בשבע 363: הדרך לתיקון הממ"ד

לכתחילה ראוי שכל ילדי האזור החפצים בחינוך דתי ילמדו יחד , אחדות אמיתית צריכה לתת ביטוי ראוי לכל מרכיביה , כשלא ניתן לגשר על פערים וחילוקי דעות, עדיף להיפרד.

הרב אליעזר מלמד , כ"ז בתשרי תש"ע

 

 

 לכתחילה עדיף לשלוח את הילד לבית ספר שמכיל את כל הילדים, הן מצד האחריות הציבורית לכלל הילדים והן משום שהשהות עם ילדים שונים יכולה להשביח את החינוך. אולם כאשר יש חשש שבית הספר לא יצליח לחנך כראוי, והילד עלול להיפגע ברמת דבקותו בתורה, מצוות ומידות טובות, אזי עדיף לשלוח אותו לבית ספר תורני פרטי

 

פיצול או אחדות במערכת החינוך

שאלה: האם הפיצול במערכת החינוך הדתי לבתי ספר תורניים וממ"דים הוא דבר חיובי או שלילי?

תשובה: לכתחילה ראוי שכל ילדי האזור החפצים בחינוך דתי ילמדו יחד, בני העניים עם בני העשירים, החכמים עם הבינונים, המדקדקים במצוות עם המדקדקים פחות, מפני שאינם דומים "מרובים העושים את התורה למעוטים העושים את התורה" (ספרא בחוקתי א, ב), ונאמר (משלי יד, כח): "ברוב עם הדרת מלך". וגדולה האחדות למען מטרה קדושה יותר מאשר הדקדוק הפרטני. וכפי שאמרו חז"ל שבזמן שישראל מאוחדים, אפילו אם יש בהם חטאים, הקב"ה מסייע בידם לנצח את אויביהם (עיין דברים רבה ה', ו').

אחדות של מרכיבים שונים

אחדות אמיתית היא מצב שבו כל המרכיבים החברתיים באים לידי ביטוי בתוך מערכת אחת - שאז נוצרת הפריה הדדית מופלאה בין המרכיבים השונים. וכך גם בבית ספר, כאשר הוא כולל תלמידים בעלי רקע שונה שמגמת כולם אחת - דבקות בתורה ומצוות, אזי התלמידים השונים והמגמות השונות משפיעים זה על זה לטובה.

אלא שכדי להכיל קבוצות שונות, צריך לייסד מגמות שונות בבית הספר, כגון כיתה תורנית, כיתה מדעית וכיתה מקדמת, וכך יוכל בית הספר לקלוט כראוי את כל ילדי הסביבה, וכולם יושפעו זה מזה לטובה.

כאשר חילוקי הדעות גוברים עדיף להתפצל

אבל כאשר חילוקי הדעות בין החוגים השונים אינם ניתנים לגישור, מפני שהעמדות מקוטבות מדי או מפני שההנהגה הציבורית לא השכילה להכיל את הציבור על מרכיביו השונים - עדיף להיפרד מאשר להמשיך להתקוטט. וכפי שנפסק בכיוצא בזה לגבי בית הכנסת (מ"ב קנ, ב).

לאן עדיף לשלוח את הילד

שאלה: כאשר יש בפני ההורים שתי אפשרויות: לשלוח את הילד לבית ספר ממ"ד תורני שקולט ילדים גם ממשפחות שאינן מדקדקות במצוות, או לבית ספר פרטי שקולט ילדים ממשפחות תורניות בלבד, לאן עדיף לשלוח את הילד?

תשובה: לכתחילה עדיף לשלוח את הילד לבית הספר שמכיל את כל הילדים, הן מצד האחריות הציבורית לכלל הילדים והן משום שהשהות עם ילדים שונים יכולה להשביח את החינוך. וזאת בתנאי שבית הספר מצליח לחנך כראוי לנאמנות לערכי התורה. אולם כאשר יש חשש שבית הספר לא יצליח לחנך כראוי, והילד עלול להיפגע ברמת דבקותו בתורה, מצוות ומידות טובות, אזי עדיף לשלוח אותו לבית ספר תורני פרטי.

האם צריך לתמוך בקיומם של בתי הספר הפרטיים

לכאורה על פי האמור צריך היה לתמוך בחיזוק הממ"ד ולשלול את קיומם של בתי הספר הפרטיים. אלא שבפועל בגלל בעיות שונות הממ"ד אינו ממלא את תפקידו, ולכן יש חשיבות עצומה לקיומם של בתי הספר הפרטיים. בחלק מהמקומות בתי הספר הפרטיים הם המסגרת החינוכית הראויה היחידה, ובחלק מהמקומות בתי הספר של הממ"ד ממלאים את תפקידם רק בזכות התחרות עם בתי הספר הפרטיים.

הבעיות בממ"ד

שתי בעיות עיקריות יש במערכת הממ"ד. האחת, כפיפות של חלק מראשיו לדעות ואמונות אופנתיות שרווחות בציבור החילוני. ומקרה קליטת העולים מאתיופיה בפתח תקווה מוכיח זאת. ראשי הממ"ד היו צריכים להתעקש על קליטה של העולים בכיתות מיוחדות, כדי להעניק להם את החינוך המיטבי עבורם בלי ליצור פערים גדולים בין תלמידים בכיתות הרגילות. במקום לעשות זאת, הם קיבלו על עצמם את התפישה האופנתית הרווחת בציבור החילוני כי הקמת כיתות מיוחדות היא גזענות. ולא רק שהזיקו על ידי עמדה זו לבתי הספר של הממ"ד, אלא אף ניסו להזיק לבתי הספר הפרטיים. אילו היו אנשי הממ"ד אמיצים לעמוד מול משרד החינוך בתביעה להקים כיתות מיוחדות, קליטת העולים היתה משביחה את בית הספר. השילוב החלקי היה מפרה את כל התלמידים, והוותיקים היו זוכים להשתתף בקליטת עלייה וקירוב רחוקים. ומי יודע, אולי גם בתי הספר הפרטיים היו פונים אז בבקשה שיתנו גם להם לקלוט כיתות של עולים, והוויכוח היה למי תינתן הזכות הזאת.

הבעיה השנייה, שהואיל ובתי ספר ממלכתיים אלו אינם צריכים להוכיח את עצמם, שכן משכורתם של המפקחים והמנהלים מובטחת - פעמים שהם אינם מתאמצים כראוי לקדם את בתי הספר שלהם, וכך גוברת דאגתם לבתי הספר שלהם, שהולכים ונחלשים.

במצב כזה, גם אם הרבנים יתמכו בכל כוחם בממ"ד, במקומות רבים הוא ייכשל. כדי להמחיש את המצב אספר שני סיפורים (בשינויים קלים להסוואת האישים):

כיצד הרסו בית ספר

באזור מסוים בעל אופי תורני מובהק נוהל בית הספר במשך שנים על ידי מנהלת שעמדותיה היו פושרות מבחינה תורנית. רבני האזור פנו לנציגי משרד החינוך בבקשה ובתחינה להחליף את המנהלת במורה תלמיד חכם מנוסה וכריזמטי, שלמד שנים רבות בישיבה. אבל ראשי הממ"ד העדיפו את המנהלת, שהיתה בעלת תואר שני. בנוסף לכך נודעה המנהלת כמי שרותמת את בית ספרה ליישום תוכניות חדשניות שפותחו באקדמיה, וזכתה על כך לשבחים מחוקרים חשובים. אמנם לימים התברר שהתוכניות הללו כשלו במבחן המציאות, אבל אז הן לוו בניחוח של קידמה. באותן השנים הוקם באזור תלמוד תורה, תלמידים טובים עברו אליו, ובית הספר הממ"ד הלך ושקע. רק אז החליפו את המנהלת, אבל כבר היה קשה לשקם את האמון בבית הספר, והוא נסגר לבסוף מחוסר תלמידים. כיום ההורים צריכים לשלם כ-500 שקלים לחודש עבור הלימודים בתלמוד תורה. אח"כ מתפלאים מדוע ישנם דתיים רבים שמעדיפים לשלוח את ילדיהם לחינוך חרדי או חילוני, שעבורו אין צורך לשלם. ההתעלמות מן הציבור התורני החריבה את בית הספר.

סיפור נוסף

ושוב מקרה של בית ספר ממ"ד שפעל לפי תכתיבים של משרד החינוך, למורת רוחו של הציבור התורני, עד שקבוצת הורים הקימה תלמוד תורה. רק אז הסכימו ראשי הממ"ד להפוך את בית הספר לתורני. הם אפילו הסכימו בלית ברירה להעמיד בהנהלת בית הספר בוגר ישיבה בעל תעודת הוראה, למרות שהיתה להם מחויבות למנהלת בעלת תואר שני שהיתה מובטלת, הואיל ובית הספר שלה נסגר מחוסר תלמידים.

רוב רבני האזור תמכו בשיקום בית הספר הממ"ד, כי האמינו שיוכל לתת מענה שלם לכל תושבי האזור ויצליח ליצור שילוב ראוי בין לימודי קודש וחול. אבל שני רבנים הסכימו לתמוך בבית הספר רק בתנאי שיתחייב שלא לקלוט את הילדים שייפלטו מהתלמוד התורה. וזאת משום שהמוסדות הפרטיים נוטים לזרוק את התלמידים המופרעים, ואף שילדים אלו הם יהודים קדושים וצדיקים בפנימיותם, אינם יודעים להתנהג בדרך ארץ, ואותם מופרעים-קדושים עוברים לבית הספר הממ"ד ומחריבים אותו. הבעיה היתה נפתרת אילו הרשו ראשי משרד החינוך לטפל במופרעים בחומרה כדרך ישראל סבא, או לחילופין אילו היו מקימים עבורם כיתה מקדמת, ובמידת הצורך מצרפים לכיתה זו ילדים מכמה שנתונים (כסף לכך לא חסר בממ"ד). אבל לפי המוסר החילוני השולט במשרד החינוך ובמערכת המשפט, אסור להעליב את הילדים המופרעים, אסור להכותם ואסור להוציאם לכיתה נפרדת. וכך מספיק שיצטרפו לכל כיתה שלושה מתפרעים-קדושים מנפלטי התלמוד-תורה כדי שיחד עם המתפרעים הוותיקים של הכיתה ישביתו אותה מלימוד ויטילו את חיתתם על הילדים התמימים. בשלב הבא עוד ילדים יעברו לתלמוד תורה, ובית הספר הממ"ד ידעך (אגב, יש אנשים שבטוחים שזו שיטה מתוחכמת של תלמודי התורה: לטפח מופרעים גדולים ולשלוח אותם לבתי הספר, כדי להבריח את טובי התלמידים מהממ"ד לתלמודי התורה).

לפיכך דרשו הרבנים שבית הספר לא יסכים לקלוט ילדים שיצאו מהתלמוד תורה, אלא אם כן יהיה ברור שמדובר בילד שיעלה את הרמה הממוצעת של הכיתה. אגב, הנחיה כזו ניתנה לשני מנהלים של שני בתי ספר שונים. בפועל, מנהל אחד נכנע ללחצים וקיבל את כל התלמידים שנפלטו מהתלמוד תורה. בית הספר שלו שקע והתקשה לשרוד.

לעומת זאת, המנהל השני שמע לרבנים, ולמרות כל הלחצים והאיומים של המפקחת הראשית ממשרד החינוך הוא סרב לקבל ילדים שנפלטו מהתלמוד תורה. ומשפחה אחת היתה מוכנה לערוך נגדו מלחמת עולם, עד שהמפקחת הראשית היתה מתקשרת למנהל יום יום במשך שבועיים בתביעה שיקבל את הילד, אך המנהל לא שמע להוראותיה. לבסוף איימה עליו המפקחת שאם למחרת לא יקבל את הילד, יפוטר מיידית. המנהל היה מוכן להתפטר, אבל החליט לשתף אותי בבעיה. הצעתי לו לערוך לילד מבחן ולהחליט מיידית על הורדתו מכיתה ו' לכיתה ד'. המנהל ניצח. בית הספר הולך ומשגשג מבחינה תורנית, חינוכית ולימודית, ומספר תלמידיו הולך וגדל.

כשהמפקח האזורי יצא לשנת שבתון, המליץ למנות את המנהל המוצלח למפקח, כדי שיוכל לקדם עוד בתי ספר. אולם המפקחת הראשית הטילה על כך וטו חמור. "הוא אינו מציית להוראות המשרד". הוא לא הצליח להרוס את בית הספר...