בשבע 363: לעמוד מול הזרם

הדרישה לשלם מחיר מטורף עבור שחרור גלעד שליט היא חלק מהתפרקות הערכים ששמה את הפרט במרכז * האם הציבור הדתי-לאומי מסוגל להעיז ולעמוד בפרץ?



עמנואל שילה , כ"ז בתשרי תש"ע

 

לאחר שתתקדם עוד צעד במסע הרוחני ההדרגתי שלה, אתי אנקרי אולי תאמר לעצמה שהציבור הדתי-לאומי לא מספיק שלם באמונתו ובנאמנותו. הרי החבר'ה האלה הזמינו אותה להופיע בפניהם ובאו בהמוניהם לשמוע, והיא הרי יודעת שזה אסור

 

שחרורן של עשרים מחבלות בתמורה לאות חיים מגלעד שליט, מבשר כי אנו קרובים לעסקה שבמסגרתה ישולחו לחופשי כאלף מחבלי חמאס - ביניהם מאות רוצחים שהפילו בנו מאות רבות של חללים. לעסקה המשפילה וחסרת האחריות הזאת יש מחיר ברור ומסוכן בחזיתות רבות: סיכון ביטחוני עתידי לאזרחי ישראל מצד מאות אנשי טרור מיומנים שנלכדו במאמץ עילאי ובמחיר כבד; עידוד מוראלי לכל אויבי ישראל וחיזוק פוליטי לארגון החמאס בעקבות נצחונם והשפלתה של ישראל; תמריץ עצום לחטיפות עתידיות של חיילינו, ועוד ועוד.

האם צריך לשלם את המחיר הזה כדי להציל את גלעד? האם מותר? אין צורך לדון כאן בשאלה האם ההלכה "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן" רלוונטית או לא למקרה הזה. מספיק להתבונן בשכל ישר ולבדוק האם יש מדינה שפויה אחת בעולם שתסכים להנחיל לעצמה תבוסה שכזאת רק כדי להציל את חייו, היקרים מאוד מאוד, של חייל אחד.

כלת פרס נובל החדשה לכימיה, פרופ' עדה יונת, אמרה בעניין שחרור מחבלים דברים המוכיחים כי בשנים האחרונות היא אכן היתה מאוד מסורה למחקריה המדעיים, לא הוציאה את ראשה מהמעבדה ולא ראתה מה קורה מסביב. אבל דווקא הדברים ההזויים שלה מדגישים את שתיקת הציבור הדתי-לאומי בנושא. האם הציבור הזה, שמתיימר להנהיג ולהתוות דרך, נרתע מאמירה אמיצה ולא פופולארית?

יש קשר ברור בין התמיכה בשחרור שליט "בכל מחיר" לבין גישה עקרונית של העמדת האינטרס האישי הפרטי במרכז, תוך התפרקות ממחויבות לערכים וממחויבות לכלל. טוב יעשה הנוער שלנו אם יעמיד תגובה הולמת למסע התעמולה הקורא לשחרור כל אסירי החמאס. תגובה כזאת יכולה להיות, למשל, עצומה שעליה יחתמו צעירים ערב גיוסם וחיילים בסדיר ובמילואים, בה ישחררו את ראשי המדינה ממחויבות לשחררם "בכל מחיר" אם חלילה יפלו בשבי. האם אנו מסוגלים לאמירה כזאת?

.

לנשים בלבד

במאמר שהתפרסם באתרynet  יהדות קובלת חנה פנחסי, דוקטורנטית למגדר בבר-אילן ועמיתת מחקר במכון הרטמן, על רבני היישוב אלון שבות. פנחסי מצטטת הודעה שהעבירו הרבנים באימייל היישובי ערב חג הסוכות, בה נכתב כי בתשובה לשאלתם של רבים מבהירים הרבנים כי אל לגברים ללכת להופעה שבה יש שירה של אישה.

המניע לשאלה, מספרת פנחסי, היה הופעה של הזמרת אתי אנקרי בערב הפתיחה של 'פסטיבל גוש עציון לתיאטרון ומוסיקה יהודית'. כידוע, אתי אנקרי עוברת בשנים האחרונות תהליך הדרגתי של התקרבות ליהדות, ובמידה רבה מנהלת כיום אורח חיים דתי, שבא לידי ביטוי גם בלבוש הצנוע שבו היא עולה לבמה. במקום שירי אהבה או מחאה שנהגה לשיר בעבר, היא מלחינה ושרה משירי רבי יהודה הלוי. כל זה טוב ויפה, משמח ומרחיב את הלב. ועדיין ישנה בעיה 'קטנה' שקוראים לה שירת נשים שעל פי ההלכה, מה לעשות, אסורה בפני גברים. לדעתה של הדוקטורנטית למגדר, אסור היה לרבנים לעמוד מול הציבור ולהביע את חוות דעתם ההלכתית כי אל לגברים ללכת לשמוע את ההופעה.

ציפיתי לקרוא נימוקים הלכתיים אשר יסתרו את פסק ההלכה של הרבנים. נימוקים חדשניים מבית המדרש המסורתי, או לכל הפחות מבית מדרשם של מכון הרטמן או המחלקה למגדר. אחרי הכול מדובר לכאורה באיסור מפורש בשולחן ערוך (אבן העזר, סימן כ"א סעיף א'). האם אין זה מתפקידם של הרבנים להשיב אמת הלכתית לשואליהם?

אבל לא. פנחסי מסתפקת בתיאור החוויה המרוממת שחוותה בהופעתם של אנקרי ואהוד בנאי, מציינת שבקהל נכחו "ראשי מועצה בהווה ולשעבר וח"כים שומרי מצוות", וקובעת כי "מחצית מהקהל היו גברים המקפידים על קלה כבחמורה". גם העובדה שמארגני האירוע הקפידו לא להתחיל בהכנות אליו עד צאת השבת היא הוכחה לכך שההופעה היתה אפופה באווירת קדושה והתעלות, ולכן אין ספק שהבעיה איננה של הקהל הגברי שבא לשמוע זמרת, אלא של הרבנים שהעזו לומר שזה אסור.

מערכת ynet הצמידה לדבריה של פנחסי מאמר שכתב אורי אורבך לפני כמה חודשים, ובו קריאה לאתי אנקרי שלא תפסיק להופיע גם בפני גברים. "התרגלנו לחשוב שאישה דתייה, ודאי חוזרת בתשובה, לא תשיר בפני קהל מעורב. אבל בעצם, מי קבע שהיא צריכה להתנתק מהעולם הקודם שלה? למה היא חייבת לנהוג לפי הסט הסטנדרטי של הנורמות הדתיות?" אורבך מתעלם מהעובדה שמדובר בהלכה מפורשת ("מי קבע"?! אולי השולחן ערוך?), ומביע את תקוותו שאנקרי תמשיך להתנהל "בלי להיסחף אל חומרות שהן יותר חברתיות מאשר דתיות".

אינני בא בטענות אל אתי אנקרי. בהיבטים הרוחניים והנפשיים של אמונה ועבודת ה' היא נמצאת אולי במקום טוב יותר מהרבה דתיים שומרי הלכה. ובהשוואה להיכן שהיתה עד לפני כמה שנים, היא נמצאת במקום טוב מאוד גם בתחום ההלכתי. לא קל למי שהשירה וההופעות הן מרכיב כה מרכזי בחייה לצעוד את הצעד הנוסף הזה ולהחליט שלא להופיע אלא בפני נשים. יחד עם זאת, ייתכן מאוד שבעתיד היא עוד תקבל החלטה כזו, כפי שכבר רמזה בכמה ראיונות עיתונאיים. במקרה כזה, אני מציע לאורבך ולפנחסי לחשוב על התרחיש הבא, שהוא אמנם לא הכרחי, אבל כבר היו דברים מעולם.

לאחר שתתקדם עוד צעד במסע הרוחני ההדרגתי שלה ותחליט להקפיד על שמירת קלה כחמורה גם בעניין הזה, אתי אנקרי אולי תשאל את עצמה לאיזה ציבור היא רוצה להשתייך ומפי אילו רבנים תרצה ללמוד תורה והלכה. היא תסתכל על הציבור הדתי-לאומי ואולי תאמר לעצמה, כמו אחרים לפניה, שהציבור הזה לא מספיק שלם באמונתו ובנאמנותו. הרי החבר'ה האלה עם הכיפות הסרוגות הזמינו אותה להופיע בפניהם ובאו בהמוניהם לשמוע. והיא הרי יודעת שזה אסור, גם אם היום קשה לה עדיין לקבל על עצמה את האיסור הזה. אם היא רוצה ללכת עד הסוף על העניין הזה של היהדות, כנראה שאת הדבקות המוחלטת באמת לא תמצא אצלם. ואז היא תלך להיות חב"דניקית או ליטאית, או שמא תתקרב לברסלב או לש"ס. ואולי היא תיזכר באותם רבנים סרוגי כיפה שקראו לגברים לא לבוא להופעה שלה, ותאמר לעצמה שלא כל הכיפות הסרוגות אותו דבר, ואולי גם ביניהם אפשר למצוא אנשים שהולכים עם האמת ההלכתית עד הסוף.  

 

 אדמונד לוי לא לבד

"שופטי בג"ץ יכלו לומר כי אין זה חוקתי לעקור אדם ממקומו, וכי על המדינה להציג הצדקה. לא היה שום צידוק בטחוני בהתנתקות. מנקודת המבט של אז ושל היום, זהו פשע אווילי. בג"ץ היה צריך לדרוש קודם כל את הצידוק לגירוש ולעקירה. על השופטים היה גם לבדוק האם הצידוק הזה אכן נכון ואמיתי. אין זה מספיק היום לומר שיש צידוק ביטחוני. הלא גם גדר ההפרדה היא ביטחונית, והשופטים מזיזים אותה הלוך ושוב.

"... עיינתי בחוק פינוי פיצוי וחשבתי אולי כתובה שם מטרת החוק. אף מילה. אני מחפש עד היום את התשובה, ומלבד שנאת מתנחלים או שנאת התנחלויות אני לא מוצא סיבה. המדינה מתייחסת אליהם ממש בשנאה. אינני יודע איך בכלל יסולח ויישכח".

דברים כדרבנות, מפי שופט ביהמ"ש העליון בדימוס צבי טל. פורסם ב'מקור ראשון' בגיליון ערב חג הסוכות.