר את שלושת הימים הראשונים שלה עד משלוח המדור לדפוס. ובכן, לפניכם חמש התהיות הקיומיות שעשו את תש"ע עד כה:

א. העניין הזה עם מזמור מ"ז בתהילים, זה שאומרים שבע פעמים לפני תקיעות השופר בראש השנה. האם רק אני תמיד מתקשה בספירה? איך אפשר לצפות ממני לומר את הפסוקים בכוונה וגם לדעת בדיוק אם זהו הסיבוב הרביעי או החמישי?

ב. נניח שלמחרת ראש השנה משדרים רזי ברקאי וקובי אריאלי בזה אחר זה באותה תחנת רדיו. מדוע כה ברור לכולנו מי מהם יציין את צום גדליה ומי יעדיף להקדיש אייטם חגיגי לעיד אל-פיטר?

ג. בסדר, אז מפעל הפיס הקטין את סיכויי הזכייה בפרס הגדול מאחד לביליון לאחד לטריליון. באמת נורא. אבל מדוע כולם מתנפלים כך על הגרלת הלוטו, ואיש לא אומר מלה על הטוטו – שבתוך שנים ספורות העלה את מספר משחקי הכדורגל מ-13 ל-16, ואף הוציא מהטופס את כל המשחקים הקלים יותר לניחוש?

ד. אם בגלגל"צ מודיעים לראשונה על פקק גדול במחלף גנות רבע שעה לאחר שיצאתי ממנו, האם לא עדיף כבר קול המוזיקה?

ה. בפעם הבאה שהחזאים ידווחו על גשם שוטף הצפוי בחג, האם אפשר לבקש מהם להוסיף כוכבית קטנה עם הטקסט "חוץ מאשר בשכונה של סגל"?  

 

יודע את מקומי

שלום ושנה טובה לך, נציג עמותת הצדקה שהגיע לביתי בערב האחרון של השנה שעברה. צר לי שרק כעת אני מאחל לך שנה טובה, אבל קשה היה לי לאחל לך זאת עם סיום פגישתנו, בעיקר מאחר שמיהרת לעקם את פרצופך ולהפנות את גבך משסירבתי לחתום לך על תשלום חודשי קבוע לארגון שאותו אתה מייצג.

בדיעבד ייתכן שטעיתי. אולי היה עלי להיכנע למילותיך היפות, לשפתך החלקלקה ולטיעוניך המשכנעים, ולתרום לעמותתך 36 שקלים חדשים בלבד מדי חודש עד להודעה חדשה. אין זה ממון רב, וסביר להניח שהייתי עומד בו בלי לקחת הלוואות בשוק השחור או לגנוב מקופות הצדקה בבית הכנסת. ברור גם שאותה עמותת חסד, שאותה ייצגת בכישרון רטורי של איש מכירות מנוסה (כולל המחמאה המלוקקת על התרשמותך מאהבת הנתינה שלי, מחמאה שהצלחתי להפריך בתוך שניות ספורות) היא אחת העמותות הראויות ביותר לפתיחת לבי וארנקי.

ייתכן גם שהתרשמת עמוקות מהאזור שבו אני גר, שכונה שבה הארנונה השנתית שלי יכולה לממן השתלת כליה ועוד יישאר עודף למסטיק. אולי משום כך סברת כי אין מצב שאדחה את בקשתך הצנועה, ההגיונית והיהודית, ועוד בימי סליחות ורחמים. אולי משום כך מיהרת לזעוף, לסובב את הגב ולדלג על האיחול לשנה טובה, שלא לדבר על אמירת תודה על שהקדשתי לך דקות ארוכות וסבלניות באחד הרגעים היותר לחוצים של תשס"ט.

אבל האם ידוע לך, בעודך שופט אותי ואת קמצנותי בתנועה אחת חדה, מהן הכנסותיי, הוצאותיי ותרומותיי? האם אתה יודע כי בדיוק ביום שבו תבעת ממני לתרום 432 ש"ח מדי שנה, נודע לי כי עלי להוציא יותר משתי משכורות שלי כדי לתקן את מכוניתי היחידה? כן, אני יודע שרכבי לא שווה את חייה של ילדה בת ארבע, אבל האם לא תוכל לפחות להבין את הלך רוחי? והאם מבין אתה, כי באותו יום קיבלתי בדואר לפחות חמש בקשות לתרומות מארגונים ידועים וחשובים כשלך? וכי רוב השימוש בפעמון דלתנו נעשה על ידי מתרימים?

עלי להיות הוגן ולציין, כי סך התרומות הכספיות שלי במהלך השנה החולפת מסתכם ברמת הבינוני ומטה, וסך פעילות הצדקה שלי שואף לאפס. זהו לא תחום שאני גאה בו, ולקראת השנה החדשה אני מקבל על עצמי להשתפר גם בזה. כן, וגם להוריד 15 קילו, אבל זה כבר סיפור אחר.

ותתפלא, נציג מכירות יקר, אבל למרות הטעם המר מהשבוע שעבר, אותה עמותה שבה אתה מועסק או מתנדב נמצאת עדיין במקום גבוה ברשימת החובות שלי לשנה הנוכחית. ובכל זאת, גם בשנה זו לא אוכל עדיין להיפטר מתכונתי המעיקה – לתרום מרצון ולא כתוצאה ממניפולציה ולחץ אישי. את השאלה אם אעז לפתוח שוב את הדלת לאנשים זרים, חמושים בעטים וטפסים ולשון מתגלגלת, אשאיר פתוחה.