בשבע 364: חניון מודרני

אמציה האיתן , ד' בחשון תש"ע

 

לאחר דקות ארוכות של חיפושים, כשהבנתי שאני מזהם לשווא את אווירה הטהור של ירושלים, ומבזבז זמן ודלק, החלטתי להיכנס לחניון בתשלום. זה היה בגבעת שאול בירושלים. כבר בכניסה לחניון הבהיר לי העומד בעמדת הכניסה, כי התשלום יהיה רק באמצעות כרטיס אשראי. שיהיה. לאחר כשעה, לפני המחסום האוטומטי, הכנסתי את כרטיס החנייה לחריץ המתאים, אחריו את כרטיס האשראי, ותוך שניות הודפסה קבלה והמחסום נפתח לרווחה. "מגניב", אמרתי לעצמי בקול. "מה מגניב בזה?" שמעתי קול עונה. מכיוון שהייתי לבדי ברכב, וזה לא היה הקול שלי, הבנתי שהתגובה מגיעה מבחוץ. אדם מבוגר, עולה חדש מרוסיה, לפי המבטא, עמד ליד השער ואמר בקול את מה שכנראה רצה לצעוק מזמן. "מה מגניב? שעכשיו לא תהיה לנו עבודה? שזורקים אותנו ושמים במקומנו מכשירים? זה מגניב?"

 פתאום הכתה בי ההכרה. איך לא חשבתי על זה אפילו? אותם מאות ואלפי עובדים שישבו בעמדות היציאה מהחניונים וגבו מאיתנו את התשלום, עומדים לאבד את מקום עבודתם. נכון, לא תמיד זכרנו להגיד להם תודה, ואפילו קצת כעסנו כשמשהו לא מצא חן בעינינו. אבל אם ננסה להקדיש להם קצת מחשבה, נשים לב שמדובר לרוב בעולים חדשים, מבוגרים יחסית  – כאלה שלא ימצאו בקלות מקום עבודה חדש.

בואו לא ניתמם, לאורך כל ההיסטוריה הביא תהליך המודרניזציה לירידה בכמות העובדים, יחד עם העלייה בנוחות החיים. האם אני רומז לכך שנוותר על מכשירי החשמל ונתחיל להעסיק כובסות וסבלי קרח? לא ממש. אבל לקח אחד לפחות למדתי. שמאחורי כל מחסום בחניון עומד אדם, או משפחה, ואסור לנו לשכוח את המשמעות האנושית (או הבלתי האנושית) של הקידמה.

פיני קבסה, עורך עיתון 'חניה', כתב עת מקצועי לענייני חניה, מעריך כי כ-40 אחוזים מכלל החניונים הציבוריים בארץ כבר עברו למערכות תשלום אוטומטיות. "שיטה זו מאפשרת בקרה כספית טובה יותר", הוא מסביר, "התהליך הזה מצמצם את מספר הקופאים, כי אי אפשר להילחם במודרניזציה. אבל בגלל דרישות הבטיחות, השומרים בחניון יישארו".