חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

בונים את הבנות - בגליון השבוע

לפני יובל שנים החלה את דרכה 'אם האולפנות' בכפר פינס עם 26 בנות בצריף עץ רעוע, ועם חזון גדול לחינוך בנות לחיי תורה ועשייה למען כלל ישראל.
15/10/09, 10:10
רבקי גולדפינגר

 

  

 

מרים לוי, מחזור א': "כשלמדתי בכיתה ט' נערכה לנו בחינה מקיפה בתנ"ך. הגשנו את המבחן והמשכנו ביום הלימודים כרגיל. לפתע נכנס לכיתה מנהל האולפנא, אלי ששר ז"ל, כשהוא חיוור כמו סיד. היתה דממה והוא בלי כל הסבר החל לקרוא לנו, כשהוא נסער כולו, את סיפור מעילתו של עכן. לא הבנו לאן הוא חותר ואז הוא אמר בקול חנוק שאחת הבנות העתיקה במבחן. הוא ציין שהוא לא יודע מי היא אותה בת, אבל הוא מצפה מאיתנו לערוך בדק בית בדחיפות כדי שלא יקרה לנו עוד מקרה כזה בעתיד"

שקד איכנוולד מספרת על אירוח המשפחות מקטיף: "גרנו בכיתות, במקלטים ובאוהלים. לשמיניסטיות הקימו מאהל ענק על הדשא ואת הכיתה שלי שמו בצפיפות גדולה בתוך מקלט קטן ומחניק. היינו ארבעים בנות בלי מקלחת מסודרת ועם כיור ומתקן שירותים בודד. התנאים היו לא פשוטים בכלל, אבל אני לא אגזים אם אומר שזו היתה בשבילי תקופה מדהימה של חינוך עצמי לנתינה ולקיחת אחריות. אלו רגעים שאקח איתי לכל החיים"

 

יוכי עינות, מרצה לקרימינולוגיה: "כבר כילדה היתה לי משיכה לעולם הדתי והבית שלי, לצערי, לא היה יכול לתת לי את המענה המתאים. למזלי, הצוות החינוכי באולפנא העניק לי את התמיכה הנכונה כדי שאוכל להתקדם צעד אחרי צעד בקצב הנכון ולבנות את העולם הרוחני-דתי שלי. במשך ארבע שנים שאלתי, ביררתי ולמדתי ואת מי שאני היום, ואת החינוך שאני נותנת לילדים שלי, אני חבה לאולפנא"

 

כשמרים לוי (63) היתה תלמידת כיתה ח' בבית הספר הממלכתי-דתי בעפולה, הגיעו לכיתה שבה למדה שליחי תנועת 'בני עקיבא' ובישרו בהתרגשות גדולה על הקמתה של האולפנה הראשונה בישראל. השנה היתה תש"ך (1960) ויציאת בנות ללימודים מחוץ לבית היתה מגמה חדשנית ולא מוכרת בחינוך הבנות הדתיות. לתלמידות הכיתה הוסבר שהאולפנה מתוכננת לקום מתוך מטרה לגדל בת יראת שמיים שתחונך לשאיפה לגדלות בכל תחומי החיים.

לוי, בדומה לשאר חברותיה, הגיבה בהסתייגות גדולה. "אני לא אשכח את היום ההוא. נכנסו אלינו לכיתה שני שליחים, אלי ששר ז"ל, מייסד האולפנה, יחד עם צבי שוורץ, שליח 'בני עקיבא', ודיברו איתנו על החלום שהופך למציאות. הם סיפרו לנו שהם עוברים בין בתי הספר בכל הארץ כדי למצוא את התלמידות המתאימות והדגישו בפנינו שהם רואים בהקמת האולפנה בשורה גדולה לעם ישראל, אבל אנחנו היינו עדיין צעירות ולא הבנו אז את גודל השעה", אומרת לוי, חמישים שנה אחרי. השליחים הוסיפו לספר לבנות באריכות על האולפנא החדשה שעומדת לקום באדמות כפר פינס. לוי הקשתה ושאלה את השליחים בפליאה: "אתם מעוניינים להקים ישיבה לבנות?!".

"זה היה נשמע לי מאוד מוזר שרוצים לשלוח בנות לפנימייה כדי ללמוד תורה",  מנסה לוי להסביר את התנגדותה, "זה הזכיר לי יותר ישיבה. צריך לזכור שבאותה תקופה לא הכרנו בכלל את המושג אולפנא. זה היה מוסד חדש לגמרי. בניגוד להיום, שבכל פינה צצה לה ב"ה אולפנא חדשה וכל התיכונים דואגים לשנות את שמם לאולפנא או אולפנית, באותה תקופה זה היה מהפכני. כנראה שזו היתה בשבילי בשורה קשה לעיכול", היא אומרת בחצי חיוך.

"הייתי משוכנעת שאני למקום הזה לא אלך ללמוד בשום פנים ואופן, אבל רק כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת ניגשתי לבחינות הכניסה לאולפנא. להפתעתי התקבלתי, אך לא שיניתי את התוכניות שהיו לי והתחלתי ללמוד בתיכון העירוני. אבל זכיתי להשגחה פרטית, וכשנסעתי לבקר חברה באולפנא בתחילת השנה הוקסמתי מהאווירה שהיתה במקום", היא מספרת. "מיד כשנכנסתי בשער האולפנא חשתי במשהו מיוחד. ראיתי בנות יושבות על רצפת הצריף ומציירות יחד להנאתן, שאפתי לקרבי את אוויר המרחבים של כפר פינס והבנתי שזה המקום בשבילי", משחזרת לוי את החלטתה המהירה להשתלב כתלמידה מן המניין במחזור הראשון של האולפנא. יחד עימה למדו עוד 26 בנות מכל הארץ.

 

 מהפך בחינוך הבנות

"התנאים בהתחלה היו לא קלים", היא מודה. "גרנו בצריף מט ליפול. לא היו לנו חלונות בחדרים ובגלל שמדובר במקום פתוח יחסית, הרוחות היו ממש חזקות. בקיץ היה חם מאוד ובחורף מי הגשמים חדרו למבנים והיינו צריכות להניח דליים בכל מקום בחדר. אבל למרות זאת, אני יכולה לסכם את תקופת הלימודים באולפנא כתקופה מאושרת של בניה אישית. זו היתה תקופה שהשפיעה על כל מהלך חיי".

הרבנית צילה בר-אלי, בוגרת המחזור השלישי ובתו של הרב משה צבי נריה זצ"ל שהיה ממקימי האולפנא, מבקשת להוסיף: "לא רבים יודעים, אבל יוזמה ראשונה להקמת אולפנא לבנות היתה כבר הרבה שנים לפני כן, בשנת תש"ג (1943), בפתח תקווה. הניסיון ההוא לא צלח", היא נזכרת, "אבל החזון נשאר ומספר שנים מאוחר יותר, בשנת 1960, הוחלט על הקמתה של 'אם האולפנות' בכפר פינס והפרויקט יצא לדרך על ידי אלי ששר ז"ל ואשתו רחל, ובתמיכתם של הרב אברהם צוקרמן והרב נריה".

מה היה המניע להקמת האולפנא?

"היתה תחושה שהבנים זוכים לחינוך תורני ראוי בישיבות השונות ולעומתם הבנות לא מקבלות בתיכונים את אותו חינוך תורני שמגיע להן. היה נראה שהפער בין המינים רק הולך וגדל עם הזמן. אבי, הרב נריה, ראה בתיכון המקיף חלופה לא מספיקה לחינוך הבנות וחזר ואמר שיש לדאוג לכלות מתאימות לתלמידים שלו מהישיבה".

האולפנא קמה מתוך דאגה לבנות שתהיינה 'כלות ראויות' או מתוך הבנה עמוקה בחשיבות תפקידן של הנשים בעם ישראל?

"כמובן שהרב נריה ראה את תפקידן של הנשים כמרכזי ומשמעותי ביותר בעם ישראל. הוא נהג לצטט את הפסוק 'כה תאמר לבית יעקב' כראייה לכך שהנשים קודמות לגברים בדברים שבקדושה בגלל שהן אלו שבונות את הבית היהודי ומכאן, הוא אמר, שאין לקרוא לנשים בנות אלא בונות. זו היתה הכרה ברורה מצד כל המייסדים שלמען גידול דור ירא שמיים יש לפעול בדחיפות לחינוך ראוי לבנות", בר-אלי עוצרת לרגע ומיד ממשיכה, "חשוב לציין שהאולפנא לא הוקמה כהעתק מדויק של ישיבה אלא תוכננה מחדש בהתאם למבנה האישיות של הבת. האולפנא היא מוסד השונה במהותו ממה שהיה עד אז, וכדי לחדד את השוני המהותי מהתיכון הרגיל ומהישיבה שמיועדת לבנים העניקו לה שם מיוחד משלה - אולפנא. במבט לאחור, אין ספק שהקמת האולפנא גרמה למהפך משמעותי ביותר בחינוך הבנות בישראל", קובעת בר-אלי.

כשאני מנסה להבין את ייחודה של האולפנא, מסבירה מרים לוי כי "האולפנא בנתה ועיצבה אותי. יותר מכך, אילולא למדתי באולפנא הייתי הופכת, חד משמעית, לחילונית".

זו לא קביעה מוגזמת, הרי היית לומדת בתיכון דתי?

"אני גדלתי בבית תימני מסורתי בעפולה. האחים שלי, שלמדו גם הם בתיכון הדתי, הורידו במהלך השנים את הכיפה מהראש ומן הסתם גם אני הייתי הולכת באותה הדרך. לעומת זאת, באולפנא לא נתנו לנו להשלים עם בינוניות ולימדו אותנו לשאוף לגדלות. הפגישו אותנו עם גדולי הדור ועם דמויות מופת. כבר בכיתה ט' לקחו אותנו לרב הנזיר, לרב צבי-יהודה, לר' אריה לווין, לרב נריה ועוד. לימדו אותנו לחיות חיי תורה ולהיות גאות בכך".

 

 חיים נטולי אינטרנט

"גם אני גדלתי בבית רגיל לחלוטין בנתניה", מספרת גילה שרים (43), בוגרת ומנהלת חינוכית באולפנא. "באולפנא פגשתי לראשונה בחיים אמיתיים של תורה ושאיפה בעלת עוצמה לרוחניות".

שקד איכנוולד (20), בוגרת צעירה של האולפנא, מזדהה אף היא עם אותה תחושה.

"כל מי שבאה מבית שהוא לא מאוד תורני, נחשפת לאנשים שחיים חיי קודש אמיתיים. נראה לי שדווקא היום, כשהפייסבוק הופך למרכז החיים, האולפנא הופכת לחשובה מאי פעם".

הבנות לא גולשות באינטרנט?

"מי בכלל חושב על זה באולפנא... אין לנו טלוויזיה ואין לנו אינטרנט", היא עונה בחיוך, "הבנות באולפנא כל הזמן במתח חיובי. הן עסוקות בבנייה רוחנית. יש שיעורים, שיחות, מוסרניקיות, התוועדויות... האולפנא היא חממה של קדושה שמעניקה לבת הזדמנות חד פעמית להיבנות ולהטעין מצברים להמשך החיים".

"תקופת הלימודים באולפנא חופפת לגיל ההתבגרות", מבקשת לחדד את הנקודה יוכי עינות (30), מרצה לקרימינולוגיה. "מדובר בגיל של עוצמות שצריך לדעת לנתב לאפיקים הנכונים, והעובדה שדווקא באותה תקופה הבת יוצאת מהבית ונמצאת במסגרת חינוכית שאמונה על בניה אישית-רוחנית היא מאוד משמעותית. תיכון רגיל עלול להפוך רק לבית חרושת לציונים ובאולפנא הבת דואגת קודם כל לעצב את עולמה הפנימי".

יוכי, אשר נולדה וגדלה בבית חילוני לכל דבר, יכולה בהחלט לדבר על בנייה אישית בתקופת הלימודים באולפנא. ביתה היה אמנם בית מזרחי המכבד את המסורת אבל הוריה היו בזמנו, כהגדרתה, 'בורים' בכל הקשור ליהדות. לאולפנא היא הגיעה דרך הכוונתה של יועצת בית הספר היסודי, שזיהתה את שאיפותיה הרוחניות.

"הגעתי לאולפנא בכיתה ט' וחטפתי הלם תרבות", היא צוחקת. "לא היה לי שום מושג בכל מה שקשור לחיים דתיים. התחלתי מאפס והכל היה בשבילי ראשוני לגמרי".

אז למה החלטת ללמוד דווקא באולפנא?

"כשהגעתי בכיתה ח' למבחני הכניסה לאולפנא עברתי ראיון אצל הרב צוהר. הוא הביט  בדף הפרטים האישיים שלי וניסה להבין למה בכלל ילדה כמוני מעוניינת ללמוד באולפנא. עניתי לו בפשטות שיש בי צמא אדיר ללמוד ולהתקדם. ובאמת, באתי לאולפנא מתוך ידיעה שאני הולכת לנצל את הזמן לא רק כדי לסיים את לימודי הבגרות, אלא בראש ובראשונה לברר לעצמי מי אני ובאיזו דרך חיים אני הולכת לבחור".

לא מדובר בשאיפות רוחניות גדולות יחסית לנערה צעירה?

"כבר כילדה היתה לי משיכה לעולם הדתי והבית שלי, לצערי, לא היה יכול לתת לי את המענה המתאים. למזלי, הצוות החינוכי באולפנא העניק לי את התמיכה הנכונה כדי שאוכל להתקדם צעד אחרי צעד בקצב הנכון ולבנות את העולם הרוחני-דתי שלי. במשך ארבע שנים שאלתי, ביררתי ולמדתי ואת מי שאני היום, ואת החינוך שאני נותנת לילדים שלי, אני חבה לאולפנא". 

 

 משיעורי הביולוגיה למעבדה בטכניון

פרופ' שולמית לבנברג (40), חוקרת וראש המעבדה בפקולטה להנדסה ביו רפואית בטכניון, שאף נכללת ברשימת 50 האנשים המשפיעים בעולם בתחום המדע, רואה באולפנא את המקום בו החלה אצלה המשיכה לעולם המדעים המדויקים.

"למדתי במגמת ביולוגיה ובאותם שיעורים ניטעו בי, ככל הנראה, הניצנים למה שאני עוסקת בו היום".  

את עוסקת בתחום שאינו מוגדר כ'דתי', היכן את רואה את השפעת האולפנא על עיסוקך?   

"שיעורי הביולוגיה באולפנא נלמדו מתוך יראת שמים. הכל היה מחובר לעולם התורה, וגם היום כשאני ניגשת לחקר המדע אני באה ממקום של יראה ואמונה ובהחלט יודעת את מקומי", היא עונה בצניעות.

גם שמרית ימין (26), מהנדסת תעשייה וניהול, מודה שבחירת עיסוקה היה רק לאחר בירור פנימי מהי מידת תרומתו לעם ישראל.

"מקצוע לחיים חייב להיבחר לאחר מחשבה מעמיקה, ועד שלא ביררתי את מקומי ותרומתי לכלל לא התחלתי ללמוד מקצוע. כיום אני עובדת בחברה המפתחת מערכות אינפרא-אדום וגאה להיות חלק ממערך ששם את מדינת ישראל על המפה, כמובילה בכל קנה מידה עולמי".

"כולן עוסקות בתיקונו של עולם. את זה ספגנו באולפנא", מאשרת גילה שרים. "החינוך באולפנא הוא לחיות ולעשות למען הכלל אבל מתוך יראת שמיים, ולכן תחומי העשייה של הבוגרות, כפי שניתן להתרשם, מגוונים מאוד. יש בינינו רופאות, עובדות הייטק, מדעניות, מחנכות, רבניות, עורכות דין, שופטת וגם חברת כנסת וסגנית שר אחת (ח"כ לאה נס, ר.ג.). כל אחת בוחרת בדרכה הייחודית ליצור ולעשות".

השהייה באולפנא בתנאי פנימייה יוצרת הווי פנימי בין הבנות. הבוגרות מתארות בסיפוק חברות אמת שנמשכת גם שנים לאחר סיום הלימודים.

"אחד הדברים הכי עוצמתיים באולפנא הוא המפגש עם מגוון בנות מעם ישראל. אני גדלתי בגבעת שמואל ויש לי חברות מבית שאן, מנוב ומבאר שבע. האולפנא פתוחה לכל הבנות מכל רחבי הארץ ולמרות ההבדלים נוצר חיבור עמוק בין כולן".

"אני זוכרת את עצמי יושבת במפגש הראשון שלי באולפנא ומסתכלת מסביבי כלא מאמינה", מחייכת שמרית. "אני, שבאתי ממקום קטן כמו זיכרון יעקב, נפגשתי לראשונה עם בנות מהגולן, מטבריה, מגוש קטיף ואפילו מאילת. מדובר בקיבוץ גלויות של ממש. היו שם יחד בנות מעיירות פיתוח ובנות של רבנים ופתאום קיבלתי מודעות אמיתית מה זה כלל-ישראל". 

ערך מרכזי נוסף באולפנא הוא האמת, המתבטאת בין השאר במבחני הכבוד. בזמן עריכת המבחן נשארות התלמידות לבדן בכיתה ללא השגחת המורה מתוך מתן אמון בבנות.

"כשלמדתי בכיתה ט', לפני יובל שנים, נערכה לנו בחינה מקיפה בתנ"ך", מתארת מרים לוי את מבחן הכבוד הראשון באולפנא. "הגשנו את המבחן והמשכנו ביום הלימודים כרגיל. לפתע נכנס לכיתה מנהל האולפנא, אלי ששר ז"ל, כשהוא חיוור כמו סיד. היתה דממה והוא בלי כל הסבר החל לקרוא לנו, כשהוא נסער כולו, את סיפור מעילתו של עכן. לא הבנו לאן הוא חותר ואז הוא אמר בקול חנוק שאחת הבנות העתיקה במבחן. הוא ציין שהוא לא יודע מי היא אותה בת, אבל הוא מצפה מאיתנו לערוך בדק בית בדחיפות כדי שלא יקרה לנו עוד מקרה כזה בעתיד".

ואיך הגבתן?

"היינו המומות. המסר הופנם ומאז היה ברור לכולנו שלא נשלים עם העתקה במבחן. כמו שאני מבינה, עד היום נוהגים לקיים מבחני כבוד באולפנא".

 

 40 תלמידות במקלט

במוצאי תשעה באב תשס"ה, התקבלה אצל פיני אפרתי, מנהל אולפנת כפר פינס, פניה דחופה מהמושב קטיף להתאכסן לאחר הגירוש באולפנא. אפרתי פנה לרב צוהר עם הבקשה ובאופן מיידי, ללא כל היסוס, הוחלט לקבל את המשפחות בזרועות פתוחות. חדרי הבנות אורגנו במהירות לקליטת המגורשים. החדרים נוקו, המיטות הוצעו ואפילו הותקנה מערכת מזגנים כדי להעניק להם תחושה ביתית עד כמה שניתן.

שקד איכנוולד היתה באותם ימים תלמידת כיתה י', והיא מתארת בהתרגשות רבה את שהיה: "הגעתי לאולפנא עם שאר החברות שלי אחרי חופשה קשה שבמהלכה התרחש הגירוש הנורא מגוש קטיף. זה היה חופש מטלטל עבור כולנו, וכשחזרנו מצאנו בחדרים שלנו את משפחות המגורשים מהמושב קטיף. הצוות החינוכי הסביר לנו שמדובר במציאות מורכבת של אחים במצוקה ושעלינו לנסות ולעזור להם עד כמה שאפשר".

בחדרים שלכן התארחו משפחות המגורשים, אז מה אתן עשיתן? איפה ישנתן? איפה התקלחתן?

"מסתבר שכשיש מקום בלב שום דבר טכני לא מהווה בעיה. הנהלת האולפנא שיכנה את התלמידות בכל פינה אפשרית. גרנו בכיתות, במקלטים ובאוהלים. לשמיניסטיות הקימו מאהל ענק על הדשא ואת הכיתה שלי שמו בצפיפות גדולה בתוך מקלט קטן ומחניק. היינו ארבעים בנות בלי מקלחת מסודרת ועם כיור ומתקן שירותים בודד. התנאים היו לא פשוטים בכלל, אבל אני לא אגזים אם אומר שזו היתה בשבילי תקופה מדהימה של חינוך עצמי לנתינה ולקיחת אחריות. אלו רגעים שאקח איתי לכל החיים".

לא מדובר ביום יומיים, אלא בתקופה ארוכה של כמעט חודשיים שבה נאלצתן לוותר אפילו על המיטה שלכן. לא היו קיטורים מצד בנות או מצד הורים?

"בדיוק להיפך. הקשיים הפיזיים שלנו לא היו חשובים. היתה לנו בכלל זכות להתלונן?!" היא שואלת. "באותה תקופה היתה תחושה שקרה בעם ישראל משהו גדול, משהו היסטורי שנשגב מאיתנו. הרגשנו שאנחנו זוכות ללמוד מאותם אנשים נפלאים מהי גבורה ומהו כוחה של אמונה", מסבירה איכנוולד. "האולפנא כולה התגייסה למען עם ישראל בלי לשאול שאלות. ראינו איך הרב צוהר וצוות האולפנא מחנכים לאהבת ישראל לא רק בשיחות ובדיבורים אלא ממש פועלים תכל'ס בשטח. לדעתי זו האמירה הכי גדולה של האולפנא. למדנו לא להישאר אדישים לכלל ישראל, להיות תמיד חלק מהמציאות ולפעול מתוך אהבת ישראל עצומה".

"כשאני למדתי באולפנא בכיתה י"א, החל להתעורר בארץ המאבק למען אסירי ציון", נזכרת שלומית שילר (42), מרצה במדרשת 'אוריה'. "כל הארץ סערה. בכל מקום נתלו שלטים של 'שלח את עמי' והרגשתי שהבנות באולפנא לא מספיק מעורבות ולא עושות כפי שמצופה מהן למען העניין. ניגשתי לרב צוהר בבקשה שהאולפנא תיקח חלק פעיל יותר במאבק. הרב צוהר הקשיב לי והטיל עליי, בשיא הטבעיות, לארגן שבוע פעילות לכל האולפנא. אני, שהייתי בסך הכל תלמידת י"א, ישבתי במשרד של הרב צוהר במשך ימים שלמים ועבדתי במלוא המרץ על ארגון השבוע. הזמנתי משפחות של מסורבי עליה להעביר שיחות, ארגנתי הסעות להפגנות ובניתי שבוע מלא וגדוש של פעילויות. כיום, במבט של מחנכת, אני מעריכה כל כך את האמון הגדול שהרב צוהר נתן בי".

גילה שרים מקשיבה בעניין ומציינת כי "גם ההתגייסות של שלומית שילר למען אסירי ציון וגם סיפורה של שקד איכנוולד על אימוץ משפחות המגורשים מגוש קטיף ממחישים עד כמה אנחנו, כל תלמידות האולפנא, שותפות לאותה מהפיכה חינוכית גדולה, שהרצף שלה נמשך מאז ועד היום ובעז"ה ימשיך לעוד שנים ארוכות".