בשבע 363: שיפוט מהיר

ספרו של השופט בדימוס שלמה לוין שופך אור על הנעשה בלשכותיהם הסגורות של השופטים, אך מתחמק מדיון אמיתי על האקטיביזם השיפוטי

עפרה לקס , כ"ז בתשרי תש"ע

 

 להיות שופט/ שלמה לוין, כינרת זמורה ביתן, כריכה רכה, 191 ע'.

למעלה משש שנים חלפו מאז נפרד ד"ר שלמה לוין מכס השיפוט בתום 36 שנות כהונה, ש-22 מהן עשה בערכאה הגבוהה במדינה. לוין, שהיה משנה לנשיא בית המשפט העליון, תלה את הגלימה בהגיעו לגיל 70, אך לא פסק להיות מעורב בעולם המשפט. מרגע פרישתו הוא מנהל את המכון להשתלמות שופטים ומשמש כנשיא של הארגון הבינלאומי להכשרתם.

במשך השנים נפגש לוין פעמים רבות עם בורות ה'עמך' והתקשורת בכל הנוגע למושגים מעולם המשפט. העובדה הזו, כמו גם טענות כלפי בית המשפט, הביאו אותו לכתוב ספר שיפתח בפני הקוראים צוהר לעולמם של השופטים האסורים בראיונות. פרקיו של הספר תמציתיים כמו פסקי דינו של לוין, והוא אכן עובר נושא נושא, מבהיר מושגים, מעלה דילמות, ומשתף את הקוראים במחשבות ועמדות על עולם השופטים והמשפט.

לוין פותח ביום הבהיר ההוא שבו אדם מן השורה הופך שופט וכולם מחייכים אליו ומכנים אותו 'כבודו'. מה יעשה עכשיו? האם יוכל להמשיך ולהיות חבר בוועד בית? בוועד הורים של בית הספר? לעמוד בראש עמותה?

הוא ממשיך ומסביר כי מעטות הפעמים שבהן שופט מקבל היזון חוזר על החלטותיו, מה שמקשה על הפקת לקחים ממקרי עבר והשלכתם לעתיד. לוין אף מגלה כי לעיתים קיים קושי אמיתי בהחלטה למי משני בעלי הדין להאמין. הוא מספר על המתח שבין חוק וצדק, וקובע שבמקרה וקיימת סתירה בין השניים, על השופט ללכת אחר החוק!. לוין מודה בחרטה על פסקי דין, מתאר את תפקידם של עוזרים משפטיים, משחזר את הקושי בשנות השיפוט הראשונות וגם מעט על הקריירה האישית שלו.

בין השורות ניתן למצוא אמירות מעניינות כמו העובדה שלא כל עו"ד הנחשב ע"י התקשורת ל'פרקליט צמרת', הוא באמת עו"ד טוב. או האמירה ממנה משתמע כי העומס בבתי המשפט מביא לפגיעה באיכות ההחלטות השיפוטיות.

 

בצד אלה, ותוך כדי סיפורים ואנקדוטות, נוגע לוין בעצבים הרגישים ביותר של המגזרים המרגישים שבג"ץ מקפח אותם. וכאן נכונה לקורא אכזבה. לוין, דווקא לא 'אקטיביסט' קלאסי, מיישר קו עם המערכת. הוא מתייחס למינוי שופטים (כן, כל שופטי העליון דנים יחד במועמדים לשפיטה), מתנגד למינוח 'כנופיית רחביה' שהוא חלק ממנה, וכותב כי פסיקת השופט היא ערכית, אך כופר בכך שהשופט כופה את ערכיו בפסיקתו. לוין מכנה את האקטיביזם 'יצירתיות', ומסתייג ממנו אך מעט.

מה שמאכזב הן לא העמדות עצמן, כי אם העובדה שהוא מציין אותן באופן שטוח למדי, בלי דיון מעמיק. אם פלחים כל כך רחבים באוכלוסייה מתנגדים להתנהלות בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, הרי שספר עממי הוא המקום הראוי להגן ולהסביר אותן. 

'להיות שופט' מועיל כדי להכיר לאזרחים את צידו השני של שולחן השופט, אבל היעדרותו של דיון אמיתי בסוגיות גבולות השיפוט, ייצוגיות השופטים ועוד, בהחלט ניכרת.

 ofralax@gmail.com