בשבע 363: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , כ"ז בתשרי תש"ע

 

על יסוד החלטת המו"מ

כבר שבועיים חלפו מאז בוצעה עסקת החליפין, שבמסגרתה שוחררו מהכלא 20 מחבלות פלשתיניות תמורת קובץ וידאו בנפח 3 מגה בייט. בשבוע שעבר, למזלם של הקוראים ובני משפחת שליט, נבצר ממני לנתח את שפת הגוף של גלעד שליט לאורך מדור שלם עקב קדושת החג. אבל את עמדתי המנומקת על מוסריות העסקה אפרסם כאן למרות האיחור, משום שזוהי בדיוק הנקודה: אנחנו מאחרים. כולנו.

לטעמי, הדיון בשאלה אם נכון היה לשחרר מחבלות תמורת מידע על שליט הוא פשוט מגוחך. אחרי שכבר הסכמנו לנהל מו"מ על חטופים שמצבם לא ידוע, אחרי שמדינה שלמה נכנסה בבלי דעת לסחרור מטורף בגלל חיילים מתים, ובעיקר אחרי שממשלות ישראל כבר שחררו מסות של מחבלים ללא תמורה, האם זה הגיוני כעת לשחק את הקשוחים ולהתעקש על השארתן בכלא של עשרים אסירות? אחדד את הנקודה: נניח שהיינו מסרבים לשחרר אסירים תמורת מידע על שליט. מה שיקרה הוא, שבכל מצב של חטיפה דומה בעתיד, לעולם לא נדע דבר וחצי דבר על מצבו של החטוף עד שיחזור הביתה חי או מת. נשמע סביר למישהו?

לכן יש לחזור למנטרה שכבר הופיעה כאן יותר מפעם אחת בעבר: הבעיה היסודית, המהותית, היא ההסכמה לנהל מו"מ לפני קבלת מידע מוצק על מצבו של החייל החטוף. החטא הקדמון הזה, שתחילתו במשאים-ומתנים עם חיזבאללה, לא הביא עד היום שום הישג ממשי, אלא בעיקר העלה את מחירם של חיילינו ההרוגים. ניהול המו"מ בדרך זו בלבנון הרעה את תנאיו הנוכחיים של גלעד שליט ואף הקטינה את סיכוייו לשוב הביתה במהרה. כעת כבר מאוחר מדי לשחק את הקשוח ולהפסיק את המו"מ. רק חוק יסוד, שיאסור על קיום מו"מ לשחרור חטופים שמצבם לוט בערפל, יוכל לעצור את ההידרדרות, למען החטופים הבאים ובני משפחותיהם.

 

עדה בלשונה

"לא ברור לי גם למה אנחנו מחזיקים את המחבלים אצלנו, מה שאנחנו קוראים מחבלים. למה אנחנו לא משחררים מיד את כל מי שיושב אצלנו", אמרה זוכת פרס נובל הטרייה, פרופ' עדה יונת, בראיון לגל"צ. ליונת, כמובן, יש זכות מלאה להביע את דעותיה הפוליטיות, תמוהות ככל שיהיו. זכותה לכך בוודאי לא נופלת מזכותו של הסופר ההוא שהפסיד את פרס נובל להטיף לנו מוסר השכם והערב.

ומצד שני, בלי קשר לדיון אם לשחרר אסירים או לא, על דבר אחד חייבים להעיר לכימאית הנכבדה: אסירים ביטחוניים הם לא "מה שאנחנו קוראים מחבלים", בדיוק כפי שיונת עצמה היא לא מה שאנחנו קוראים פרופסור. מחבלים הם מחבלים, וכיבוס המלה היא גסות רוח כלפי אחיה נפגעי הטרור.

 

בהצלחה בקמפיין

את העמדה הנחרצת הבאה אני כותב במבוכה מסוימת. ככל הזכור לי, מעולם לא קרה ששיניתי דעה בין כתיבת המדור לבין פרסומו, ונראה לי כי הפעם זה עלול לקרות, לאור העובדה כי כבר התהפכתי בנושא לפחות חמש פעמים בתקופה האחרונה. אבל דעה היא דעה, והעניין חשוב מכדי להתעלם ממנו לטובת זוטות כמו הגרעין האיראני. טוב, הנה זה בא: לפחות ברגע זה, אני משוכנע כי אייל ברקוביץ' צריך להיות המאמן הבא של נבחרת ישראל. נא לסגור את הפיות, תודה.

כן, אני מכיר בעל פה את כל חסרונותיו של האיש, מהיעדר ניסיון ועד היעדר קור רוח. אבל יש לי טיעון אחד המנצח בפנדלים את כל טיעוני הנגד: אינטואיציה. עם כל המאמנים הצעירים והמבטיחים בליגה הישראלית – כמעט כולם טיפוסים אפרוריים וחמצמצים שאינם אלא העתק דהוי של הדור שקדם להם – נדמה לי כי דווקא ברקוביץ' חסר הניסיון יכול להוביל את הנבחרת הלאומית לעידן טוב יותר. לצד זריזות המחשבה וחדות הלשון שהוא מפגין כפרשן, האיש גם מבין את המשחק טוב יותר מכולם, ומי שמאזין לו לעתים ברדיו אמור להנהן כעת בהסכמה.

אז מדוע אני כה נבוך? משום שהתמיכה בברקוביץ' מצביעה על, איך לומר בעדינות, הלך רוח של שמאלנים. הרעיון של "לנסות משהו חדש כי כבר ניסינו הכול" אינו מן החביבים עלי בתחום הפוליטי, וגם כאן אני משתמש בו רק משום שבאמת כבר ניסינו הכול. מובן כי אין כל מקום להשוואה בין המו"מ המדיני – שעלול להוביל לאסון – לבין מינוי מאמן לנבחרת, שתוצאתו הגרועה ביותר תהיה פדיחה במשחק הבא מול לוקסמבורג. אייל ברקוביץ', גם אם יתאמץ מאוד, לא יצליח לדרדר את נבחרת ישראל למקום נמוך בהרבה ממצבה היום. ומי יודע, אולי דווקא הוא יוביל את נבחרת ישראל להישגים. אם הקמפיין של הנבחרת בהדרכתו ייראה כמו הקמפיין שעושים לו היום חבריו בתקשורת, אנחנו בדרך הנכונה.

 

בקטנה

בחזרה לנושא שליט: אולי זאת החשיפה הסלקטיבית שלי לכלי התקשורת, אבל עד לרגע זה לא שמעתי תלונה של פמיניסטית אחת נגד שחרורן של מחבלות במקום מחבלים גברים. האם שחרורן של הנשים לא מרמז כאילו הן מוצלחות פחות מהגברים במעשי החבלה שלהן? האם אין זו גישה שוביניסטית? או שרק הדרת נשים מקורס טיס היא שוביניזם?

 

יודע את מקומי

לאיש מאתנו לא היתה מזיקה מדי פעם עצה טובה, וגם אם לא – מישהו הרי כבר ייתן אותה. העם היהודי מומחה במתן עצות, תכונה שעברה אלינו מדור לדור עוד מהימים שיוסף הצדיק יעץ לפרעה מלך מצרים כיצד לנסח את חוק ההסדרים. לעתים אנו יועצים בחוכמה, בעיקר בתחומים צרכניים או בדרכי התחמקות ממכמנות מהירות בכבישים, לעתים עצותינו טיפה פחות מוצלחות, ולעתים רחוקות יותר הן עלולות להביא את השואה הגרעינית הבאה. אנחנו אולי מומחים במתן עצות, אבל לא בהכרח עצות מועילות.

אחת הקבוצות הזקוקות ביותר לעצה טובה היא עדת הרווקים. כשאדם נשוי, או אפילו אקס-נשוי, מעניק עצות לרווק או רווקה, הוא עושה זאת לרוב מניסיונו האישי הטוב או המר, ולעתים קרובות אף מתבסס על מקרה אישי ספציפי וחד-פעמי. ייתכן כי לעתים הוא אפילו מצליח לנפק עצה סבירה, כמו "במהלך הדייט במסעדה, אל תכניס את קיסמי השיניים מתחת לציפורן". אבל לא תמיד הדבר הנכון ליועץ מתאים גם לנועץ בו. "שלא תעז לברך את הורי חברתך לשלום בזמן שהם צופים בחדשות" אינה עצה הנכונה לכולם, ולעתים היא עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך. ולא, אני לא מתבסס כאן על חוויה אישית.

התכונה האנושית הזו, להעניק עצות מניסיון אישי בלי להתאים אותן למקבל העצה, היא מחיר כבד שעלינו לשלם על חברויות טובות מדי. למרבה הצער, היא מופיעה בעיקר בתחומים אישיים רגישים ונפיצים כמו חיי נישואים והורות, אבל נפוצה עוד יותר באזור הביצה, משום שהנשואים – גם שלושה ימים וחצי אחרי החתונה – נוטים להחשיב עצמם כדוקטורים לזוגיות ביחס לחבריהם שטרם נישאו. ואתם יודעים מה הצרה הגדולה שלכם, אחיי ואחיותיי הרווקים? שאתם מקשיבים.

 האמת היא, שבנושאי דייטים כמעט ואין כללים, ומה שמתאים לאדם אחד לא יתקבל אצל האחר. העצה היחידה שאוכל לתת כאן היא להתעלם מעצות. סמכו על עצמכם, לכו עם היגיון ואינטואיציות, נסו ותיכשלו, תסבלו ותבשילו, ובסופו של דבר גם תצליחו, בדרך כלל. אתם חייבים לשמוע לעצה הזאת. אצלי זה עבד מצוין, אז בטח זה יעבוד גם אצלכם, לא?