בשבע 363: מיקרוסקופ

ע.גרסיאל ח.לוז י.מידד , כ"ז בתשרי תש"ע

 

היתר עסקה / עדי גרסיאל

"נשארת השאלה הקטנה... מי חושב, בין היתר, גם על שלומה (של המדינה). על ביטחונה. על האינטרסים החיוניים שלה. ומי יביא את דברם של הנרצחים. אלה שכבר נרצחו (עשרות מהנרצחים נפלו קורבן למשוחררי עסקת טננבאום), ואלה שעוד יירצחו".

את הדברים האלה כתב לא אחר מאשר בן כספית, הפרשן הבכיר של מעריב, לאחר פרסום הקלטת של גלעד שליט. כספית לא לבד. עיתונאים נוספים שלא ממש מזוהים עם הימין, כמו עופר שלח, אמיר אורן ואחרים כותבים בחודשים האחרונים נגד העסקה המסתמנת לשחרור שליט בתמורה למאות מחבלים עם דם על הידיים.

מכיוון שהמחיר נותר כמעט קבוע, אפשר בהחלט לתמוה מדוע מתגברים פתאום הקולות המתנגדים. יש לכך כמה הסברים אפשריים. הראשון, הנאיבי, שהפרשנים התפכחו: הם הבינו שהעסקה רק תגביר את הטרור, תעודד חטיפות ותחזק את החמאס. אלא שלא ברור למה לקח לתובנה הבסיסית הזו שלוש שנים כדי לחלחל. ההסבר השני ציני יותר: תנועת המטוטלת. אחרי כל כך הרבה זמן שבו הלך הרוח היה 'לשחרר בכל מחיר', הפרשנים היו חייבים לכתוב משהו חדש, מקורי ומעורר פולמוס. נקיטת עמדה ביקורתית נגד העסקה היא דרך קלה ובטוחה לעשות זאת.

הנימוק השלישי, הקונספירטיבי מכולם, הוא כנראה גם הסביר ביותר: העסקה, טוענים מקורות שונים, כבר גמורה. נתניהו בעצם החליט ללכת עליה והוא רק ממתין לעיתוי המתאים. זה בדיוק הזמן למקהלה התקשורתית לזעוק כנגד העסקה ולהרוויח משני העולמות.  העסקה תצא בכל מקרה לדרך, כך שאין חשש שההתנגדות תטרפד אותה; מצד שני, כשתוצאותיה הקשות יתבררו חלילה, אפשר יהיה להגיד 'אמרנו לכם'.

 

רזי הסרבנות / חני לוז

לפני מספר חודשים, ביום בו התקיים טקס סיום קורס הקצינים של צה"ל,  ריאיין רזי ברקאי בגלי צה"ל את מפקד בה"ד 1. ברקאי התעניין במרקם הסוציולוגי של המסיימים, ושאל האם יש תל-אביבים ומה משקל הקיבוצניקים בקורס. לאחר מכן עבר לשאול על חובשי הכיפה, ומהר מאוד על ה"מתנחלים" שמתוכם, והופ - תוך שנייה הגיע לשאלה המודאגת: "אתה נתקל בשאלות כאלה של מתי בעיניהם היא פקודה בלתי חוקית, למשל פינוי התנחלות, כי רק הבוקר... יש ידיעה באחד העיתונים שיש מאחז ביו"ש שמאויש על ידי קצינים צעירים שהם אומרים - אם אנחנו מפונים אנחנו לא מתגייסים. נקודה". המפקד התפתל וענה שיש דיונים על המשמעות והייעוד של מדינה דמוקרטית. ברקאי משחיל את המילה הנוספת: "אתה שומע דברי סרבנות?"

כך, תוך פחות משתי דקות הצליח ברקאי להעביר באופן סמוי את דאגתו האישית מהגידול במספר חובשי כיפה והמתנחלים בצבא.

בניגוד לסאב-טקסט השלילי על הסרוגים, השבוע ריאיין רזי ברקאי נערה בשם אור בן-דוד. הנערה הרהוטה חזרה על סיסמאות השמאל הקיצוני: הדיכוי והסבל הפלשתיני, הכיבוש והאלימות. ברקאי, במפתיע, לא משתמש הפעם בטענות על חובת הציות לחוק ולדמוקרטיה. להיפך: הוא פתח בפניה את המיקרופון בשאלות מובילות וגם הקפיד לא להשתמש באף מילה בה מופיע השורש "שמאל". גם המילה "סרבנות" מופיעה רק בשאלת פתיח על חתימתה על "מכתב סרבני 2009". במשך כחמש דקות של ראיון כמעט מעריץ, קיבלו הדעות הקיצוניות שלה במה: "בואי נחזור למילים שאת השתמשת בהם... דיכוי והרס... למה את מתכוונת?" ועונה הילדה: "אני מדברת על הכיבוש שהצבא משריש כרגע בשטחים הכבושים... זה משהו שנורא מעצבן אותי בתור מישהי שגודלה על ערכים של שלום ואכפתיות. אני מאמינה שמה שאנחנו עושים בשטחים בדיוק נוגד את זה".

ואם קראתם עד כאן ושכחתם: כן, מדובר בגלי צה"ל, "הבית של החיילים".

 

בעוז רוחו / ישראל מידד

* עיתון 'הארץ', מקדם גדול של הסופר עמוס עוז, המועמד הנצחי לפרס נובל לספרות, שוב התאכזב השבוע. ההכרזה בנורבגיה השנה לא כללה את שמו של אדמו"ר השמאל, אלא את זה של הרטה מולר, סופרת שהתנגדה לשלטון בארץ הולדתה, רומניה. אולי הפגיעה הקשה ביותר נמצאה בנימוקים לזכייתה: היא הטיבה לתאר בכתיבתה את נופם של המנושלים. והרי בסביבה הקרובה של 'הארץ' אין מנושלים יותר חשובים ויקרים מערביי הארץ הזאת, שעוז מיטיב לייצגם בעיקר על ידי דמוניזציה של 'המתנחלים'.

 אז איך ביטא 'הארץ' את אכזבתו?  פשוט.  הידיעה על הפרס, שאם עוז היה זוכה בו בוודאי היתה מופיעה בעמוד ראשון, נדחתה בגיליון יום שישי לעמוד 11 הנידח.

 

* התקשורת הישראלית נכנסה ברובה בשבועיים האחרונים למצב נפשי של דיסוננס הכרתי. מצד אחד, ברור היה שמוסלמים בישראל, בהובלת התנועה האיסלמית יחד עם גורמים מסיתים ברשות הפלשתינית, מנסים בכוח ועל בסיס שקרי להבעיר את ירושלים תוך ניצול רגישותו של הר-הבית. מצד שני, הרי הסיפור מזכיר את המהומות עם פתיחת המנהרה בשנת 1996, שגם אז נתניהו היה ראש ממשלה, עם פוטנציאל של אינתיפאדה שלישית. כלי תקשורת רבים נקרעו בין החובה לדווח עובדות לבין הרצון לנגח את נתניהו ולהפוך את הנושא לסנסציוני ודרמטי ולהרבות ב'דם' על מנת למכור. פה ושם אפילו היו גילויי חרטה ציונית. ובכל זאת, זה אולי מפתיע, אבל הודות לשכל הישר, כוחותינו עברו מבחן קשה יחסית בהצלחה.

 

ביקורת הנקרא

"אבל השכונה שלי לא תיכבש... אגב, אנחנו די טובים במלחמות: רובנו, בכל זאת, עשינו צבא"

רענן שקד מצחצח חרבות לקראת פלישת חב"ד לרמת אביב (ידיעות אחרונות)

"את הקול השפוי היחיד מצאתי השבוע עמוק בתוך מחנה הפליטים שועפט"

שלום ירושלמי מחפש שפיות מאחורי הפנס (מעריב)

 

"גלעד שליט אינו חלק מעסקה... גלעד שליט הוא ילד מתוק של הוריו... הוא נחטף בגלל תקלה של הצבא, וכעת על ישראל לשלם את מלוא המחיר כדי לשחררו"

הייתי קונה מחנוך דאום מכונית משומשת, אבל הוא בטח היה מתעקש למסור לי אותה ללא תמורה (ידיעות אחרונות)

 

"הסימנים לכך שפרס נובל איננו ערובה להצלחה במדינאות נראו כבר בערב ההוא באוסלו, בדצמבר 1994"

הכתב המדיני אלוף בן מתפכח רטרואקטיבית מהסכם אוסלו (הארץ)

 

חדשות בחדשות/ עדי גרסיאל

אגודת העיתונאים בתל אביב הודיעה כי תעניק לעיתונאים הוותיקים ירון לונדון, מוטי קירשנבאום וסבר פלוצקר פרסי מפעל חיים של כנס אילת לעיתונות על תרומתם לתקשורת הישראלית.

 

העיתונאית והמגישה סיון רהב-מאיר תמונה לכתבת חדשות ערוץ 2 בכנסת במקומו של עמית סגל, שעזב לאחרונה לטובת שנת לימודים בלונדון. בחברת החדשות מדגישים כי מדובר במילוי מקום וממשיכים במקביל לחפש אחר מחליף קבוע.   כך דיווח אתר וואלה.

 

חברי הכנסת נחמן שי (קדימה) וכרמל שאמה (ליכוד) הגישו השבוע הצעת חוק פרטית להארכת זיכיון ערוץ 10 עד 2012. זאת כדי למנוע את סגירתו של הערוץ עקב אי עמידה במחויבויותיו.