בשבע 365: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , י"א בחשון תש"ע

 

אי תקינות פוליטית

שלט המחאה "שמשון לא מפנים את חומש", שהונף על ידי טירוני הגדוד במהלך טקס השבעתם בכותל, עורר בשמאל יותר מיצר אחד של כעס, חשש ושנאה. מלבד היותו מעין הגשמה של פחד קמאי מהשתלטותם של הכתומים על הצבא, הפר השלט איזון עדין, שבו יכלו אנשי השמאל להתמודד עם הדואליות הרועי-קליינית של המציאות הישראלית: מצד אחד מתנחלים פורעי חוק, ומצד שני גיבורי ישראל. אם עד היום יכלה התקשורת לאהוב את לוחמי צה"ל כאילו אינם מתנחלים ולשנוא מתנחלים כאילו אינם לוחמי צה"ל, באו טירוני שמשון ומנעו ממנה את ההפרדה הנוחה; אנחנו גם וגם.

האם נכון לערוך סוג של הפגנה בטקס חגיגי? והאם מותר לחיילים להצהיר מראש על התנגדות לפקודות? אלו שאלות לגיטימיות שאפשר להתווכח עליהן. אולם ראשי הצבא העדיפו לתקוף את החיילים דווקא בטיעון נגד הכנסת הפוליטיקה לצבא. "עלינו לשמור לא לגרור את צה"ל לשיח הפוליטי", אמר אלוף פיקוד המרכז, ואילו הרמטכ"ל היה נחרץ לא פחות: "השימוש בחיילי צה"ל ומפקדי צה"ל לקידום אינטרס פוליטי פסול מיסודו".

אלו טענות צבועות עד גיחוך. הנה לוגיקה פשוטה: אי אפשר להתנגד פוליטית להוראה שאינה פוליטית. אם סירוב לפנות את חומש זו פוליטיקה, אז גם הוראה לפנות את חומש היא פוליטיקה. מי שאינו מעוניין לגרור את צה"ל לוויכוח הפוליטי, עליו להפסיק לחלק פקודות פוליטיות, ואז גם המחאה תיפסק. אפשר להבין את הכעס על הטירונים החצופים, אבל את השלט שכתבו – היו צריכים ראשי הצבא להניף בעצמם מול הדרג המדיני. אחרי הכול, גם להיות פוליטיקלי קורקט – זו פוליטיקה.

 

לסגור את השיבר

בגיליון הקודם פרסמתי בקצרה את עמדתי הקוטרית נגד מס הבצורת, אותו היטל שנועד לחסוך במים ולהציל את ישראל מהתייבשות. כעת, למען ההגינות והצדק – הגיע הזמן גם לנמק. ובכן, הסיבה האמיתית להתנגדותי הנחרצת להיטל היא די שקופה – אני מתקשה לחסוך במים ומאוד לא אוהב לשלם מסים. אבל זאת לא הסיבה היחידה.

בעיניי, מס הבצורת היא עוד גזירה הפוגעת אך ורק בעניים. המס לא ישפיע על מצב חשבונות הבנק של העשירים, וקשה לי לראות את הברז בבתיהם נסגר בגלל חשבון המים. גזירה על עניים אין פירושה רק פגיעה כלכלית, אלא גם, למשל, פגיעה בבריאות וביחסים בין בני המשפחה שיריבו שוב ושוב על בזבוז המים והכסף. מבחינה זו, דווקא מודעותם של אזרחים לבזבוז המים עלולה לדרדר את מצבם.

איני שותף לעמדה הרווחת, כאילו אזרחי המדינה לא אמורים לחפות על מחדלי ממשלות ישראל בנושא המים. האמת היא, שאזרחי המדינה תמיד משלמים את תוצאות מחדלי נבחריה – בכל תחום שהוא, כולל במלחמות האחרונות. אלא שהנזק חייב להיות שווה לכולם. לדעתי, הדרך הנכונה יותר לחיסכון במים היא באמצעות הפסקות מים יזומות בכל המדינה - בכל פעם במקום אחר ובשעה אחרת של היום, עם התראה מראש. כך יחולק הסבל בשווה, וכך תשאיר המדינה את האחריות על מצב המים אצלה. לא מן הנמנע שמדיניות צנע כזו עוד תגיע אלינו, באיחור ניכר, אם חלילה ייכשל מס הבצורת ולא יביא עמו חיסכון משמעותי. ככל שזה תלוי בי, אני מוכן שייסגרו לי את השיבר באופן זמני, בתנאי שהוא ייסגר גם בבתיהם של ראש הממשלה ושרי האוצר והתשתיות.

 

מיקי והמיאוס

לבי-לבי לכדורסלן הפועל עפולה ניב ברקוביץ'. גם לאחר שקלע השבוע סל ניצחון במחזור הפתיחה של ליגת העל, נותר השחקן המוכשר בצלו התקשורתי של אביו, כדורסלן העבר מיקי ברקוביץ'. כצפוי עד מיאוס, לא התאפקו העיתונים מלערוך בפעם המאתיים את ההשוואות בין מיקי לבין אחד מילדיו, כולל האזכור המתבקש מהמערכון ההוא של הגשש החיוור. "אתה תהיה ברקוביץ'", הכריזה הכותרת בידיעות אחרונות, ואילו במעריב היו מתוחכמים אך במעט עם הכותרת "נו"ן יו"ד בי"ת", רמז למ"ם-יו"ד-קו"ף-יו"ד של הגשש. לפחות חסכו מאתנו את הכותרת הגששית "ארכיבישוף הניצחון". עשרה מוני פנאנים לא יעידו על שטחיותה המרגיזה של עיתונות הספורט כפי שעשה זאת סל הניצחון של ברקוביץ' הבן.

באופן אירוני, הכותרת "אתה תהיה ברקוביץ'" מבהירה למעלה מכל ספק שניב לעולם יהיה ברקוביץ'. למעשה, יש לו סיכוי טוב יותר להפוך לסופר המהולל י"ד ברקוביץ' מאשר להידמות לאביו. כדורסלנים מצטיינים באמת לא מוזכרים כבנים-של, וניב הרי כבר בן 23, הגיל שבו אביו כבר זכה בגביע אירופה. אבל גם הבינוניות היחסית של הג'וניור (שאגב, מלבד אותו סל ניצחון מזליקי קלע עוד שני סלי שדה בלבד ב-22 דקות משחק) עדיין לא מצדיקה בנאליות עיתונאית, שבה נדרש גיבור הניצחון לספר בעיקר על תגובתו של אביו. מהבנים של יעקב נמרודי ונח מוזס אנו מצפים לעיתונות בנאלית פחות.

 

בקטנה

התקופה האחרונה, עלי להודות, הרחיבה את השכלתי בלפחות מונח אחד. אם עד היום היה 'פונזי' בשבילי דמות מופת מהסדרה הקלאסית 'ימים מאושרים', כעת הוא נצרב בתודעתי בהקשר של מעשי הונאה. ההיגוי של השם אמנם שונה מעט, אבל עדיין יש בכך סוג של חילול הקודש, לא?

 

: יודע את מקומי

תוצאותיו של מחקר בבריטניה פורסמו לאחרונה והדהימו את העולם כולו: טלפון סלולארי – שומעים טוב? – גורם לסרטן המוח. כן, אני יודע שקשה להאמין, אבל זה נכון: לראשונה מאשר מחקר מדעי כי טלפון סלולארי גורם לסרטן. כלומר, לראשונה מאז המחקר הישראלי מלפני שנתיים, שגם הוא קבע לראשונה כי שימוש בטלפון סלולארי מסרטן. וכמובן, לא נשכח את המחקר הראשוני שנערך בדנמרק ופורסם לפני שלוש שנים, שלפיו טלפון סלולארי אינו מסרטן. אני מניח כי היו עוד מחקרים שפורסמו לראשונה, אבל למי יש כוח לבדוק.

ולמי שכבר הספיק לחזור לכיסא, הנה עוד ידיעה תקשורתית טרייה שבוודאי תפיל אותו משם: קלטות 'בייבי איינשטיין' של חברת דיסני לא תורמות להתפתחות ילדיכם דבר וחצי דבר. למעשה, מחקרים שונים קובעים כי צפייה בטלוויזיה דווקא מזיקה למוחו של הילד. הו, אני בהלם! ואם לא די בכך, אז ישנם גם מחקרים הקובעים כי אנשים צעירים, יפים, רזים ובריאים מאושרים יותר מאנשים חולים וזקנים שקוראים להם אדולף. ישנו גם מחקר הטוען בעקשנות כי רגל קרושה זה טעים, אם כי לא נמצא לכך אישור מכל גורם רשמי אחר.

ואני עומד ומשתומם על ענן המחקרים הטריוויאליים האופף אותנו: מי בכלל צריך אותם? האם אין לנו יכולת להבין דברים פשוטים במוחנו הדל? אפילו אנשים המשתמשים בטלפון נייד יכולים להפעיל את מוחם ולהבין כל מיני דברים בלי להזדקק לעזרת מבוגר אחראי עם משקפיים וחלוק לבן. אז לשם מה אנו מפקירים את מחשבותינו ואבחנותינו לכל מיני מחקרים, שרובם אינטרסנטיים וחלקם מתהפכים מדי כמה שנים?

לדעתי, יש מקום לאסור על קיום מחקרים בנושאים שבהם השכל האנושי צריך לפעול לבד. תוצאות שרק מאשרות את מה שכולנו יודעים גורמות לזילות המדע בעיני הציבור. יש לפסול ולבטל גם מחקרים המעוותים את מציאות הסיבה והמסובב בנתוניהם, או מתעלמים מגורמים ברורים נוספים המשפיעים על התוצאות. אני גם מעדיף לקרוא אך ורק מחקרים על ריבוזומים מאשר תובנות חד משמעיות הקושרות בין תנאי מחייה אנושיים לאושר קוסמי. למען האמת, ברור לי לחלוטין כי קריאה ממושכת של מחקרים מיותרים בעיתונים עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך במערכת העיכול. תבדקו ותראו שאני צודק.