בשבע 365: היה לו ממי ללמוד

דו"ח גולדסטון מאמץ את אותן שיטות פעולה מעוותות דין שנוקט משרד המשפטים ביחסו למתנחלים ,דעותיה השמאלניות של אלמנתו לא צריכות למנוע את הנצחתו של רפול בשכונה יהודית במזרח ירושלים



עמנואל שילה , י"א בחשון תש"ע

 

 

אין בירושלים המאוחדת שכונות שהן כשרות להנצחה ואחרות שהן פסולות. מי שרוצה להשליט את דעת המיעוט שלו ולהתנגד להנצחה במזרח ירושלים, ייכבד ויוותר על ההנצחה

בהופעה טלוויזיונית פרובוקטיבית, מדהימה ומשעשעת, הזכיר השבוע ידידנו דודו אלהרר כיצד עמד בשעתו בכיכר, כאחד ממאות אלפי מפגיני 'שלום עכשיו', וקרא "שרון רוצח". אז זה עוד היה מותר. שמעתי את הדברים, נזכרתי בהאשמות הבוטות ובכינויי הגנאי שנוהגים אנשי השמאל להפנות אל שרים וראשי ממשלות מימי מבצע שלום הגליל ועד היום, ושחררתי אנחת רווחה. איזה מזל שדו"ח גולדסטון, המאשים את ממשלת ישראל ואת צה"ל בפשעי מלחמה, נחת עלינו בעקבות מערכה שהובילו אהוד אולמרט, ציפי לבני ואהוד ברק. בנסיבות כאלה, למעט אנשי השוליים של השמאל הכי קיצוני, כולנו מאוחדים בחיפוש הדרך כיצד להדוף את מתקפת המוסרנות הבינלאומית הצבועה והאנטישמית. אפשר רק לדמיין איך היו נראים הדברים אילו מובילי מבצע 'עופרת יצוקה' היו, למשל, בנימין נתניהו ובוגי יעלון. כיצד היתה אז האצבע המאשימה של היד השמאלית מצטרפת לתביעה הבינלאומית להעמיד לדין את הפושעים. את הסיפורים על הרדיפה המשפטית נגד בכירים בטחוניים בחו"ל התקשורת היתה מביאה לא בטון של מבוכה והזדהות, אלא בנימה לא מוסתרת של שמחה לאיד. ארגוני השמאל היו מכנסים בכיכר את אם כל ההפגנות, בהשתתפות זמרים, סופרים ואנשי רוח, ודורשים במפגיע להוקיע את האשמים ולמחוק את החרפה. כל הצדיקים ששותקים עכשיו - עמוס עוז, א"ב יהושע, יוסי ביילין - היו מכים בשבט לשונם ומשחררים לחלל העולם אמרות שפר אפופות מוסר וצדק, שהיו מתנוססות למחרת בכותרות העיתונים.

דו"ח גולדסטון, אשר צילו עלול להישאר מעל לראשנו עוד זמן רב, הוא אכן חמור ומקומם. אך נראה כי השופט היהודי רק יישם במישור הבינלאומי את השיטות השגורות ביחסם של אנשי משרד המשפטים שלנו אל ציבור המתנחלים. הרבה לפני שמר גולדסטון בחר להסתמך על עדות חד-צדדית ובלתי מוכחת של פלשתינים שקרנים, עשו זאת המשפטנים שלנו - יהודית קרפ, טליה ששון, שי ניצן וחבריהם. הם נקטו מדיניות של איפה ואיפה בסכסוכים שבין יהודים לערבים והציבו דרישות מוסריות וחוקיות רק לצד אחד של המתרס, הרבה לפני שגולדסטון וצוותו תבעו מישראל ומצה"ל ציות לכללים ששום צבא בעולם לא נדרש לציית להם, ובטח לא מחבלי החמאס.

כשם שהמתנחלים הם שק החבטות של כל הצבועים, המוסרנים והמתחסדים במדינה, כך מדינת ישראל היא שק החבטות של כל הצבועים והמתחסדים באומות העולם. כשם שמאחורי ההשתלחות במתנחלים מסתתרת אוטו-אנטישמיות, כך מתחת למעטה הדק של אנטי-ישראליות מציץ פרצופה הישן והמכוער של האנטישמיות הקלאסית. נקווה רק כי כשם שהמתנחלים למדו לשאת בנטל השטנה ולהמשיך בדרכם, תדע גם מדינת ישראל לעמוד על שלה ולשמור על האינטרסים החיוניים שלה.

 

רפול של כולם

"אלמנתו של רפול: לא מוכנה שיקראו רחוב בהתנחלות על שם בעלי". זוהי הכותרת שניתנה לידיעה אודות התנגדותה של עפרה מאירסון להחלטתה של עיריית ירושלים לקרוא רחוב על שמו של הרמטכ"ל לשעבר בשכונה הירושלמית החדשה 'נוף ציון'. וממתי ירושלים היא התנחלות? ובכן, בעיתון 'הארץ', שם התפרסמה הידיעה, שכונה יהודית במזרח ירושלים היא התנחלות. גם אם מדובר בעשרות יחידות דיור אשר נבנו במתחם גדול שקרקעותיו נרכשו כדת וכדין כבר לפני ארבעים שנה.

וזה הסיפור: אל ההתנחלויות הירושלמיות הוותיקות גילה, ארמון הנציב, פסגת זאב, נווה יעקב ומעלה זיתים נוספה לאחרונה אחות צעירה. שכונה יהודית הממוקמת במרחק צעדים ספורים מטיילת ארמון הנציב, ומחוברת אליה ברצף קרקעי של אדמות בבעלות יהודית. אחדותה של ירושלים זה עדיין עניין שנתון בקונצנזוס רחב, אבל לא בחוגי השמאל ולא ב'הארץ'. בעיני אלה דינה של ירושלים להתחלק, ושכונה יהודית בפאתי שכונת ג'אבל מוכאבר המאוכלסת בערבים היא מכשול לשלום.

בחודשים האחרונים, לאחר שבוני השכונה ומשווקיה הבינו שהציבור הדתי-לאומי הוא אוכלוסיית היעד המתאימה שאליה עליהם לפנות, החלה תנופה של רכישת דירות ואכלוס של השכונה, לאחר תקופה ארוכה של דשדוש. שכונה חדשה שאוכלסה בעשרות משפחות צעירות זקוקה לשמות לרחובותיה, ובתור ממתינה גלריה רחבה של אישים מנוחים שזכרם מצפה לכבוד ולהנצחה בבירת ישראל. אבל השמאל הישראלי הערני ורב-הזרועות לא מפקיר אף חזית, וכך מתחוללת מהומה פוליטית גם סביב מה שלכאורה היה אמור להישאר עניין טקסי ובירוקרטי.

מילא כשמדובר בקריאת רחוב על שם השחקן שייקה אופיר, שגם משפחתו הביעה לפני מספר שבועות את מחאתה - גם היא מעל דפי 'הארץ' - נגד כוונת העירייה להנציח את שמו ב'התנחלות'. אך כשמדובר ברפאל איתן, מייסד ומנהיג מפלגת הימין 'צומת' - האם אפשר לכפור בכך שהוא היה סומך את שתי ידיו על הכוונה לקרוא רחוב על שמו בשכונה שמחברת את ירושלים ומחזקת את אחדותה?

אלא שלעפרה מאירסון, מי שהיתה נשואה לרפול בעשור וחצי האחרונים לחייו, יש דעות משלה, שונות משהיו לבעלה. "אני לא חושבת שזה רחוב ששייך לנו. אני לא חושבת שאנחנו צריכים להיות שם, ולכן התנגדתי", אמרה ל'הארץ'. ומדוע עיריית ירושלים צריכה להתאים את עצמה לדעותיה השמאלניות של מאירסון? לדבריה, "היום אני הנציגה שלו, ובדעותיי הפוליטיות זה לא מתאים לי. אף פעם לא הסתרתי את דעותיי".

קצת לא נעים לומר, אבל לעיריית ירושלים אסור בשום אופן להיכנע לתכתיב של גב' מאירסון, וגם לא לתכתיב של משפחת אופיר. שיתוף פעולה עם הניסיון השמאלני לבדל ולבודד את השכונות היהודיות במזרח ירושלים עומד בניגוד מוחלט למדיניות אחדות העיר, לה התחייב ראש העיר ניר ברקת במערכת הבחירות שלו. אין בירושלים המאוחדת שכונות שהן כשרות להנצחה ואחרות שהן פסולות. מי שרוצה להשליט את דעת המיעוט שלו ולהתנגד להנצחה במזרח ירושלים, ייכבד ויוותר על ההנצחה.

גב' מאירסון איננה הראשונה שקצת מתבלבלת בין ירושתו החומרית של מנהיג ציבור לבין מורשתו הציבורית והאידיאולוגית. אכן, היא אף פעם לא הסתירה את דעותיה, אבל דעותיה לא מעניינות אף אחד. גם רפול מעולם לא הסתיר את דעותיו, וכשמדובר בהנצחתו - הן המעניינות והן הרלוונטיות.

זכרו ומורשתו האידיאולוגית של רפול הן נחלת הכלל, ואינן חלק מהירושה שהותיר לזוגתו לאחר פטירתו. אדרבה, בשנים שבהן הפך רפול לסמל לאומי ולדמות מופת הראויה להנצחה, עפרה מאירסון עוד לא היתה לצדו. היא לא חרדה לשלומו בשנותיו הארוכות כלוחם בכל מערכות ישראל. היא לא סעדה אותו בעת פציעותיו הקשות, לא ילדה את חמשת ילדיו ולא התאבלה יחד איתו על מותם של שני בניו - אחד מהם טייס חיל האוויר שנהרג בתאונת אימונים 19 יום לאחר חתונתו. היא בת הזוג שלצידה בחר לחיות את 15 שנות חייו האחרונות. לא פחות, אבל גם לא יותר.

עם כל הכבוד לדעותיה השמאלניות של אלמנתו, שמו של הרמטכ"ל הח"כ והשר רפול, איש הימין וידיד ההתיישבות, ראוי להתנוסס על שלטי רחובות בהתנחלויות שונות, וגם ב'התנחלות' הירושלמית נוף ציון.