בשבע 363: בחירה חופשית

רחלי לנגפורד, רווקה דתית, חוקרת מוח ואמנית, החליטה לאסוף את סיפורי הדייטים העצובים והמצחיקים שלה ושל חברותיה לספר, ולשלב ביניהם מאמרים המנתחים את תהליך קבלת ההחלטות בתחום הזוגי כפי שמתרחש במוח האנושי.

עפרה לקס , כ"ז בתשרי תש"ע

ב"ה

 

רחלי מדברת על כך שבציבור הציוני דתי יש סוג של הכתבה בכל הקשור לפגישות: מה השיקולים שאתה צריך להפעיל כדי לצאת או לא, על אלו דברים אתה צריך לפסול ועל מה לא. היא מבקשת מכל המציעים/ חברים/ שדכנים לתת לרווקים את החירות לנהל את חייהם כרצונם. "האינסטינקט של להקים בית הוא כל כך חזק, שאין סיכוי שמישהו יישב על זרי דפנה בתחום הרווקות לעולם ועד".

 

בעקבות פרסום סיפרה 'דרוש נסיך על סוס לבן' הגיעו אל רחלי לנגפורד בת ה-27 הצעות לשידוכים.

ימים יגידו אם הסוס נמצא וגם הנסיך ומי רוכב על מי, אבל בינתיים היא ממשיכה בשלל עיסוקיה: אמנות של עיצוב רהיטים ופיסול בברונזה, לצד מחקר לתואר שני במדעי המוח. הספר הוא משהו של דרך אגב שהתבשל אצלה בראש כמה שנים, והתוצאה מעניינת.

 

 לחץ חברתי שמגיע מהמוח

"תנו לנו לבחור את הדרך שלנו לבחור (בן זוג)!". המשפט החותם את ספרה של לנגפורד הוא אולי התמצית המזוקקת ביותר שלו. בחירת בן זוג כזה או אחר היא לא משהו שאפשר לכפות או לבחור במקום הפו"פים עצמם.

היריעה במלוא הדרה מתפרשת בספר על מגוון סיפורי דייטים, כולם מנקודת מבט נשית-דתית-לאומית, וביניהם שזורים מאמרים המנתחים נושאים רלוונטיים כמו התאהבות מודעת, ובמסגרתה משיכה למראה חיצוני, התרגשות ורגש, שיקול שכלי ועוד, כולם מנקודות מבט מחקריות, כיאה לחוקרת בתחום מדעי המוח.

"היינו ועודנו קבוצה של חברות שנפגשות ומספרות על הדייטים הכי עצובים או מצחיקים שהיו לנו", היא מספרת על הורתו של הספר. "לפעמים ניחמנו אחת את השנייה ולפעמים צחקנו עד דמעות. אני תהיתי למה לשמור את הדרמות הגדולות 'בתוך המשפחה'". שש שנים חלפו מאז המחשבה הראשונית ההיא ועד שהספר ירד למכבשי הדפוס. בסופו של דבר, כשהגיעה העת לעבוד עליו באופן מעשי, ראיינה לנגפורד את הבנות בצורה מסודרת, והסיפורים הטובים שבהם נבחרו להיכתב. וכן, יש בספר גם יסודות אוטוביוגרפיים וביוגרפיים מחייהן של חברות שהסכימו לכך.

 

המאמרים שבספר הצליחו לבלבל אותי. חשבתי שאם משבצים מחקרים בין דפי הספר תהיה להם אמירה ברורה, אבל פעמים רבות הם סותרים זה את זה.

"המאמרים נכתבו כדי להעלות מודעות, ונכון שאין מסקנות ברורות, משום שהסוף הוא פתוח, וכל אחד

ישים את עצמו בהקשרים הנכונים, מתוך מה שהוא עבר. רציתי להניח את המחקר לפני הקוראים ולאפשר להם להסיק את המסקנות בעצמם. את המסקנות האישיות שלי לא עיגנתי במחקר".

 

את חושבת שקריאת המאמרים הללו עשויה לעזור למי שמבקש למצוא בן/ בת זוג?

"בהחלט. הידע הזה של איך פועל המוח מוסיף עוד פן למודעות שלך. כולנו יודעים שאנחנו, במיוחד הבנות, גדלות על הצורך 'להקים בית' מגיל מוקדם. עם העלייה בגיל מתחיל הלחץ החברתי מצד החברות ומצד הקרובים. יום אחד קראתי מחקר שגם בתוך המוח יש לחץ חברתי". רחלי מסבירה את המשפט האחרון שלה בלשון בני אדם, ואומרת שמחקר הראה כי הריח הממכר שמגיע מראשו של תינוק, מעורר אצל בחורה שמריחה אותו את אזורי האימהות במוח, לא משנה אם היא נשואה או לא. רחלי הבינה שהנה עוד גורם לחץ המופעל על הבחורה הרווקה. לרחלי אין בעיה עם המנגנון המופלא הזה שברא הקדוש ברוך הוא, להיפך. אבל המודעות למנגנון הזה, היא אומרת, עוזרת לסנן את הלחץ ולווסת אותו.

 

מפחדים מהתואר

לנגפורד למדה באולפנא ציונית דתית ומגיל אפס ספגה לתוכה גם את האמנות והפיסול (אבא) וגם את המדע וחקר המוח (אמא). בבגרותה היא משלבת את שניהם, ובצד הלימודים היא מחזיקה סטודיו לעיצוב רהיטים בשיטה שהמציאה, כזאת המשלבת ציור, הדבקת תמונות ובדים. היא גם מפסלת, וכאמור עוסקת בחקר המוח, ליתר דיוק בבחינת האפשרות לתיקון מומי לידה במוח באמצעות תאי גזע אצל תינוקות שנולדו לאימהות מכורות, או שנחשפו לחומרים רעילים.

נרד קצת לפסים אישיים. את רווקה. האם בחורים פוטנציאלים נבהלים מכך שאת עושה תואר שני ועוד במדעי המוח?

רחלי צוחקת. כמה שהשאלה נשמעת מגוחכת, יש לה מקום בישראל של סוף תש"ע. "גם התואר הראשון שלי היה במדעי המוח, אז מי שנבהל ברח כבר אז. אבל אני מתכננת דוקטורט...".

האם המודעות שלך לכל המחקרים שעליהם כתבת, משפיעה על בחירת בן הזוג האישי שלך?

"כן. היא משפיעה עליי בבחירות שלי, אבל אני מזכירה לעצמי שלמרות שהמחקרים מוסיפים לי מודעות, הם רק יחסית מדידים ומדויקים, אבל בפועל אין נוסחאות כי האינטואיציה שלנו והרגש ובוודאי הקדוש ברוך הוא, הם הכי לא מדידים בעולם. אני הולכת פר בחור שאני יוצאת איתו".

למרות שהספר מאוד ממוקד בחוויותיהן של בנות ציוניות דתיות, ובמודעות לתהליכים העוברים על המוח בעת התאהבות, התרגשות ובחירת בן זוג, רחלי מספרת שגם נשואים ובני מגזרים אחרים קוראים אותו ומגיבים עליו. רווקות סיפרו שחלקן נשמו לרווחה כשגילו שהן לא לבד בסרט הזה, אחרות השתחררו מעט מהמעמסה באמצעות צחוק ואחרות שאלו מדוע סיפורי האקסטרים שלהן לא נכנסו. "מישהו סיפר לי שחבריו החרדים מתעניינים בספר, כדי להבין את עולמן של בנות הכיפה הסרוגה, ושגרושים קראו אותו כדי לדעת מה לתקן. חילונים מכירים דרכו עולם אחר. גם נשואים, מציעים ושדכנים יכולים למצוא את מקומם בו כי הוא מעביר כמה מסרים".

 

אלטרנטיבות לדתיים

השלט הברור שמציבה רחלי לנגד עיניהם של כל קוראיה הוא "לתת את מלוא המקום והמרחב לרצון האישי של האדם". מבחינתה של רחלי הכל מתחיל ברצון, וכשהאדם רוצה הוא מתקדם לעבר מילוי רצונו. "הרבה פעמים מדברים על ציבור הרווקים והרווקות כאילו הוא לא יודע מה הוא רוצה ואנשים מבחוץ צריכים להגיד לו מה לרצות. זה לא עובד כך, לא במחקרים ולא בפועל".

רחלי מדברת על כך שבציבור הציוני דתי יש סוג של הכתבה בכל הקשור לפגישות: מה השיקולים שאתה צריך להפעיל כדי לצאת או לא, על אלו דברים אתה צריך לפסול ועל מה לא. היא מבקשת מכל המציעים/ חברים/ שדכנים לתת לרווקים את החירות לנהל את חייהם כרצונם. "האינסטינקט של להקים בית הוא כל כך חזק, שאין סיכוי שמישהו יישב על זרי דפנה בתחום הרווקות לעולם ועד".

רחלי מוסיפה ומבקשת מקהל הדואגים לתת לדברים לנבוע מתוך המועמדים להינשא, וכשהדברים יתנהלו באופן כזה, היא מבטיחה, אנשים לא יגיעו לידי כך שהם מכנים שנים ארוכות ממהלך חייהם במושגים כמו 'כפרת עוונות' או 'דרך ייסורים'.   

 

המסר השני שלה הוא צורך מיידי בהקמת מסגרות בהן יוכלו בנים ובנות להיפגש בדרכים צנועות ובלי הכותרת 'ערב פנויים פנויות', "שמעלה אדמת דוקרנית בגבו של השומע". היא מדברת למשל על שיעור בו אין מחיצה בין הבנים לבנות, "ואז מספיק שלחברה יש מכר, או ההיפך", היא אומרת ואני נזכרת בחברתי, אם לשישה ילדים, שיהיו בריאים, שהכירה את בעלה בדיוק בדרך הזאת. "גיליתי שזה לא רק חזון שלי, אלא זה קיים בפועל", אומרת רחלי ומדרבנת גם זוגות להזמין לארוחות שבת חברים שלה ושלו, כדי ליצור אווירת היכרות נעימה יותר. "ויש עוד, כיד הדמיון הטובה", היא אומרת, ומשאירה מקום לרצון טוב וליצירתיות של כל מי שרוצה להכיר מישהו או למישהו.

מתוך הספר 'דרוש נסיך על סוס לבן'

"חלף עם הרוח" …

באוטובוס מחומם כמו תנור אפייה מסחרי, רועש משיחות במבטא אמריקאי כבד ומצופה כולו באדים שהעידו כמה קר בחוץ, ישבנו – חברתי מרגלית ואני.
ערימת הסוודרים והמעילים שלבשנו בחוץ היתה מוערמת על ברכינו בשכבות צבעוניות, כשהכפפות והכובעים מעליהם כמו דובדבן על הקצפת, ואנחנו – שגם ככה לא ראינו כלום מהסובב אותנו בגלל האדים על החלונות ומערך המעילים לפנינו – היינו שקועות בפטפוט מצחקק.
מרגלית חברתי, שצחוקה המתגלגל כבר ידוע ברבים, סיפרה לי, כששתי גומות לחייה מדגישות את השעשוע שלה, על החלקה מביכה של אחד הפרופסורים המכובדים באוניברסיטה בה למדה. הפרופסור המזוקן והמכובד צעד בכבדות באולם הכניסה של בית הספר לריפוי בעיסוק, כשבלי משים נכנס לאזור שסומן על ידי המנקה מספר דקות קודם לכן כאזור של "זהירות, רצפה רטובה". הוא כנראה היה שקוע בהלך מחשבה מחקרי עמוק עד כדי כך שלא הבחין בשלט והשתטח אפיים ארצה ברעש גדול, כשמשקפיו העגולים והעבים מחוללים במעוף חינני לעבר פח האשפה הקרוב.
גיחכתי לשמע הסיפור, בעודי מדמיינת את הפרופסור המכובד כדמות בסרט מצויר שהחלקתו מלווה באפקטים קוליים המאפיינים סרטי ילדים.
מרגלית צחקה בפראות כזו עד שנאלצתי להסתתר עוד קצת מאחורי ערימת המעילים, כשהבחנתי שחלק לא מבוטל מיושבי האוטובוס מביט בנו בסקרנות.
בין המתבוננים היה בחור אחד שהביט בנו במבט שנראה כסקרנות יתרה. היה לו זקן חום קצר, כיפה סרוגה לבנה גדולה, משקפיים עגולים עם מסגרת צהובה, מערך מעילים על גופו, וציציות שקצותיהן השתלשלו מתחת למעבה בגדיו.
הרהרתי שזה לא אופייני לבחור דתי לבהות כך בשתי בנות אולפנא. כשהמשיך לנעוץ מבטים, זעתי על מקומי בחוסר נוחות. אני לא רגילה במבטי בוחן חדים של בחורים דתיים.
מרגלית העגלגלה לא הבחינה בשום דבר יוצא דופן. היא היתה עסוקה בהסדרת נשימתה לאחר צחוקה הפרוע.
המשכתי להקשיב לסיפוריה, תוך שאני בוחנת מדי פעם את המושב בו ישב הבחור הבוהה. שמתי לב שכשחשב שאני לא מסתכלת, המשיך לנעוץ בנו מבטים נוקבים.
כשהאוטובוס נטה ימינה בעת ביצוע פנייה חדה, הסתכלתי החוצה והבנתי שבעוד מספר שניות מגיעה התחנה בה עליי לרדת. קטעתי ביעף את הסיפור של מרגלית, ושתינו נכנסנו למבצע חירום של לבישת כל הסוודרים והמעילים לפני היציאה לרוח השורקת ולקור המקפיא.
מרגלית צריכה היתה לרדת רק ארבע תחנות אחרי, אך החליטה להתארגן בכל זאת ולהיות מוכנה לזינוק החוצה משתבחין בתחנה הנכונה מבעד למסך הערפל.
כמעט לא הספקתי להיפרד מעליה לשלום. נפנפתי קלות בידי, הורדתי את הצעיף על ראשי ויצאתי אל עבר הלילה הקפוא.
לאחר שעה צלצל הטלפון בביתי. מרגלית היתה על הקו.
'מה כבר יש לה לומר שלא אמרה לי במהלך הנסיעה הארוכה?' תהיתי, תוך שאני עונה בקלילות "הלו" מצטלצל.
"רעות, אני חייבת לספר לך סיפור שלא יאומן!"
"עוד סיפור", אמרתי לעצמי. התיישבתי בנוחות בכיסאי, מתכוננת לשעת האזנה ממושכת.
"אז ככה, מיד אחרי שירדת בתחנה שלך ניגש והתיישב לידי בחור דתי..."
מיד קפץ בראשי הפרצוף הבוהה בעל הזקן והזדקפתי בכיסאי בדריכות.
היא המשיכה: "לא ראיתי אותו קודם, אז שיערתי שלא היה לו מקום לשבת ולכן הוא פשוט התיישב לידי, למרות שאני חייבת לומר שדי התפלאתי שבחור דתי, ועוד עם זקן וציציות בחוץ, מתיישב ליד בחורה".
לא רציתי לומר בטרם עת שאני יודעת על מי מדובר, ושאני בטוחה שהוא לא התיישב לידה כי היה חסר מקום באוטובוס, אז אמרתי: "באמת מוזר".
"חכי, זה עוד כלום. פתאום הוא הסתובב אליי והתחיל לשאול אותי שאלות על עצמי – בת כמה אני, איפה אני לומדת, לאן אני נוסעת ועוד. הייתי בטוחה שהוא מתחיל איתי. תארי לך, בחור דתי רציני כל כך מתחיל עם בחורה באוטובוס – זה לא מראה של יום-יום".
"אני מקווה שלא ענית לו את כל התשובות", אמרתי, ושמתי לב שאני אוחזת את השפופרת בעוצמה כזו שפרקי אצבעותיי הלבינו.
"תירגעי, את סתם נלחצת רק כי איזה סוטה התחיל איתך פעם באוטובוס. צאי מזה. הבחור הזה נראה שפוי לגמרי, ואני יודעת שלא היו לו כוונות זדון. הוא דווקא דיבר בעדינות והוא למעשה קצת ביישן. וחוצמזה, את יודעת שיש לי חוש לדברים הללו, אז סמכי עליי".
הרפיתי מעט מהשפופרת ונשענתי חזרה על גב הכיסא.
"נו", דחקתי בה.
"עניתי לו מה שנראה לי רלוונטי, וכבר התחלתי לחשוב לעצמי שהוא די חמוד, כשלפתע שאל 'והחברה שלך שירדה עכשיו, מה היא עושה בחיים?' 'אה, רעות', עניתי, 'היא לומדת תכנות מחשבים במכון טל בירושלים'. 'ובת כמה היא?' שאל. 'היא יותר גדולה ממני, בת 25'.
"הוא הנהן וחיטט בזקנו בשקיעתו במחשבות, ואז אמר, 'היא נראית בחורה שמחה. היא תמיד כזו חברותית ומקובלת על אנשים?' 'הו, כן', עניתי בהתלהבות...", קרקרה מרגלית וצחוקה מתגלגל, "זו היתה ההזדמנות שלי להפליג בשבחי החברה הכי טובה שלי", הצטדקה.
לא הגבתי. ידעתי שכשמרגלית מדברת אין לי סיכוי להשחיל מילה באמצע. ידעתי שנגזר עליי לשמוע את הסיפור ברצף, אפילו שעמדה על קצה לשוני שאלה עצבנית:
"למה, לכל הרוחות, את מדברת עליי עם בחור זר? אז מה אם הציציות שלו מתנדנדות בדבקות מחוץ לבגדיו והוא נראה צדיק".
"בקיצור", עשתה אתנחתא כדי לשאוף אוויר, "שנייה לפני שהייתי צריכה לרדת הוא אמר, 'אולי תתני לי את מספר הטלפון שלה, כי יש לי עוד כמה שאלות ואני רואה שאת צריכה לרדת'.
"הייתי כל כך דרוכה להביט החוצה ולזהות את התחנה שלי, שדקלמתי לו מוכנית את המספר שלך. חה, חה, חה..." וכאן היא שאגה בצחוק רם כל כך שנאלצתי להרחיק את השפופרת מאוזני, לא לפני שזינקתי בבהלה מהכיסא ובהיתי במכשיר הטלפון בחוסר אמון.
"את נתת לו את המספר שלי?!" הייתי צריכה לשמוע את זה שוב כדי להאמין.
"כן, הולכת להיות לך הרפתקה! תארי לך, בחור שנדלק עלייך באוטובוס ובטוח רוצה לצאת איתך לדייט, ושלא יקשקש לי על כל מיני שאלות. לא נשמע לך רומנטי בטירוף?"
"לא!" עניתי בהחלטיות.
אבל אחרי שהסתיימה השיחה הקולנית עם מרגלית, מצאתי את עצמי שוכבת במיטתי החמה, מביטה אל התקרה וחושבת שאולי זו באמת הרפתקה – סופסוף דייט עם בחור שלא הוצע לי דרך הצינורות הידועים והמשמימים של "שידוך".
למחרת הוא התקשר ובמשך שעה ארוכה היה עסוק בלהציג את עצמו ואת הסיבה שנתנה לו אומץ להתקשר אליי. אני כבר ידעתי שזה הבחור הבוהה מהאוטובוס – זה פשוט נשמע בדיוק הקול שהתאים למראה שלו.
הוא סיפר לי דבר תורה קצר בטלפון, אחרי שסיפר על עצמו והדגיש שאף פעם בעבר לא יצר קשר בדרך כל כך מוזרה עם בחורה. הוא המשיך והסביר שכיוון שלא רצה לפנות אליי ישירות, כי אז, לדבריו, זה היה נראה עוד פחות יאה, הוא בירר עליי דרך חברתי.
השיחה הסתיימה בכך שקבענו מקום מפגש ויום ושעה לדייט.

זה ממש הזכיר חיזור רומנטי כזה של השנים הראשונות של המאה ה-19. הוא העלה בראשי שוב ושוב את הסרטים הבריטיים הישנים, שלמעשה לא קורה בהם דבר חוץ מפיקניקים על הדשא בשעות היום ונשפים בלילה, ושמלות וחיזורים.
לא יכול להיות יותר מדוגם ממה שהיה. להוציא את זה שהבחור לא היה לבוש פראק ופפיון ואני לא הייתי לבושה שמלת ערב נפוחה ונוצצת ושערי לא היה אסוף מעלה עם פנינים תקועות בו.

אני פשוט הייתי בת אולפנא והוא פשוט בן ישיבה –

איך זה בדיוק קרה באמצע שנת 2003 – עידן המודרניזציה, הציניות וחוסר הגינונים הבריטי, שאני יוצאת לדייט ומרגישה בסרט?

בגלל הוורד, ובגלל הטישו!

חרף ולמרות העובדה שכבר ראיתי את הבחור המדובר, וכבר שוחחנו ארוכות בטלפון, כשהגעתי למקום המפגש והדייט התחיל – הוא התנהל בדיוק כמו בליינד דייט ראשון לכל דבר ועניין. לא נחסכה המבוכה ההדדית, למרות שהוא, יוסף, היה נבוך יותר ממני, והכל התקדם לו לפי התסריט של פגישה ראשונה, כולל בהחלט שאלות שמקורן ומשמעותן לא ברור בעליל – נו, מהשאלות המייבשות האלו...
שאלה עלומה שכזו הגיעה ברגע של שקט מביך, מעיק, וארוך באופן מיוחד.
ישבנו בפארק. שתקנו. הוא בדיוק סיים להרצות בביישנות על תוכניותיו העתידיות, ולי לא היה כל נושא חלופי לדיון. הוא הגניב אליי מבטים נבוכים, מצפים.
נמנעתי מלפגוש במבטו, כיוון שיבש מוחי מלמצוא נושא טיפשי כלשהו שיגרום לו לדבר.
בהיתי בעניין בנמלה שנאבקה בפרור של חומוס, שנשאר על הדשא לאחר סעודה של משפחה שעזבה לא מזמן את המקום ברעש וצלצולים.
שלחתי לעבר הנמלה מבט נואש. בלבי ביקשתי ממנה רעיון לשיחה פוטנציאלית. על מה כבר אפשר לדבר עם מישהו כל כך לא זורם... לתומי חשבתי שהאומץ שאזר ליצור עמי את הקשר המוזר הזה, מייצג ביטחון עצמי בשיחה קולחת, אך נראה שביישנותו השתלטה עליו כליל.
מהנמלה עבר מבטי אל הדשא ומשם למרחבי הפארק, וזה הביא לכך שזרקתי בלי לחשוב משפט חסר כל עומק ומשמעות מיוחדת:
"אתה יודע, הפארק הזה לא נראה היום כמו שהוא נראה פעם"...
(או במילים אחרות: "בימינו זה לא היה כך").
והוא שאל מידה כנגד מידה, וכנאחז בשאלתי כבקרש הצלה:
"מה בדיוק היה שונה פה מהפעם שעברה?"
(כלומר, "מצאי את ההבדלים")
"ואילו היה בכוחך, מה היית משנה בו?" (להזכיר, מדובר בפארק!)

אני לא ממש זוכרת מה היתה התשובה שלי לשאלת פסיכומטרי שכזו, ורק זוכרת שגמגמתי משהו בתמורה.

חרף תקלה קלה זו, ולמרות שהמפגש הראשון לא זרם במיוחד, התנהלו להן הפגישות הבאות על מי מנוחות ללא כל מסקנות מרעישות או החלטות מרחיקות לכת. החלטתי לחרוג ממנהגי, ובמקום להסיק מסקנות מיידיות, לזרום עם הפגישות המתקדמות עד שיהיה לי ברור במדויק האם זה מתאים לי או לא. אולי בכלל לנסות להתחיל ליהנות מבזבוז הערבים הזה, שהפך אצלי לשגרת יום-יום.
זאת עד לרגע שנסתבר לי, עוד לפני שגיבשתי עם עצמי אם אנו מתאימים או לא, שמבחינתו של יוסף העסק גמור –
הוא לדעתו מצא את החצי השני, ומבחינתו כל הפרטים עליי מתאימים והוא מעוניין להמשיך להיפגש לנצח.

או-אז הבנתי שעליי לגבש מסקנות כיוון שהעסק נעשה רציני. יוסף כבר מריץ בראשו דמיונות על חתונה, דמיונות שייתכן שרצו בראשו עוד בבהייתו הראשונה בי באוטובוס. ואילו אני, סתם זורמת רק כי כולם אמרו לי שצריך לתת לדברים צ'אנס, ועוד עלולה לאפשר לו לקבל את שתיקתי כאישור לפנטזיות הוורודות שלו.
לאחר דיונים וחיבוטים פנימיים ארוכים, שהתפרשו על פני ימים ולילות, גיבשתי לעצמי החלטה: התמונה הרומנטית שהצטיירה במוחי היתה רק תחושת בטן. ובמילים אחרות – לא נתחתן זה עם זו!

משהגיעה שיחת הטלפון הבאה, ואין באמתחתי נאום מוכן מראש אלא רק מסקנה, פתחתי בניסיון לנסח את המסקנה תוך התלבטויות בקול, ויוסף מקשיב דרוך.
אפשר לומר שעוד לפני שהגעתי למשפט המפתח כבר היה המסר מובן, ויוסף זינק כמו השתחרר מקפיץ וביקש שאחשוב על זה עוד יום-יומיים. לא ביקש, הוא ממש התחנן...
לאור המצב הרגיש הסכמתי לשקול שוב את העניין, במיוחד משגיליתי שאני עצמי לא בטוחה לגבי החלטתי הסופית, לכאורה.
אני לא יודעת איך קרה שקבענו עוד מפגש. התירוץ היה שמטרת המפגש היא לספר זה לזו על המסקנות הסופיות לגבי הקשר הקצר שהתגבש בינינו. בפגישה פתח האביר ואמר שהוא יודע שעברו עלי יומיים קשים מאוד והוא בהחלט מעריך את זה, וכיוון שכך הוא החליט לתת לי משהו שיקל עלי את ההרגשה.
ואז הגיע החלק הרומנטי והממיס עליו דיברתי בהקדמתי...
יוסף שלף, כאילו משום מקום, ורד יפהפה עטוף צלופן שקוף ומעוטר בסרט קטנטן. היד שאחזה את הוורד רעדה קלות ושפת הגוף כולה הודיעה לי שהוא דרוך יותר מטיל שעומד להיות משוגר בזמן אמת.
...הוא רק שכח, למזלי, לכרוע ברך...
אפשר לומר שלבבי הנמס בקרבי הוא שגרם לי לענות שאני מוכנה לתת לו עוד צ'אנס, להגות בזה עוד שבוע ואז להחליט סופית. הבחור הזה ידע מה הוא עושה. הוורד הזה טשטש לי את כל ההחלטיות.
אולי הוא בכל זאת מתאים לי? אולי הנימוקים שלי לא מספיק משכנעים אותי עצמי, ואני סתם פוסלת בחור מצוין?

עבר לו שבוע מעניין...
משיצאתי ממעורבותי הרגשית במה שקרה, וצפיתי מלמעלה על העניינים יותר בקור רוח, ראיתי שמדובר בבחור מצוין באמת, אבל כזה שיישאר מצוין רחוק ולא מצוין קרוב אליי.
היו בו דברים שבהחלט לא התאימו לקשר הנישואין שתכננתי ודמיינתי לעצמי.
לפני פגישת הסיכום הצטיידתי גם אני במחווה שתקל על הבשורה, ובמפגש עצמו פתחתי בכך שאני בטוחה שגם לו היה שבוע קשה ואני בהחלט מודעת לזה, והחלטתי היא כי אנו לא מתאימים.

שלפתי חבילת טישו מהודרת והגשתי לו.

זה לא היה צחוק!!! זו היתה מחווה!!!
הטישו הזה אמר המון מבחינתי – הוא היווה בעיקר את טפיחת הנחמה שלא יכולתי לתת לו בעצמי...