בשבע 363: מוריד הגשם

חגית רוטנברג , כ"ז בתשרי תש"ע

 

המסע שלנו היה בעיצומו. היה זה יום חמסין בלב מדבר יהודה, ואנחנו, פלוגת חיילים לבושי חאקי, צועדים כבר השעה החמישית תחת השמש הקופחת על ראשינו. "זה הולך להיות מסע קשה", הזהיר אותנו המפקד מראש, כשהתארגנו בבסיס ליציאה. "קשה קשה", גיחך באוזניי חבר שלי עדיאל, "אני כבר אחליק את המסע הזה בכיף". אבל עכשיו עדיאל לא חייך בכלל. הוא רץ לידי כולו מיוזע ומתנשף, מושיט ידיו כדי שאעזור לו ואמשוך אותו קדימה. "שטויות, מה?" חייכתי אליו בקושי.

פתאום נשמעה שריקה חדה: "20 שניות הפסקת שתייה", הכריז המפקד לאורך טור החיילים. כולם מיהרו לשלוף את המימיות. נכון, המים היו חמים והיה להם טעם של שלולית, אבל היינו כל כך צמאים ששתינו את המים בהתלהבות כאילו מדובר בקולה קפואה. "לעצור!" צעק המפקד. במסעות שלנו יש משמעת מים: יוצאים למסע של כמה שעות עם מימיה אחת לכל אחד, וזה צריך להספיק לו, כך שבכל הפסקת שתייה מותר לשתות רק כמה לגימות. "אוף", סיננתי וסגרתי את המימיה בפקק, "אני כל כך צמא!".

בחצי השעה שלאחר מכן סחבתי על כתפיי את האלונקה, שמי ששכב עליה היה דווקא החייל הכי כבד בפלוגה. "נו כבר, שהמפקד יכריז על הפסקת שתייה", לחשתי לעדיאל שרץ לידי בעייפות, "אני מת מצמא, אין לי כוח כבר לסחוב". עדיאל אותת בידיו שאין מה לעשות, ולקח במקומי את האלונקה. אחרי עוד עשר דקות בהן החלום המתוק ביותר שלי היה ללגום קצת מים חמים מהמימייה הצבאית שלי, ראינו את המפקדים שלנו מתלחשים מקדימה. לפתע, בלי שום הכנה מוקדמת, המפקד הסתובב אלינו וצעק: "קדימה! כולם לתפוס מחסה!". לא הבנו מה קורה, אבל כולנו רצנו למצוא לעצמנו מקום מסתור. תוך עשר שניות גיליתי מערה קטנה בתוך סלע ענק, והתחבאתי בתוכה. בקושי הצלחתי לנשום מרוב הריצה המהירה והמשקל הכבד שסחבתי עליי. הדבר הראשון שחשבתי עליו היה המים במימייה שלי, שכל כך חלמתי עליהם.

מיהרתי לשלוף את המימייה מהחגורה. סובבתי את הפקק וקירבתי את המימייה לפי. רגע, מה קורה פה? שום דבר לא יוצא ממנה! ניערתי את המימייה שוב ושוב, ואפילו הצצתי לתוכה בעין אחת, אך לשווא – אפילו טיפת מים אחת לא נשארה בה. רציתי פשוט לבכות מרוב ייאוש: מה אני עושה עכשיו? תקוע באמצע תרגיל צבאי, החום בחוץ זהה לטמפרטורה של תנור, ואני פשוט מתייבש עוד שנייה. הבטתי אל השמיים הצחיחים שמעליי, ומלמלתי בשפתיים חרבות: "ה', אני חייב מים! בבקשה, אני כל כך צמא!". לא יודע כמה זמן ישבתי כך במערה, אבל כנראה שנרדמתי, כי פתאום ראיתי את עצמי ילד קטן עם אבא בבית הכנסת. השעה שעת צהריים מאוחרת ואנחנו כבר אחרי ההקפות. "נו, מוטי, אתה בא לתפילת גשם?" משכתי בכתפיי. "אבא, למה צריך להתפלל לגשם? הרי בכל ברז שאנחנו פותחים יש המון מים. אני עייף, רוצה הביתה!" רטנתי באוזניו. פקחתי את העיניים: "טמבל!" כעסתי על הילד הקטן ההוא, "עכשיו אתה מבין כמה צריך להתפלל למים?". פתאום שמעתי רחש מפתח המערה. זה היה נשמע כמו טפטוף דק מאוד. התקרבתי ומיששתי בחושך את קיר הסלע. האצבעות נרטבו לי. "תודה, ה'! יש כאן מים!" רציתי לנשק את הסלע הקר. בהמשך גיליתי שלולית קטנה בתוכה נקוו המים הקרירים, ומיהרתי ללגום ממנה בהתלהבות. כשהמפקד שרק לנו לצאת החוצה ממקומות המסתור ולהסתדר בשלשות, הוא הסביר לנו שהתרגול בשטח נועד ללמד אותנו משהו לחיים. אני את שלי למדתי.