בשבע 362: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , י"ג בתשרי תש"ע

 

מדינת הקולנוע

במוסף '7 לילות' של ידיעות-אחרונות יוצא יהודה נוריאל נגד שנאת הקולנוע הישראלי. במאמרו מבכה נוריאל את יחס הטוקבקיסטים לקולנוען הישראלי כאל 'סמולני' עוכר ישראל, ואף קובע כי התנגדות ליצירות כמו 'לבנון', 'ואלס עם באשיר', 'עג'מי' ו'בופור' היא מעשה אנטי-פטריוטי. לטעמו, על תושבי המדינה להריע לסרטים המביאים לנו כבוד במשפחת העמים – טיעון שבנסיבות אחרות בוודאי היה מוגדר ע"י נוריאל עצמו כפשיסטי, אבל זה רק בהערת אגב.

בדבר אחד יש להסכים עם כותב המאמר: מגיבני אינטרנט מרבים להתלהם נגד סרטים ישראלים בטרם ראו או שמעו מלה אחת אודותיהם. רק שנוריאל מתעלם מהאפשרות שתעשיית הקולנוע הישראלי הביאה את התגובות הפבלוביות על עצמה. הוא מתעלם מהעיוותים בצמיחתו של הקולנוע הכחול-לבן הנוכחי, מהעובדה שאנשי הקולנוע הישראלי – יוצריו, מוריו, מבקריו, פרנסיו ומעניקי פרסיו – הם כיום מדינה בפני עצמה, שאין לה דבר וחצי דבר עם חלק הארי של אזרחי ישראל.

כאשר במשך שנים זוכים כאן לתמיכה כלכלית סרטים פוליטיים קיצוניים מצד אחד בלבד, כאשר אנו שומעים שוב ושוב אותן דעות ואותם מסרים שדופים, עם אותם שחקנים משתמטים ושחצנים ואותן דמויות תל אביביות (קו נטוי פלשתיניות), כאשר בזמן מלחמה מפרסמים אנשי קולנוע בכירים עצומות למען האויב, כאשר בטקסי האוסקר הישראלי מקללים ראשי ממשלה ושורקים בוז לשרים מאגף פוליטי אחד, וכאשר הייצוג הקולנועי של דתיים, ימניים ומזרחיים הוא ברוב המקרים לא רק שלילי אלא גם גרוטסקי, כיצד ניתן להתעלם מכל אלה ולהתייחס אל השנאה כאילו באה משום מקום?

ועם כל זאת, יכול מר נוריאל להירגע. היחס לקולנוע הישראלי במולדתו רחוק מלהיות "מחפיר". הסרטים מצליחים בקופות וזוכים ליחס אוהד בתקשורת, היוצרים זוכים להערכה והשחקנים למעריצות. גם עיתוני המגזר מתייחסים לסרטים ברצינות הראויה, גם אם בעין ביקורתית. עם כל הכבוד לטוקבקים, בינתיים לא שמעתי על במאים שחטפו יריקות ברחוב, גם אלה שירקו בסרטיהם על קבוצות שלמות באוכלוסייה. אחדים מהם ספגו את המתקפות הכואבות ביותר דווקא משמאל. ובכלל, ספק אם מישהו היה אומר מלה נגד סרטים שמאלנים ופציפיסטיים, אם היו בקולנוע שלנו גם מעט קולות הפוכים. חוט דק מפריד בין "תרבות כחול-לבן במיטבה" לבין שטיפת מוח מתמשכת.

    

עשר בעד אחד

אז איך היה? ובכן, הפורמט הועתק מתוכניתו של יאיר לפיד, מונולוג הפתיחה בשיתוף הלהקה היה קצת מאולץ, האורחים היו משעממים ברובם, סקר האס-אם-אס לא תרם דבר מלבד לחברות הסלולאר, ופינת הסטנדאפ הוגשה ישירות מההקפאה. ולמרות הכול, הנה עשר סיבות מעולות לצפות בתוכנית האירוח החדשה של אברי גלעד בערוץ 2:

 1. כי אברי פשוט מראיין מעולה – יודע לשאול, יודע להקשיב (איפה הפרעת הקשב איפה?), יודע לא להידחף, נותן למרואיין לסיים משפט מבלי לפגוע בקצב ומבלי לאפשר עודף קשקשת ברשת.

2. כי הוא לא נמרח על המרואיינים שלו, לא מתנשק עם כל דבר שזז, לא מרעיף מחמאות ללא גבול ולא מפגין עודף מתיקות. ודווקא בזכות כל הלאווים, הוא מצליח להפעיל את שרירי הרגש. האמת תמיד מרגשת יותר.

3. כי העברית של גלעד עשירה, רהוטה, מדויקת וחיננית, כולל שיבושי הלשון המכוונים ("טלוויזיון" במבטא צרפתי, "דוגמניה"), ומול יכולת ההתנסחות שלו אפשר רק לשבת ולגרגר בהנאה, אולי גם בקנאה.

4. כי התוכנית אינה תלויה רק בזהות המרואיינים. למרות מקבץ אורחים לא מאוד אטרקטיבי בתוכנית הפתיחה (אריה דרעי, הדוגמנית גל גדות), הצליחה 'אברי גלעד' לעבוד בזכות עריכה קצבית ו-טוב, בזכות המגיש.   

5. כי גם המכורים לערוץ 2 יאהבו את עוקצנותו של גלעד כלפי מגבלות הערוץ המסחרי – אורך הפרסומות, קוצר הראיונות וחשיבות היתר העצמית של מגישי התוכניות.

6. כי למרות דעותיו הנחרצות, גלעד לא מגיע על תקן "המדינה והעם זה אני ואני ואני". ובניגוד למגישים אחרים, הוא גם אינו משרבב את ראשו ומרכין את בלוריתו בזווית חדה ובחיוך מבויש.

7. כי לפינה שבה הצופים שואלים את השאלות יש פוטנציאל מצוין. צריך רק להקפיד על תשובות מהירות וענייניות יותר של המרואיין.

8. כי האולפן מעוצב להפליא, כולל הכורסאות הירוקות. מוצלח גם מיקומם של המוניטורים, המאפשרים לנו לצפות יחד במגיש ובמרואיין, מבלי שיצטרכו לנשום זה את הבל פיו של זה.

9. כי לאברי גלעד החדש, ככל הידוע, אין רשימות שחורות של אנשים שאינו מוכן לראיין.

10. כי דתי או לא, ימני או לא, גלעד הוא אחד המגישים היהודיים ביותר על מסך הטלוויזיה שלכם, ונציג כמעט אחרון של שפיות פוליטית בקרב אנשי התקשורת המשפיעים. אז אולי יש דרכים מוצלחות יותר להעביר ערב, וודאי שהמתנזרים מטלוויזיה יכולים להמשיך בדרכם הטובה. אבל לאלה המחפשים משהו טוב בשלט – תוכניתו של גלעד היא אופציה ראויה. אם לא כדי לקנות דעת, אז לפחות לצורך הכרת הטוב. וחוץ מזה, אפשר לחשוב מה עוד יש לראות על המסך הקטן.

 

הערה מוזיקלית לסיום

אם מישהו חשב כי 'אייכה' של שולי רנד היה תופעה חד-פעמית במצעדים שנתיים, השנה נדמה כי הסכרים נפרצו סופית: אביתר בנאי זכה בתואר זמר השנה ברשת ג' וגלגל"צ, ושיריו אף הגיעו למקום הראשון (בגלגל"צ), השני והשלישי (ברשת ג'). נוסיף לכך את כניסתו של ארז לב-ארי למצעד השנתי של גלגל"צ, ונקבל עוד השתלטות דתית עוינת במקום שהיה עד לא מכבר אזור חילוני סטרילי.

רק חבל שלנו כחברה ציונית-דתית אין סיבה להתגאות בהישגים המרשימים האלה. עם כל הכבוד לכיפות ולטקסטים היהודיים, אין לנו חלק ונחלה בהצלחתם של החוזרים בתשובה, כל עוד אנו מסרבים לטפח הצלחה דומה של דתיים מלידה. בכל מקרה, ברכותיי.

 

יודע את מקומי

אלוקים יקר,

יום הכיפורים עבר אצלי בשלום יחסי. צמתי בסדר גמור, התפללתי כמיטב יכולתי, ואפילו המפגש שלי בכביש עם פג רכוב על אופניים הסתיים ללא נפגעים בנפש. אבל את כל זה אתה הרי יודע. אתה בטח גם יודע שלא הספקתי לבקש סליחה מכולם – תראו את מי אני מנסה לבלף, אפילו לא ניסיתי – אבל אני סולח לכל מי שפגע בי, ולשמחתי לא היו רבים כאלה השנה. אני לא יודע כמה אמין זה נשמע, אבל אני באמת לא כועס על אף אחד. אולי קצת על עצמי, אבל גם זה יעבור לי.

עדיין נותרה בעיה אחת. סליחה יכולה להפיס דעתו של אדם, לשכך כעסים ולמחוק עלבונות. אבל מה עם אותם אנשים שלא פגעו בי, אנשים שרק נמנעו מלהגשים את ציפיותיי מהם? כיצד לטפל ביחסים עם חבר שכבר אינו חבר כתמול-שלשום? אין בי כעס עליו, אין לי על מה לסלוח לו, וגם אם אבקש לסלוח – אין בכך כדי לתקן את האכזבה. גם אין כאן מריבה של ממש, או עילה מוצדקת לסכסוכים ממחלקת הצ'ילבה. אז מה עלי לעשות, להשלים עם המצב הקיים? לחיות עם הסדק? לחפש לי חברים טובים יותר?

אני יודע שיש דרך לטפל גם בזה, קרוב לוודאי דרך פשוטה עד שאיני מסוגל לראות אותה. אולי אנו עושים לעצמנו הנחות כשאנו מסתפקים במנטרות הסליחה, במקום לשים הכול על השולחן ולראות היכן עומדים יחסינו עם החברים. ואולי בכלל אנו זקוקים ליום מיוחד בשנה שבו לא נתעסק בסולחות הגדולות, אלא הוא יוקדש אך ורק לטיפולים כירורגיים במערכות יחסים עדינות. רק שאלה אחרונה, אלוקיי: אם מנהיגי הדור יקבלו את הרעיון ויקבעו יום צום נוסף לתיקון סדקים חברתיים שכאלה, האם תסכים להתיר לי לפחות את הקפה של הבוקר?

שלך (במובן הכי מילולי), אבי.