בשבע 365: ברגע אחד

בתחרות הסיפורים הקצרים בנושא זהירות בדרכים, אותה יזמה משפחת גולדברג בעלי משרד הפרסום הדתי – חרדי "פרסומי ישראל ושות", ששכלו את בנם אביה יהושע גולדברג ז"ל בתאונת דרכים בשומרון

יוחאי גרינגליק , י"א בחשון תש"ע

תהיתי לעצמי להיכן נעלמו כל אותם בחורים רציניים ערכיים וחמודים שהכרתי ברגע בו הם נכנסים למכונית. הדפוס היה קבוע. כולם היו קובעים איתי שיאספו אותי מהבית בדיוק בדקה שלפי חישובם תשאיר לנו את זמן הנסיעה המדויק למחוז חפצנו. כולם היו מאחרים לפחות ברבע שעה, חונים במפרץ של תחנת האוטובוס, וצופרים בחוסר סבלנות

והנה אני שוב בבית באותו בוקר אומלל. יושבת ליד השולחן, אוכלת קורנפלקס עם חלב, ופתאום הטלפון מצלצל. והצלצול הזה הופך בזיכרון לשאגה שמנסה להשתיק את קולה של אחותי יעל, שמספרת בקול חנוק דמעות שהייתה להם תאונה אתמול בלילה ושנבוא לבית החולים

הוא עדיין לא צופר. מאחר כמו כולם. אבל בעצם הוא לא כמו כולם, אני חושבת לעצמי תוך כדי שאני מיישרת קמט בלתי נראה בשמלה. עומדת מול המראה, מתאפרת. לא צריך להוסיף סומק, אני מחייכת, מצמידה שתי ידיים ללחיים מתרגשות לוהטות. הפלאפון על השידה מצפצף חרש, רוטט. מצחיק, גם אני עברתי לרטט. להתעשת מיכל, זה לא ילך ככה.

אני עונה.

- ערב טוב מיכל, אני מחכה למטה כבר עשר דקות, הוא אומר. את מגיעה? והקול שלו נינוח, רגוע, לא כועס, לא לוחץ.

- אוי, למה לא צפרת כשהגעת? אני שואלת, לקחתי את הזמן.

 - את לא מכירה אותי מספיק כנראה, אני אף פעם לא צופר.

- טוב, בדיוק בשביל זה אני באה, אני אומרת בחיוך תוך כדי שאני שולחת יד ולוקחת ארנק, מכניסה לתיק חבילת טישו, עוד מבט אחרון במראה, ואני כבר במעלית.

אני באמת רוצה להכיר אותך הרבה יותר, בעיקר אם אתה אחד שלא צופר.

אני יוצאת מהבניין לאוויר הקר של ערב ירושלמי חורפי. הוא לא מחכה כמו כולם במפרץ של תחנת האוטובוס, הוא נכנס לחנייה של הבניין. 

ה' בבקשה, גם אני רוצה לחנות כבר בחנייה מסודרת, פרטית. נמאס לי כבר מכל התחנות הזמניות, מהמפרצים.

   אני פותחת את הדלת. אני כמעט יכולה לחוש את הנחת שקורנת מבפנים. ערן יושב במושב הנהג, הכיסא מוטה במקצת לאחור, עיניו עצומות, והוא שר בשקט קול שני לשולי רנד שמתנגן ברקע. אחות קטנה נפש תאומה חכי עוד רגע עוד מעט. ואני מתהפכת בתוכי. די, נמאס לי כבר לחכות.

- אהלן מיכל, למה את מחכה? היכנסי פנימה! הוא מעיר אותי מהרהורי, ואני מתנערת כנתפסת בקלקלתי, ממהרת להיכנס פנימה. סוגרת את הדלת, חוגרת את חגורת הבטיחות. 

- וואו, איזה קור בחוץ, אני מחייכת אליו, ערב טוב ערן,  אני מקווה שלא חיכית יותר מדי.

- לחכות לך זה אף פעם לא יותר מדי, הוא מחייך חזרה, ואני מסמיקה נהנית מן המחמאה. חוץ מזה היה לי כיף, שמעתי קצת מוזיקה, הסתכלתי על הנוף. נוף מדהים יש לכם פה.

- אנחנו מתכננים עוד משהו לפני ההופעה? אני שואלת, יש עוד המון זמן. קבעת איתי ממש מוקדם.

- כן, ערן אומר, אנחנו מתכננים לנסוע.

- מה זאת אומרת לנסוע? אני לא מבינה, הנסיעה אמורה לקחת חצי שעה, וההופעה רק עוד שעה ורבע?

- נכון, הוא עונה לי בשקט, אז ניסע בנחת, נהנה מהדרך, נגיע מוקדם, נתפוס מקומות ונדבר קצת.

אני מרגישה משהו בתוכי גואה, מאיים להציף אותי בכל רגע. גלים גלים של שמחה, של תקווה, אולי אפילו של אהבה שהודחקה ועכשיו מאיימת להתפרץ בשטף. אני עדיין לא פותחת את הסכרים. אני מנסה לקבץ את הפרטים לתמונה אחת.

- אז אתה לא צופר, מגיע בדיוק בזמן, וגם נוסע בנחת. יש לך עוד הפתעות בשבילי, ערן?

- כן, הוא אומר בחצי חיוך ולוחץ על כפתור הכיבוי של הסטריאו, מהרגע שאני מתחיל לנהוג אין מוזיקה ואני גם לא מדבר. זה מפריע לי להתרכז בנהיגה.

הוא מניע. וגם אצלי הטורים גבוהים.

- מה, זה לא מרדים אותך לנסוע ככה בלי מוזיקה ודיבורים?

- אל תדאגי מיכל, הוא מרגיע אותי, אני לא עולה על ההגה לנסיעות ארוכות לפני שאני ישן כמו שצריך ועושה מקלחת להתרעננות. תאמיני לי, את תופתעי לגלות כמה תיהני מהנסיעה פתאום.

- כל הכבוד ערן, אני ממש מעריכה את זה. זה כל מה שאני מצליחה לומר לו ברגע הזה, ואין לו מושג עד כמה אני מעריכה וכמה זה בדיוק מה שחיכיתי לו שנים וכבר לא האמנתי שיבוא. ופתאום ברגע אחד הכול פשוט קורה.

ועכשיו שלא מדברים, הריכוז עובר לעיניים והן רואות ומבחינות בכל פרט.  ואני רואה את העיניים שלו במראה גדולות וערניות ויפות, ואין בהן שמץ של עייפות. ובתוכי אני משתעשעת במשחק מילים: ערן - עירני. וכל מעבר נתיב מלווה באיתות, ושתי ידיים יציבות לא זזות מההגה, ומחוג המהירות לא עולה מעל שמונים. אבל בתוכי המחוגים משתוללים, והם עולים ועולים ועוד מעט נגמרת הסקאלה ואני כבר באזור האדום ואולי אנחנו כבר צריכים להעביר הילוך.

אני נשענת לאחור, עוצמת עיניים, האיברים מתרפים, ומתפשטת בי מלמעלה עד למטה מין תחושת שלווה וביטחון שכבר מזמן לא הרגשתי. בטח לא בנסיעה.

* * *

והנה אני שוב בבית באותו בוקר אומלל שגזל ממני את שלוותי. יושבת ליד השולחן, אוכלת קורנפלקס עם חלב, ופתאום הטלפון מצלצל. והצלצול הזה הופך בזיכרון לשאגה שמנסה להשתיק את קולה של אחותי הגדולה יעל באפרכסת, שמספרת בקול חנוק דמעות שהייתה להם תאונה אתמול בלילה, ושנבוא לבית החולים כי רננה במצב לא טוב. והכול מסתחרר סביבי והשפופרת נשארה תלויה באוויר ואני מנסה בכוח להכניס קצת אוויר לריאות שהתרוקנו בבת אחת.

רננתוש! איך יכול להיות? רק אתמול לקחתי אותך מהגן ואת הראית לי בגאווה את היצירות שלך והראית לי ילדה בתוך מכונית ואמרת שציירת אותי נוסעת. זה דודה מיכל, וזה אוטו, אמרת לי בקול המתוק שלך. חמודה שכמותך, קלטת את השמחה שלי בשבוע שעבר כשעברתי בטסט ראשון, ומאז בכל הזדמנות אני על ההגה. כל יום אני לוקחת את האוטו מיעל ולוקחת אותך מהגן. וזו כזאת הזדמנות בשבילי להיות קצת עם האחיינית המהממת שלי שכבר בת חמש, ואני עדיין רואה את החיוך שלך קורן אליי כשאת אומרת לי כמה את שמחה שאני באה לקחת אותך מהגן.

ופתאום את שוכבת לך בגוף הקטן שלך בחדר גדול מלא מכשירים, כולך עטופה תחבושות וצינורות ואהבה ופרקי תהילים והמון פחד מהלא נודע.

 ויעל מספרת איך הם חזרו מחתונה באזור בית שמש בשעת לילה מאוחרת, וקצת לפני לטרון זוג פנסים דהר היישר אליהם ואין לאן לברוח וכולם צורחים ואבי ניסה לחתוך ימינה ברגע האחרון והוא פגע בדלת האחורית השמאלית במהירות אדירה, והכול נמעך והתנפץ ונשבר, ובנס הם הושיבו את רננה שלא כהרגלם במושב הימני, ובנס אבי והיא יצאו בפציעות שטחיות בלבד.

נס פשוט נס, אם הייתם רואים את האוטו לא הייתם מאמינים שמישהו יצא חי.

והיא לוחשת מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה... ברננה... וקולה נשבר והיא בוכה, ואנחנו יחד איתה בוכים ומודים ומתחננים.

ואני ריחמתי על הנהג הפוגע שנשאר חי ועד סוף ימיו יידע שהפך פרח פורח לצמח נבל. ריחמתי, וכעסתי, ושנאתי.

ושם בחדר שלך בבית החולים נשבעתי לנהוג כל חיי כשאת מול עיניי, וגם על המראה באוטו תליתי שתי תמונות שלך. אחת מחייכת ממסיבת חנוכה בגן ליד סביבון ענק, ואחת עצומת עיניים שוכבת במיטה בבית החולים ולא מתעוררת. ומדי פעם העפתי מבט בתמונות וידעתי שכאן על הכביש אסור לפשל בכלל. אפילו לא לרגע קטן אחד.

ועוד החלטתי, שכשאתחיל בעזרת ה' לצאת עם בחורים, כל בחור יעבור אצלי מעין טסט. אחרי מספר פגישות, כשאראה שיש סיכוי לקשר, איזום נסיעה להופעה או הצגה ואבקש מהבחור לאסוף אותי עם רכב, ותוך כדי נסיעה אבדוק את התכונות המשמעותיות לי ביותר.

לא תיארתי לעצמי לאן תכניס אותי ההחלטה הזאת. לא שיערתי עד כמה יהיה קשה למצוא בחור אחד שעונה על הדרישות שבעיניי היו כל כך בסיסיות ופשוטות ובלתי ניתנות לפשרה.

תהיתי לעצמי להיכן נעלמו כל אותם בחורים רציניים ערכיים וחמודים שהכרתי ברגע בו הם נכנסים למכונית.

הדפוס היה קבוע. כולם היו קובעים איתי שיאספו אותי מהבית בדיוק בדקה שלפי חישובם תשאיר לנו את זמן הנסיעה המדויק למחוז חפצנו. כולם היו מאחרים בסופו של דבר לפחות ברבע שעה, חונים במפרץ של תחנת האוטובוס האסור בחנייה, וצופרים בחוסר סבלנות. משום מה הם חשבו שעדיין הם יכולים לנצח את השעון במרוץ מטורף ולהגיע באותה שעה שקבענו מראש להופעה. לא היה אפילו אחד שלא עבר את המהירות המותרת. על ליהנות מן הדרך אין מה לדבר.

תמיד דמיינתי לי את החיים לנסיעה ארוכה. נכון, המטרה בסופו של דבר היא להגיע לאיזה שהוא עולם הבא נעלם, אבל בעצם כל החיים הם הנסיעה לשם. ואני כל כך לא רוצה לפספס את הדרך!

חלק מהנסיעות אפילו לא סיימתי. ביקשתי בתקיפות מן הנהג לעצור לי בצד הדרך, ובמילים תקיפות וקצרות הסברתי לו מדוע אנחנו נפרדים ברגע זה. בחלק מהמקרים לא אמרתי מילה. פשוט ירדתי מהמכונית והלכתי. אבל אלו היו מקרים שבאמת לא היה צריך להסביר. זה היה כל כך ברור.

אף אחד לא גילה מדוע אני מפרקת בשיא כל כך הרבה קשרים מבטיחים וטובים. לא גיליתי לאף אחד שלכל הפרידות סיבה אחת.

התחילו לכעוס עליי שאני בררנית. חברות אמרו לי שכבר מפנים לי דירה בביצה. גם ההורים שלי קראו לי מדי פעם לשיחות, ואמרו שאני חייבת למתן את הדרישות, לצאת מהחלומות על בעל מושלם. שלחו אותי לשיעורים של רבנים שניסו להפוך את האבירים החתיכים על הסוסים הלבנים לביינישים ממושקפים עם חולצות לבנות. זה היה משעשע אבל גם עצוב.

לך תסביר להם שהדרישות שלי כל כך מינימליות. כל כך בסיסיות. חיים ומוות. אם רק הייתי מוצאת אותן, לא היה אכפת לי כל השאר. איך הוא נראה, ובמה הוא עוסק, וכמה הוא חברותי חייכן ובן תורה.

זה כן חשוב לי, אבל שולי בעיניי. האחריות והסבלנות עמדו אצלי בראש סדר העדיפויות, או יותר נכון - בבסיסו.

חיפשתי מישהו שמכיר את ערכם של החיים. את עוצמתו של הרגע. ולא מצאתי...

מדי פעם כשהייתי על סף שבירה, לאחר שיחה עם חברה שהייתה משאירה אותי עם טעם מר בפה ודמעות בעיניים, הייתי נוסעת לרננה. הייתי נכנסת לחדר ומתיישבת. הייתי מספרת לה הכול. את הקשיים, את ההתלבטויות, ואת התסכול האין סופי בגילוי עד כמה מרחיקה השגרה את האנשים מלזכור את ערכם של החיים.

* * *

ואז כשכמעט שקעתי בייאוש, הגעת אתה ערן. והיית כל מה שביקשתי. ושאבת אותי לרוגע שלך והרגשתי איתך מין טבעיות וזרימה שקטה. וכל כך לא רציתי להתאכזב שוב. ודחיתי כל הזמן את רגע המבחן וידעתי בתוכי שככל שיידחה המועד, האכזבה והייאוש יהיו קשים שבעתיים.

מפגישה לפגישה הכרתי אותך יותר ולא רציתי לאבד אותך, והתחלתי להתחרט על הבחינה הטיפשית הזאת שרוצה כל כך לשמור על החיים, אבל בדרך לשם היא גם מאבדת קצת.

וידעת כל כך טוב לאזן אותי, את הפטאליות שלי, את הנטייה שלי לקחת כל דבר ללב. פרופורציות, אתה אומר תמיד, פרופורציות. יש דברים גרועים יותר.

ואני כל הזמן כל כך קשה אליך, כי אני עדיין לא מרשה לעצמי להיפתח, ואני מלאה מחסומים, ואתה מסכן, כל כך לא יודע מה לעשות ואיפה צרור המפתחות ללב העקשן הזה שמולך.

אבל לאט לאט מצאת את כל המפתחות ונשאר רק אחד קטן שהחבאתי ממך כל כך טוב, והוא צריך לפתוח מנעול ענק ובלעדיו כלום לא שווה, הכול נשאר חתום וסגור.

וסוף סוף אזרתי אומץ לאחר ערב מלא תפילות ובכיות ליד הכותל, וביקשתי ממך לאסוף אותי מהבית להופעה.

ועכשיו שנינו עומדים על הבימה קורנים מאושר, ואני לבושה שמלה לבנה צחה כשלג, ואתה מרקד מחול קטן של זהב סביב אצבעי המושטת וכולם מסביב קוראים: מקודשת, מקודשת. ופתאום אני רואה בקהל את רננתוש! צוחקת ובריאה ומאושרת ואני רצה לחבק אותה, ופתאום החיוך שלה נמחק בבת אחת, וזוג פנסים מתקרב בדהרה, ואנשים נמלטים, ושולחנות ערוכים מתהפכים, ואני ורננה עומדות חבוקות ולא מצליחות לזוז ממקומנו ואור הפנסים בולע אותנו ואנו נשאבות ונופלות לתוך ריק אינסופי...

* * *

- מיכל, הגענו.

- מה?! אני קופצת, צפה בבת אחת מריק מוחלט למציאות.

 - אוי, סליחה,לא התכוונתי להבהיל אותך. פשוט הגענו להופעה. אני מקווה שחלמת חלום טוב...

- אני באמת לא יודעת, אני אומרת, אבל אבא שלי תמיד אמר לי שאנחנו אלה  שעושים את החלומות שלנו לחלומות טובים. בוא נצא, אני צריכה קצת אוויר.

אנחנו יוצאים לאוויר המדבר הקר של תקוע וערן נותן לי ללבוש את מעיל הפליס שלו, כי לא חשבתי שיהיה כל כך קר בחוץ ולי לא מפריע הקור הוא אומר בקול של גברים. לאט לאט מפשירים ממני רסיסי הקרח שפיזר עליי החלום, והמוסיקה וערן והשוקולטה שהוא קנה לי ממיסים אותי לחלוטין.

נראה שהכול במיטבו היום. גם על הבמה שולי רנד ונגניו במיטבם. ואני נזכרת בפגישה השביעית או השמינית עם ערן במשכנות שאננים. בסוף הפגישה ערן הוציא מתיקו את הדיסק של שולי רנד עטוף בנייר עטיפה כסוף והושיט לי.

- מתנה ליום הולדת, הוא צחק.

- מה? איך ידעת? הופתעתי לגמרי. 

- את יודעת, לפני שיוצאים עם מישהי מבררים עליה קצת, הוא אומר. זה אחד הפרטים הראשונים שביררתי.

ומאז אני שומעת את הדיסק רצוא ושוב, נפתחת לסוג חדש של מילים ומנגינות שלא הכרתי, וה' שלח לי אותו כל כך בזמן...

ועכשיו הנגנים מתחילים לנגן את מנגינת הפתיחה של 'נקודה טובה' ואני וערן מחליפים מבט וחיוך קטן כי זה השיר שלנו, ופתאום שולי שואל אם יש מישהו בקהל שיכול להחליף את אהוד בנאי בדואט. ואין לי איך לעצור את ערן שלרגע לא מהסס ומזנק לבימה לוקח את המיקרופון ואומר: אני מקדיש את השיר למיכל, ולשולי לא אכפת אולי כי גם לו יש מיכל והם שרים יחד בדואט מרטיט שפורט על הנימים העדינים ביותר אי שם בפנים. וגם אני רוצה לשיר עם ערן בדואט, בעצם אני רוצה לחיות איתו בדואט, והלוואי שהוא היה ברגע זה לוקח את המיקרופון וצועק "מיכל, התינשאי לי?" ואני הייתי לוחשת "כן" שהיה נשמע מעל לתרועת החצוצרות ורעם התופים ומהדהד באוויר המדבר הפרוש לרגלינו ובבית לחם. וכל הערוצים היבשים היו מתמלאים בשיטפון פתאומי ורחל הייתה מתנחמת כי בניה חוזרים לגבולם, כי חיכיתי ובכיתי די ויש שכר לפעולתי.

כשהוא חוזר למקום ומתיישב והקהל מוחא כפיים בהתלהבות אני לוחשת לו, זה היה יפה. מאוד.

והוא מתבונן בי לאורם מחליף הצבעים של זרקורי הבימה, ואומר, יש לך דמעות בעיניים. לא ידעתי שאת מתרגשת בקלות.

- אני בוכה כמו כלום. אתה לא מכיר אותי.

- בשביל זה אני כאן, הוא אומר, ושנינו מחייכים.

וכשהנגנים מקפלים את הכלים אנחנו תופסים לנו פינה שקטה, ושנינו מרגישים רגע של חסד וגילוי. ורגע לפני שאני מגלה לפניו את אהבתי, אני אומרת לו, תודה על ההופעה ערן. וגם על הנסיעה. מזמן לא הרגשתי כזאת שלווה. פשוט תענוג. אבל לא נראה לך קצת קיצוני מדי כל ההקפדה שלך על חוקי התנועה, כאילו הם מינימום חלק מעשרת הדיברות? זה נראה לי קצת מנוגד לאישיות שלך, אתה כל כך זורם מחוץ לרכב, ופתאום...

לרגע אני רואה מין צל של אכזבה על פניו של ערן, אך רק לרגע אחד קטן. הוא חושב, ואומר לי לאט, משקף את דברי, את באמת חושבת שזה מוגזם? שאני מקפיד על החוקים יותר מדי?

- לא יודעת, ערן,  אני פשוט תוהה מאיפה זה מגיע.

ואני באמת תוהה מאיפה זה מגיע. מאיפה מגיעות אלי פתאום השאלות הטיפשיות האלו דווקא עכשיו, ולמה אני הורסת בכוח את הרגע הנדיר הזה בטירוף הנהיגה שלי, ולמה אני לא מכניסה את זה לקופסה בפרופורציות הנכונות ולמה אני פשוט לא אומרת לו כבר שאני חושבת שזה הכי ברור בעולם, ו 'לא תרצח' זה חלק מעשרת הדיברות, ואף אחד לא ממשיך לזרום כשהוא מסתובב כשבידו רימון עם ניצרה פתוחה, וכל הדברים שלמדתי בבוקר אחד. אבל אני רוצה לשמוע את זה ממנו, כי ארבע שנים אני מסתובבת בתחושה שלעזאזל אני השפויה היחידה בעולם הזה, ולמה כולם שומעים את המספרים ורואים את התמונות ומזדעזעים לחמש דקות, ומיד הצבעים דוהים והקולות מתעממים, ורק אני כל פעם שזה מתרחק נבהלת ולא נותנת לזה לקרות ורצה לרננה והיא צובעת לי שוב הכול בצבעים חדים ובהירים.

* * *

ערן נושא אליי מבט מהורהר ואומר שהוא רוצה לספר לי משהו חשוב שכבר מזמן הוא רצה לספר לי, והוא מרגיש שזה הזמן לפתוח. ואני נושמת עמוק, לא יודעת למה לצפות, מישירה מבט אל עיניו ואומרת קדימה תתחיל.

והוא מספר שלפני ארבע שנים הוא חזר מאוחר בלילה מחתונה של חבר טוב בקיבוץ שעלבים, ובדרך לביתו בגוש עציון קצת אחרי לטרון הוא נרדם לשנייה על ההגה. השנייה הזאת הספיקה כדי לפגוע ברכב של משפחה שנסעה מולו, ולפצוע קשה את בתם בת החמש. 

- אני לא יכול להירדם מאז בלי לשמוע צרחות וקולות של פח נמעך וזכוכיות מתנפצות ובלי לראות זוג עיניים של ילדה קטנה ננעצות בי, הוא ממלמל בשקט. מהמשפט יצאתי בזול, בעבודות שירות בלבד שסיימתי כבר לפני שנה, כנראה בגלל שההורים שלי הלכו על עורך דין מהטובים בארץ במשפטים מהסוג הזה. אך אם הייתי השופט של עצמי, עד עכשיו הייתי יושב בכלא. אפילו לא ביקשתי מהם סליחה. לא העזתי. אני לא יכול להסתכל לאמא שלה בעיניים. החיים שלי התחילו מאותו לילה מחדש. אני לא מרשה לעצמי לשכוח. את מבינה, מיכל? אני רואה את עצמי כבעל תשובה, הוא אומר ומשפיל את עיניו. את ראית איך אני נוהג עכשיו. אין רגע שאני נוהג ואני לא חושב עליה, קולו נסדק והדמעות זולגות מעיניו ללא מעצור,  אין רגע מיכל, אפילו לא רגע אחד.

 

הצלת נפשות

   הסיפור 'ברגע אחד' של יוחאי גרינגליק הוא הסיפור הזוכה בתחרות 'כתיבה יהודית יוצרת'.

את התחרות ערכה חברת 'פרסומי ישראל' בראשות ישראל גולדברג. מאז ששכל את בנו, אביה יהושע גולדברג ז"ל, בתאונות דרכים לפני שנתיים, מקדיש גולדברג מאמצים רבים על מנת להעלות את המודעות לבטיחות בדרכים בציבור הדתי והחרדי.

"כואב לי לומר זאת", מצהיר גולדברג, "אולם הציבור הדתי והחרדי אינו מקדיש מספיק תשומת לב לנושא הזהירות בדרכים. לאבד בן יקר או קרוב אחר זו טרגדיה שאין לה אח ורע. לכן אנו כמשפחה, רואים עצמנו כשליחים בעולם הזה להביא למודעות הציבור בכלל והציבור הדתי בפרט, את נושא הזהירות בדרכים. גם אם נציל  בשל פעילותנו נפש אחת בישראל, אובדננו, לא יהיה לשווא".

פעילותו של גולדברג בנושא אינה מסתכמת בעריכת תחרויות. חברת 'פרסומי ישראל' בראשותו יצאה בקמפיין פרסומי ברחבי הבירה הקורא לנהגים להגביל מהירותם ("נהגים בחייכם! קחו אחריות, הגבילו מהירות"),  ומעבירה הדרכות, סדנאות וסימולציות בבתי ספר חרדיים בנושא.

בנוסף, ייסד גולדברג את 'קרן אביה', על שם בנו, העוסקת בהסברה בתחום הזהירות בדרכים בקרב הציבור החרדי והדתי.

הפרסים לתחרות נתרמו באדיבות המיליונר היהודי אמריקאי ארווין מוסקוביץ'.