חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

עתיקא קדישא - בגליון השבוע

במקום העימות הנדוש בין מדע למסורת, פרופ' זוהר עמר, ראש המחלקה היוצא ללימודי ארכיאולוגיה וא"י בבר-אילן, משתמש במדע לצורך בירורים הלכתיים.
01/10/09, 10:09
יואל יעקובי

 

 "עיסוק במחקר דורש הרבה מאוד ענווה, והתדמית הרעה שיוצאת לחוקרים נובעת מקומץ קטן של חוקרים שהם קצת שחצנים ו'יודעי כל'. אבל אנחנו מכירים את מגבלותינו, וחשוב שגם הקהל יכיר את המגבלות של המחקר. יש מונח שנקרא 'אמת מדעית', אבל מאחורי המונח הזה לא עומד משהו מוחלט"

 

 "לפני כמה שנים חשפתי בכנס ארכיאולוגי רב משתתפים את גילויה של תולעת השני בארץ ישראל, ופתחתי בברכת 'שהחיינו' והודיה לקב"ה שזיכני להגיע לכך. בקהל נשמע רחש של אי נוחות, ולכן מיד הוספתי שב'בר אילן' לא רק דוגלים בחופש אקדמי אלא גם בחופש פולחן הדת. הדברים התקבלו בתשואות"

 

הביקור בחדרו של פרופ' זוהר עמר, ראש המחלקה היוצא ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן, דומה לביקור במעבדתו של רוקח מהימים בהם רפואה, אלכימיה וכישוף היו ארוגים בתוך תחום התמחות של בעל מקצוע אחד. בתוך הארונות מאופסנים, בדרך כלל בצנצנות זכוכית, חומרי רפואה שונים. "חומרי רפואה ולא צמחי רפואה", מדגיש המארח, "כי יש כאן חומרים שונים - ממינרלים ועד צמחים ובעלי חיים".

האוסף המרשים, שהוא רכושו הפרטי ("האוניברסיטה לא היתה נותנת כסף בשביל לקנות לטאות מיובשות") של פרופ' עמר, תושב נווה צוף, ושל חברו ד"ר אפרים לב, נבנה בעמל של שנים ובהשקעה כספית ניכרת, והוא כולל חומרים שמקורם מכל רחבי תבל.

אבל עמר אינו עוסק רק בהשגת לטאות משומרות ועטלפים מפוחלצים. עיסוקיו הם רציניים מאוד. לחלק מהם ישנן משמעויות הלכתיות, וממילא גם כלכליות, חשובות ביותר, והוא רואה בהם את תרומת מדעי היהדות לכלכלת ישראל.

כאלה הם לדוגמא מחקריו בנושא כשרות בעלי החיים הטהורים. עמר וחבריו, ד"ר ארי זיבוטפסקי וד"ר ארי גרינספן, הביאו את הראשון לציון הרב שלמה עמר לבוסס בביצות שמורת החולה כדי שיבדוק את סימני הטהרה של הג'אמוס - אלו שנזכרים במקרא ואלו שנזכרים במקורות חז"ל. הם הצליחו לשכנעו כי הג'אמוס, המזוהה (בטעות, לדעת עמר) עם התאו, הוא בעל חיים כשר, כשהם מסתמכים בין היתר על מסורות שוחטים ומנקרים קשישים. התוצאה היתה הסכמה עקרונית לנתינת כשרות של הרבנות לבשר הג'אמוס, וממילא גם לשימוש בחלבו.

 

 עוצמתה של המסורת

מחקר זה הוא אחד מרבים שעורך עמר בתחום זיהוי בעלי החיים המותרים באכילה: חיות, בהמות, עופות, דגים ואף חגבים טהורים. דרך המחקרים הללו הוא שם לב לעוצמתה של מסורת התורה שבעל פה ככלי לזיהוי. בהקדמה לחיבור חדש שנמצא אצלו עדיין בכתב יד, אשר מסכם את הזיהויים השונים לצמחי המקרא בהתאם לרמת הוודאות שלהם, כותב פרופ' עמר על המתח שנוצר בעת החדשה בין תורה ומדע, כשהכוונה כאן היא דווקא למדעי הרוח, שאליהם קשורה גם ביקורת המקרא:

"במשך אלפי שנים תורה וחכמה צעדו יחדיו, ורק בדורות האחרונים התרחקו זו מזו. תנועת ההשכלה האירופאית הביאה עימה התפתחות מבורכת של כל ענפי המדע, ואולם בד בבד התנערה מכל המוסכמות המסורתיות, ובכללן המסגרת הדתית והאמונית. תהליך זה גרם בפועל לנתק בין תורה למדע. חוסר האמון ההדדי והעדר דו-שיח יצרו חומת איבה שבנויה ממשקעים רבים. בתהליך זה יצאו כל הצדדים נפסדים. אולם אם מתעלמים מהאמוציות, ממוסכמות דוגמטיות, ומהבעיות האמיתיות שקיימות כיום בחברה הישראלית בין 'דת' ל'מדינה', הרי שבמקרה דנן, זיהוי צמחי המקרא, ניתן למצוא אינטרס משותף, כן ואמיתי, ולא מתוך רצון מאולץ לגשר בין תורה ומדע".

עמר מצביע על התחושה כי למרות שבמאת השנים האחרונות חלה התקדמות גדולה בזיהוי צמחי המקרא, הרי שבתקופה האחרונה מורגש כי "תחום זה מדשדש במקום". לדעתו, הבעיה אינה בכמות המידע, שהיום מצוי בשפע ונגיש לכל דורש, אלא באיכותו ובדרכים לפרשנותו. בנקודה זו מכניס פרופ' עמר את החידוש הגדול שלו בעולם המדע. לדעתו, מבין כל הקריטריונים המסייעים לזיהוי מין צומח או חי מקראי (ובכלל זה: ממצא ארכיאולוגי מהתקופה, תיעוד היסטורי, ניתוח בלשני וכדומה), יש להעניק את המשקל הגבוה ביותר דווקא למסורת זיהוי שהשתמרה.

"ישנן מסורות זיהוי פעילות" אומר עמר "כמו למשל הזית, שאין מחלוקת לגבי זיהויו מימי המקרא והמשנה ועד ימינו. ישנן מסורות זיהוי פרשניות, כאשר המונח המקראי הוא כבר ספרותי, אך בבית המדרש מקובל זיהוי מסוים". חידושו של עמר מתייחס, כמובן, לזיהוי מהסוג השני.

עוצמתה של המסורת נעוצה, לדעת עמר, בתוקפה המחייב. "עוף נאכל על פי ההלכה רק במסורת" הוא אומר "וההלכה היא מאוד מקפידה. לכן מסורות זיהוי רבות שיש לגביהן ספק קל - נעלמות. לעומת זאת, אכילת ארבה המדבר, שלגביו ישנה מסורת זיהוי ברורה של יהודי תימן, מותרת. אם אדם יאכל מין חרק אחר אחר, הוא יעבור על שישה לאוים מן התורה, בעוד שעל יהודי תימני שיזהה בטביעת עין את הארבה המותר באכילה - אפשר לסמוך ולאכול. אני רותם את העוצמה הזו של המסורת לטובת הזיהוי המדעי".

פרופ' עמר טוען כי ההסתמכות על המסורת אינה צריכה להיות נחלתם הבלעדית של אנשים דתיים, או אפילו של אלו מבין הארכיאולוגים הרואים במקרא מסמך היסטורי אותנטי. "אני מודיע תמיד בתחילת הקורס שלי שאני לא מתעסק עם ביקורת המקרא, ומי שרוצה לעסוק בכך שיילך למחלקה לתנ"ך. אבל ההתעלמות שלי מכל הנושא הזה היא לא רק מסיבה אמונית. בימי המקרא קצב השינוי היה איטי מאוד. במשך חמש מאות שנה, בכל ימי התקופה הישראלית, היה סגנון בנייה אחיד של בתים, מה שמכונה 'בית ארבעת המרחבים'. היום מישהו יעלה על הדעת שסגנון הבנייה לא ישתנה כל כך הרבה זמן?! לכן זה לא משנה האם הזית הוא מישעיה א', ב' או ט' - זה ממילא אותו הזית, כי היתה כאן השתמרות חזקה מאוד".

"צריך גם לזכור שבדורות הקדומים לא היו הרבה אמצעים ויזואליים להעביר מידע, ולכן התורה שבעל פה היתה הרבה יותר חזקה. הרי גם דור ההורים של היום זוכר את הדגש שניתן בעבר על שינון פרקי תנ"ך, כשכיום, עם התפתחות אמצעי העברת המידע, זה תופס הרבה פחות מקום בתכנית הלימודים. זהו כוחה של המסורת".

פרופ' עמר אינו חושב שתפקידו של חוקר הוא לפסוק הלכה, אך בהחלט הוא רשאי ואולי צריך להביע עמדה, שכמובן לא חייבים לקבל אותה.

"עיסוק במחקר דורש הרבה מאוד ענווה, והתדמית הרעה שיוצאת לחוקרים נובעת מקומץ קטן של חוקרים שהם קצת שחצנים ו'יודעי כל'. אבל אנחנו מכירים את מגבלותינו, וחשוב שגם הקהל יכיר את המגבלות של המחקר. יש מונח שנקרא 'אמת מדעית', אבל מאחורי המונח הזה לא עומד משהו מוחלט. זה נתון שכל הזמן נמצא בבירור ובספקות, ולכן צריך לקבל את המחקר בפרופורציות".

עמר אומר שהיום הוא התבגר "ואני אזהר מלומר: 'רש"י טעה' - וזה לא בגלל שאני חושב שלא יתכן שמסורת זיהוי מסוימת איננה תואמת את המציאות הריאלית של חז"ל. זה הרי מובן מאליו שאם יש מחלוקת בין רש"י ורס"ג, הרי שהזיהוי אינו חד משמעי. במקרה כזה אומר: 'רש"י קשה לי'. היום התבגרתי עוד יותר, ואני גם לא אומר אוטומטית שבמחלוקת בין רס"ג שחי באזור שלנו לבין רש"י שחי במערב אירופה רס"ג תמיד צודק. רואים זאת בזיהוי חמשת מיני דגן, שם יש היגיון רב דווקא במסורת האשכנזית. כי בניגוד לדעה הרווחת במחקר, חלק מהפירושים שמביא רש"י אינם מושפעים מההווי האירופאי (כפי שהוא מעיד בעצמו לפעמים), אלא מקורם במסורות ארץ-ישראליות קדומות שהשתמרו בבתי המדרש באשכנז".

 

מורשת הרפואה האתיופית

המדור לתולדות הרפואה, שהוא בעצם חדרו של פרופ' עמר, הוא אחד מתחומי העיסוק הנרחבים של המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה בבר אילן. במסגרת המדור נחקרות ומשומרות, ממש ערב אובדנן, מסורות ריפוי שונות. לאחרונה החל עמר, בשיתוף עם דקלה דנינו, בהקמת 'אתיופיה הקטנה' בחדרו, כדי לשמר את מורשת העדה האתיופית בתחום הרפואי, לפני שתהליכי ההתמערבות המהירים שעוברים על העדה יביאו לאובדנה.

בנוסף, עמל עמר יחד עם חבריו להוציא לאור כתבי יד עתיקים בנושאי רפואה, ביניהם כתב יד של ר' חיים ויטאל, תלמידו הגדול של האר"י הקדוש, שהיה, מסתבר, גם מרפא. עמר עוסק גם במחקר שיטות הרפואה של הרמב"ם, והוא יוצא נגד הזילות הגדולה של שיטה זו על ידי רבים מאלו הטוענים כי הם מרפאים "בשיטת הרמב"ם". יחד עם זאת, עמר אינו עוסק בפן המעשי-עכשווי של הרפואה: "חוקרים היום רוצים לשמוע על חומרים פעילים, ובזה אני לא מתעסק".

שני המסלולים הראשיים הנלמדים במחלקתו של עמר הם גיאוגרפיה היסטורית וארכיאולוגיה. בנוסף, נחקרים במחלקה היבטים שונים של תרבות חומרית וחיי היום-יום בעת העתיקה בארץ ישראל, ובכלל זה החי והצומח בארץ בתקופה זו. למרות שזו מחלקה צעירה למדי, יש בה כ- 400 תלמידים, מהם כ-45 דוקטורנטים ("מספר יפה בהתחשב בכך שאני הייתי הדוקטורנט הראשון", הוא מציין).

אולם מי שסבור שבמחלקה זו, שהיא חלק מהפקולטה למדעי היהדות של האוניברסיטה הדתית, הרוח השלטת היא דווקא זו האמונית - טועה. מרצים רבים כלל אינם דתיים, וגם אם יש לראשם כיפה, הרי דבר ידוע הוא שכיפה על ראשו של אדם אינה מהווה ערובה למחשבות שמתחתיה. אולם לעמר חשוב להדגיש כי למרות שהמרצים והתלמידים מגיעים מכל גווני החברה הישראלית "הם שומרים על לכידות גבוהה. בנוסף, מקפידים לעסוק במחקר מקצועי ולא מגויס".

הוא מספר אנקדוטה מכיוון מעניין: "לפני כמה שנים חשפתי בכנס ארכיאולוגי רב משתתפים את גילויה של תולעת השני בארץ ישראל, ופתחתי בברכת 'שהחיינו' והודיה לקב"ה שזיכני להגיע לכך. בקהל נשמע רחש של אי נוחות, ולכן מיד הוספתי שב'בר אילן' לא רק דוגלים בחופש אקדמי אלא גם בחופש פולחן הדת. הדברים התקבלו בתשואות".

אני שואל את פרופ' עמר האם התאמץ להשפיע לחיזוק הרוח הדתית-אמונית במחלקה בשנה האחרונה. עמר, שזו לו הפעם השנייה בה הוא מכהן בתפקיד המנהלתי של ראש המחלקה, אומר כי "ראש מחלקה הוא מוגבל והקדנציה שלו היא מוגבלת. אני לא יכול לומר למישהו איך ללמד". בכל זאת הוא אומר כי ישנה השפעה, אותה הוא מדגים באמצעות סיפור:

"כשנכנסתי לתפקידי בפעם הקודמת, לפני כחמש שנים, החלטנו שכמו כל מכון לארכיאולוגיה שמכבד את עצמו, גם אנחנו נקבע ויטרינות שבהן נציג ממצאים ארכיאולוגיים שנמצאו בחפירות שלנו. פניתי למרצים בבקשה לתרום מוצגים. פנה אלי אחד המרצים שאינו שומר מצוות, והציע לי לתרום סרקופגים (ארון קבורה ששימש בארץ בימי המשנה והתלמוד. י"י). בתחילה מאוד התלהבתי, אבל אחר כך חשבתי שאולי יש כאן בעיה הלכתית. רב הקמפוס הרב שפר פנה לרב אביגדור נבנצל ולרב יעקב אריאל, ושניהם אמרו לו חד- משמעית שהדבר אסור, משום שיש כאן איסור הניה (הנאה מתשמישי המת)".

עמר חזר למרצה שביקש לתרום את הסרקופגים והסביר לו, תוך שהוא חושש מתגובתו, על הבירור ההלכתי שערך, שהעלה שיש כאן 'איסור הניה'. להפתעתו של עמר, אותו מרצה הגיב מיד: "נהדר! יש לי קורס שבו אני מלמד את הקטע הרלבנטי ממסכת 'שמחות' שאוסר על הניה מארון של מתים, ואני הולך להביא את הסיפור הזה בפני הסטודנטים". "כך גאלנו הלכה שקיבלה משמעות מעשית", אומר עמר, "ובאמת, עד היום אין בבר-אילן סרקופגים".

yoelyya@gmail.com

 

ארכיאולוגיה והלכות ארבעת המינים

 מחקריו של פרופ' עמר על ארבעת המינים ממחישים כיצד יכולים המחקר ההלכתי והמחקר הארכיאולוגי לסייע זה לזה

 

כחלק מהמחקר הגדול שלו על ספרי המקרא, חקר פרופ' עמר גם את ארבעת המינים מנקודת המבט שלו. את מחקרו בנושא זה הוא הוציא לאור בשבועות האחרונים בספר קטן המכיל חמישה פרקים ומאה עמודים.

"המטרה לא היתה לכתוב עוד ספר על ארבעת המינים, כי כאלה יוצאים כל שנה", הוא אומר. "המטרה היתה להבליט היבטים היסטוריים, בוטניים וארכיאולוגיים מהנקודה הארץ ישראלית, כשהפרק הראשוני, המוקדש לפן הרעיוני של ארבעת המינים, מראה את הייחוד שלהם דווקא בארץ ישראל".

בפרק על האתרוג מראה עמר כי הזנים השונים המצויים כיום או כאלה דומים להם היו מצויים גם בזמן חז"ל. כך לדוגמא אתרוג עם 'גרטל', שנחשב בחוגים מסוימים להידור מיוחד, נמצא גם כעיטור בממצאים ארכיאולוגיים החל מימי מרד בר כוכבא.

למרות מוצאו העדתי התימני, עמר רצה לעשות תעמולה דווקא לאתרוגי ארץ ישראל מהמאות האחרונות, אלו שגדלו בשכם ובאום אל-פחם. "יש מגדלים שעדיין מגדלים את אותם זנים, אם כי קשה כיום לעקוב אחרי זה, כי כל 15 שנה עוקרים את העצים ונוטעים אותם מחדש. אחד מהזנים המכונים 'חזון איש' (ויש כמה כאלה) היה גם זה שעליו הצביע הרב קוק, והוא אחד מאותם אתרוגי ארץ ישראל הוותיקים".

בפרק על האתרוג מוכיח עמר כי בעיית ההרכבה אשר גורמת פסול באתרוגים לרוב הדעות, שבמאות האחרונות הפכה להיות כל כך בוערת, התעוררה באירופה החל מהמאה ה-16 ולא היתה קיימת בארץ ישראל עד אמצע המאה ה-19, ולכן חז"ל כלל לא התייחסו אליה. עמר מודע לכך שיש המעדיפים את האתרוג התימני בגלל שהוא מוחזק לבלתי מורכב, אולם הוא מזהיר כי גם כאן אי אפשר לומר כך לגבי כל האתרוגים התימנים.

עוד פרה קדושה (או אתרוג קדוש) שוחט עמר, כשהוא אומר שיש זנים אחדים של אתרוגים שיכולים להגיע למימדים גדולים, וזו זכות שאינה שמורה רק לאתרוג התימני, אלא ש"במשך הזמן נוצרה דרישה הלכתית לאתרוגים בגודל מסוים, ולכן קוטפים אותם כשהם מגיעים לגודל הזה".

ומה באשר לטעם האתרוג, המוצע על ידי חז"ל כאחד הזיהויים לעץ הדעת, וכיום רבים לא מבינים מה טעים בו? עמר מסביר כי מה שנאכל באתרוג החי הוא הבשר הלבן, ולא החלק העסיסי (שכלל לא קיים באתרוג התימני). "באתרוגים, גם באלו התימנים, ישנם זנים שונים, בשרניים יותר ופחות. נכון שהאתרוגים אינם עומדים בקריטריונים של הטעם המערבי כי אין בהם מתיקות גדולה, אבל זה עניין של הרגל. יהודי תימן אכלו ואוכלים אותם גם היום. יש לזכור שאוכל, וגם ריח, הם עניין של תרבות".

 

 פרשנות חדשה למטבע עתיק

לגבי ההדסים דן עמר בהדס המשולש, והוא מראה דוגמא של הדס כזה בעיטור על נר חרס שנמצא במצדה. הוא מזכיר את ההדס המצרי בעל שבעה עלים שיצאו מקן אחד, ומראה על זן הדסים המצוי בימינו שיש בו תשעה עלים (!) היוצאים מקן אחד, והנחשב למהודר במיוחד, בגלל שהוא עץ עבות במיוחד.

נושא נוסף בו דן עמר הוא תוספת ההדסים מעבר לשלושה שההלכה מחייבת, כשאת הגירוי למחקר הוא קיבל ממנהג עדתו. כאן נזקק עמר למטבע מפורסם מימי בר כוכבא שבו נראים ארבעת המינים. במטבע נראה אתרוג ולולב שמשני צידיו שני ענפים ומתחתם אגד גדול, שלא ברור אם הוא אוגד אותם. החוקרים ראו בשני הענפים הדס אחד וערבה אחת, בהתאם לשיטת ר' עקיבא. הם הניחו ששיטת ההלכה ה'רשמית' בימי המרד היתה זו של ר' עקיבא, ראש  התומכים במרד, וביטוי לכך אנו רואים במטבעות. לאחר פעמים רבות בהן ראה עמר את המטבע 'נפל לו האסימון', כדבריו, והוא הבין שבעצם על המטבע מופיעה שיטת ר' ישמעאל הנהוגה היום: שני הענפים הבולטים הן שתי הערבות, ואילו האגד הלא ברור הוא אגד של הדסים: שלושה למצווה ועוד רבים אחרים כתוספת, כפי שהזכירו רבים מגדולי ישראל במשך הדורות, וכפי שנוהגים עד היום רבים מיוצאי תימן.

זיהויה של הערבה נשמע מיותר לכאורה. אולם עמר הבין שהנושא טעון ברור לאחר ששמע את טענתו של נוגה הראובני ז"ל, מייסד השמורה המוערכת של הטבע במקורות ישראל 'נאות קדומים', כי צפצפת הפרת של ימינו היא ה'חילפא גילא' של חז"ל ולכן היא כשרה למצווה, בניגוד מוחלט למסורת שבידינו. מאידך, כשחוקר אחר החמיר לדעת עמר שלא לצורך וטען שערבה לבנה היא מין הפסול לערבה, מצא עמר לנכון להודיע כי זו חומרה יתרה, שהרי רוב האנשים אינם יודעים כלל להבחין בין ערבה לבנה לערבה מחודדת, שהיא המין הכשר של הערבה לדעת אותו חוקר, ולכן מבחינת הבחנת המינים בימי חז"ל הם נחשבו למין אחד.

כדי לבדוק איזה מין ערבה כשר ואיזה לא, הסתייע עמר בממצא הארכיאולוגי, כדי להבין את ההבדלים שמשמשים את חז"ל כדי להבחין בין שפת עלה כמגל, שהוא כשר, לשפת עלה כמסור, שהוא פסול. וכאן פונה עמר לאוסף 'אדם ועמלו' שבמוזיאון ארץ ישראל, ומסיק שצפצפת הפרת של ימינו היא המין הפסול, בעוד שמיני הערבה השונים של ימינו הם הכשרים.

בפרק האחרון, העוסק בשיווק ארבעת המינים באירופה, מוביל עמר למסקנה, שמוכחת גם מלא מעט תחומים אחרים, כי ארץ ישראל היא מקום הקיום הטבעי של מצוות התורה, כפי שרומז הרמב"ם בכמה מקומות. "מי שחי בחוץ לארץ חי במקום גידול לא טבעי, עד כדי כך שרבנו תם העדיף לולב יבש משנה שעברה על פני לולב לח מהשנה, בגלל שהישן היה מהודר יותר. אותו סיפור היה עם יהודים באירופה שחיפשו חסה לליל הסדר ומצאו את ה'חריין', ועם יהודים מעיראק שהגיעו להודו ורצו להשתמש בפרי המוזר המכונה 'אצבעות אדם הראשון', כי לא היה להם בנמצא אתרוג רגיל".

פרופ' עמר, שעומד לסיים את תפקידו הניהולי ולשוב ולהתרכז במחקר ובהוראה, שוקד בימים אלו על מחקרים נוספים, כמו מקורו של צבע הארגמן (לא התכלת) ואפיית לחם הפנים שבוודאי נשמע עליהם בעתיד, בעזרת ה'.