בשבע 362: תורת חסד על לשונה

מו"ר הגר"א שפירא הקרין על כל סביבתו חיוניות ושמחה. ברגישותו הרבה ידע לשים לב למצוקתו של כל אדם, וגם בסיומה של שיחה נוקבת טרח להעלות חיוך על פני מי שהוכרח לדבר עמם קשות

שמיר שיינטופ , י"ג בתשרי תש"ע

 

עדיין מהדהדת באוזניי קריאתו של הרב איתן אייזמן, בפתח ההספדים במסע ההלוויה של הרב אברהם שפירא זצ"ל, "ווי להאי שופרא דבלי בארעא - אוי לאותו יופי שיורד לעפר, אותו מאור פנים, אותו חיוך מיוחד שהולך מאיתנו". אכן, ניחן רבנו במאור פנים אצילי, כזה שלא מותיר מקום לספקות, כזה שמקרין על כל הסביבה חיוניות ושמחה.

לא נדיר היה למצוא את הרב מוקף בחבורת תלמידים, עומדים ומטים אוזן לשמוע ולקבל ומעלימים מעין הרואה את הרב העומד במרכז, כשלפתע ללא כל התראה החבורה כולה פורצת בחיוך, ולעיתים אף בצחוק של ממש. שמחה וחיוניות היו מרכיב בולט באישיותו של הרב. מרץ הנעורים שלו לא פחת ולא ירד גם כאשר הרב חצה את גיל הגבורות, צועד בצעדים קלילים שלא היו מביישים צעירים ממנו בכמה עשורים, מוסיף מילת עידוד ושולח לתלמיד מבט חייכני.

"תורת חסד על לשונה" - על פסוק זה שואלת הגמרא: "וכי יש תורה של חסד ותורה שאינה של חסד?". אכן, מי שראה את מסירותו של רבנו לתלמידיו, את זהירותו הרבה בכבוד הבריות, את דאגתו ואוזנו הקשבת, את העידוד והתמיכה שנסך באחרים, מבין שאכן יש תורה שהיא תורה של חסד. ולא רק לתלמידיו: לא פעם היה ממתין בסבלנות לחופה שהתעכבה, מאיר פניו לילד 'חלאקה' מפוחד, בשמחה, חיוך ומאור פנים.

רבנו היה חוזר ומדגיש כי תפקיד המחנך "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים". בעינו הפקוחה היה מבחין בתלמידיו ובקשייהם. פעם ניגש אליו תלמיד עם שאלה בגמרא. רבנו שמע מטון הדיבור שלא הכול כשורה, ביקש ממנו שיראה לו באצבעו על הספר, וכשהושיט הבחור את ידו, מיהר רבנו ואחזה,  הישיר את מבטו לבחור ואמר לו ברוך: 'אפשר לבקש שתחייך?'.

בקשה-דרישה זו נשמעה לא רק כלפי תלמידיו. בתקופת רבנותו, אותה נהג ברמה, הוזמנו אליו אנשים לקבל ביקורת חריפה על מעשיהם. לעיתים היו אלו יבואנים שרצו לייבא לארץ מוצרים לא כשרים, כשעל כף מאזני הפגישה עמדו הפסדי עתק. רבנו היה עומד כצור חלמיש על משמרת הרבנות והכשרות, אך גם כאן רגישותו הרבה לזולת הכריחה אותו לפייס את הנזופים. בסיום פגישה כזו היה ספק מבקש ספק דורש: 'בבקשה תחייך'. סיפר ח"כ לשעבר, כי אירע שנקראו כמה עסקנים לדיון בביתו של הרב. בתום השיחה, שכללה הערות מצידו של הרב על דרכי פעולתם של העסקנים, נתבקשו אף הם לצאת מביתו ברוח טובה ובשמחה. לעת ערב קיבל אותו ח"כ טלפון לביתו: "מדבר אברהם שפירא, אתה עזבת לפני סוף הפגישה, את הביקורת שמעת, אבל אחרי זה לא פייסתי אותך, אז אני מבקש שתחייך עכשיו".

רגיל היה רבנו בדרשותיו להזכיר את דברי הנביא מיכה "עשות משפט ואהבת חסד", והיה עומד על ההבדל שבין המשפט לחסד. משפט - אם נזדמן לאדם, עליו לעשותו; אך חסד, גם אם אין ביכולתו לעשות, עליו לאהוב חסד. ומעידים בני המשפחה שדבריו האחרונים היו על הצורך להיטיב לאחרים.

במשך שנים רבות היה רבנו מקריא בתקיעות שבראש השנה, ותמיד אמר שצריך להיזהר עד כמה שניתן שלא להחזיר את התוקע. והדגיש שלמרות שההנהגה בישיבה צריכה להיות בדרך של הידור והקפדה, מ"מ המנהג בישיבות שלא להחזיר את התוקע, שכן בכל מקום שיש שיטה בפוסקים לסמוך עליה, הרי שאם לא נסתמך על אותה שיטה ונחזיר את התוקע יתכן ותיגרם לו עוגמת נפש, ואולי אין לו כוח מיותר לתקוע עוד. והנה עומדות על כף המאזנים מצווה שבין אדם לחברו ומצווה שבין אדם למקום... והבא להיטהר מסייעין בידו, ומן השמים סייעהו שהתוקע בישיבה מעולם לא בא לכלל ספק ולא היה צורך להחזירו, ולא באנו כלל למידה זו.

במשך השנים נזקק רבנו לרופאים שונים, והקפיד לאחר כל טיפול רפואי לבקש מהרופא שיברך אותו. רופאים רבים היו תמהים על הבקשה המוזרה: "שאנחנו נברך את הרב?! ההיפך, שהרב יברך אותנו!" והרב מצידו מבאר: הרי רופא מרפא את הבריות, נמצא שהוא עושה חסד עם הזולת, ומי שכל היום עוסק בחסד יש לו כוח מיוחד של ברכה.

וזכורני כיצד בסיום תפילות היום הקדוש, לאחר תפילת נעילה שבה שימש כשליח ציבור עד שנתו האחרונה, היו בני הישיבה מלווים אותו בשירת 'אמת מה נהדר'. ורבנו, ברגישותו הרבה לזולת, היה מצווה לבחורים: "לכו לאכול, אל תלוו אותי, לכו לאכול, אתם בטח חלשים מהצום". ופעם, כשבסיום תפילת ערבית בתום אחד הצומות ראה בחור שפנה לחברו בשאלה, העיר רבנו לשואל: 'אתה בטוח שזה 'בין אדם לחברו' לעכב מישהו אחרי צום?'.

רבנו, שהתייתם בגיל צעיר מאביו, רגיש היה במיוחד ליתומים, אלמנות וגרים. עובדות רבות יש להדגים את רגישותו זו, אך די שאציין כי החופה האחרונה שערך רבנו היתה של תלמיד הישיבה שהוא גר צדק, וזאת לאחר כמה חודשים שכבר נמנע מעריכת חופות, ולרגל חולשתו כמעט ולא יצא מביתו. והנה אך נסתיימה החופה, והרב מתלבט בקול האם לא ראוי שנשאר גם לרקוד קצת בחתונה - הרי אין לחתן משפחה. ובעמל רב שכנעו אותו המלווים שהחתן לא רוצה שהרב הישיש יטרח להישאר לריקודים.

בשנה שנסתלק הרב קשה היה לנו לקיים מצוות 'ושמחת בחגך' כראוי. עטופים היינו באבל ויגון. אך במבט של שנים לאחור, אין כדמותו הקורנת והמאירה בשמחה ובחיות של מצווה, להדגיש עבורנו את השמחה הגדולה בעבודת ד' מתוך מאור פנים ושמחה. ואין זו אלא נקודה מתוך מכלול אישיותו הקורנת של הרב.