חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

העבריינות עושה עלייה - שופטים ושוטרים

חוק השבות מאפשר למנוע עלייתם של בעלי עבר פלילי, אך רשויות המדינה מתרשלות מביצוע בדיקה מוקדמת שתשאיר בחו"ל אנשים מסוגם של דמיאן קרליק ויעקב טייטל.
05/11/09, 10:36
יאיר שפירא

לא כל כך נעים לומר, אך ניכר היה ששתי הפרשות החמורות שנחשפו לציבור השבוע היו נוחות יותר לעיכול לחברה הישראלית בשל זרותם של הרוצחים. לא יעקב טייטל ולא דמיאן קרליק נולדו כאן. הם לא גדלו כאן ולא התחנכו כאן. שניהם עלו זה לא מכבר לישראל. העברית שבפי שניהם משובשת.

הסוציולוגים יודעים לספר כי חברת מהגרים מועדת יותר להתדרדרות לפשע. הזעזוע שעוברת הזהות עם העקירה מהעולם הישן מאפשרת קריסה ערכית. הקושי לתקשר עם החברה החדשה דוחף לא פעם להתנהגות אלימה. אחוז העולים החדשים הנמצאים במרכזן של אירועים אלימים עולה ככל שהתרבות ממנה באו רחוקה מהתרבות הישראלית וזרה לה.

אלא שסיפורם של טייטל וקרליק שונה משל סתם מהגרים. השניים הספיקו להוציא את השדים שבתוכם עוד בטרם זכו לתעודת זהות ישראלית. טייטל הסתבך במעשי בריונות בארה"ב בטרם קיבל אזרחות ישראלית. קרליק חשוד בביצוע שוד אלים ברוסיה בטרם עלה לישראל. בירור סביר של רשויות ההגירה בישראל היה יכול להאיר את העניין לפני שהשניים קבלו תעודת עולה, לפני ששניהם זכו ברישיון לאחזקת נשק, והרבה לפני הזוועות שזרעו כאן.

חוק השבות אמנם מאפשר עליה גורפת של יהודים ובני משפחותיהם לישראל, אך גם מאפשר לשר הפנים שלא להעניק תעודת עולה למי שפעל נגד העם היהודי, למי שמסכן את בריאות הציבור או את בטחונו, ולמי שהוא בעל עבר פלילי. כבר לפני עשור, בעת שרשויות החוק ניסו לבלום כניסה מסיבית של ראשי ארגוני פשע מחורבותיה של ברית המועצות, קבע בג"ץ כי לשר הפנים לא דרושה הרשעה בפלילים כדי לסרב להניח לאדם להתאזרח בישראל. לפני 12 שנה גורש מישראל אנטון מלבסקי, שעלה שנתיים קודם לכן מרוסיה.  מלבסקי נחשד כי עמד בראש ארגון פשע בארצו וכי היה מעורב במספר מקרי רצח. על אף שכנגד האיש לא היתה כל הרשעה, קבעו שופטי בג"ץ כי שר הפנים יכול למנוע ממנו אזרחות על סמך מסמכים מנהליים של ממשלת רוסיה. מסמכים כאלו התקבלו מממשלת רוסיה בנוגע לקרליק בבקשת הסגרה שהעבירה לפני מספר שנים לישראל, והיו יכולים להתקבל עוד קודם לו היתה ישראל טורחת לבדוק את הבאים לחסות תחת אזרחותה.

כבר לפני למעלה מעשור התריע מבקר המדינה כי שליחי 'נתיב' (זרוע העלייה של מדינת ישראל במדינות בריה"מ לשעבר)  אינם בודקים באופן שיטתי אם למבקש לעלות יש עבר פלילי הכלול בהגדרה "מי שמסכן את שלום הציבור", המופיעה בחוק השבות. כבר אז המליץ המבקר כי "מן הראוי, שמשרד ראש הממשלה ייזום בדיקה עם משרד הפנים והמשרד לביטחון פנים, שמא דרוש נוהל שיאפשר רישום ופיקוח על גורמי סיכון מקרב מבקשי האשרות ומקבלי האזרחות הישראלית, תוך מתן הדעת ושקילת כל מקרה כזה לפי נסיבותיו".

בזמנו התריע ראש 'נתיב' כי יש להיזהר מפסילת עולים מרוסיה, שכן השלטונות שם מועדים בהדבקת תיקים פלילים לאזרחים על לא עוול בכפם. אך אין ספק שלפחות טייטל הגיע ממדינה שישראל יכולה להסתמך על רישומיה ולו כדי לבחון ברצינות את הצורך להכניס פושע פוטנציאלי לתחומה.

 זה לא בית משפט

קשה היה למצוא את בית הדין המשמעתי לעובדי מדינה בירושלים. להיכנס היה דווקא קל מאוד. בית הדין, שחציו מתחבא בכניסה אחת לבניין משרדים ברחוב בית הדפוס בבירה וחציו בכניסה האחרת, יושב תחת סמל המדינה בהרכב מכובד של שלושה שופטים, קלדנית ומתמחה. יש דוכן לתובעת, דוכן לסנגוריה ואפילו ספסל לאורחים. הצגה מושלמת של בית משפט לכל דבר ועניין.

אך הזיוף מתגלה כמובן בפרטים הקטנים.  כל בית משפט אתה נאלץ לעבור בידוק ביטחוני, אפילו להציג תעודת זהות. בידוק ביטחוני הוא חובה גם בכניסה לכל סניף אזורי של משרד ממשלתי, ולמעשה אפילו בקניון. אלא שלאולם בית הדין פסעתי מעדנות, תיק לא בדוק על כתפי, ואיש לא נראה כדי לעצור בעדי מלהכניס למקום אקדח או אר.פי.ג'י. תמיהתי נענתה בגיחוך: "זה לא בית משפט, מי מתעניין בכלל במקום הזה".

אודה על האמת, עד לשבוע שעבר גם אני לא התעניינתי. לפחות עד שלא זומן לשם עו"ד אלי פוקסברומר מהסנגוריה הציבורית. אל פוקסברומר התוודעתי לפני מספר שנים כאשר הגן על תושב קדומים מתביעה שהגיש ערבי בעידוד ומימון של ארגון שמאל. ידו של הנתבע, מורה דל אמצעים, לא הגיעה כדי להשיג לעצמו הגנה משפטית, ופוקסברומר, אז פרקליט במשרד הפנים, נחלץ לעזרתו בהתנדבות. ליסודיות של פוקסברומר נשוב עוד בהמשך, אך לפחות באותה תקופה היא הייתה בעוכריו. מיד כשהתיק הגיע לידו הוא שלח הודעת צד שלישי למדינה.  המדינה יצרה מצב בלתי אפשרי בשטחי יו"ש, טען הפרקליט, ועל כן היא זו שצריכה לפצות את הנתבע אם התביעה נגדו תתקבל. הבקשה הגיעה למחוז ירושלים של הפרקליטות, ושם זעמו על הפרקליט עובד המדינה שהפר את מנוחתם. פרקליט המחוז בכבודו ובעצמו התלונן בפני נציבות שירות המדינה, בטענה כי פוקסברומר מפר את הוראות התקשי"ר ומייצג לקוח פרטי. פוקסברומר ננזף, אך נאמן לדרכו תבע את המדינה בבית דין לעבודה, כשהוא מבקש לבטל את הנזיפה ולהצהיר כי ייצוג בהתנדבות מותר. לשכת עורכי הדין התייצבה לצידו של הפרקליט, ולמדינה נדרשו חודשים ארוכים כדי לגבש את עמדתה בנושא. אך לפני מספר שבועות פסק בית הדין כנגד פוקסברומר, והנזיפה נותרה בעינה.

במשך התקופה בה התנהל הדיון, הפרקליטות עדיין לא שבעה נחת מהפרקליט הנמרץ. ראשית, פוקסברומר המשיך על אף הנזיפה לייצג את המורה, למורת רוחם של פרקליטי מחוז ירושלים. חמתם רק גברה כשפוקסברומר עזב את משרד הפנים לטובת הסנגוריה הציבורית והתעמת איתם בבתי המשפט. הוא הכריח את המחלקה המיוחדת במשרד המשפטים לחשוף, בניגוד לרצונה, את כל החלטותיה בנוגע לתיקי הסתה בשנים האחרונות. לפני שבועיים הוא הביא לביטול כתבי אישום נגד שני מפגינים מעמונה, לאחר שהמשטרה לא נענתה לדרישתו המגובה בצו השופטת למסור לעיונו את כל חומר החקירה מאירועי אותו פינוי.  

בשבוע שעבר היה זה פוקסברומר שישב על דוכן הנאשמים בבית הדין לעובדי מדינה, לאחר שהרשויות החליטו למצות איתו את הדין על עקשנותו להמשיך ולייצג. פוקסברומר, יסודי כדרכו, ביקש זמן להגיש בקשה לגילוי כל החומר המשפטי שייצרו פקידי המדינה בדרך להעמדתו לדין. התובעת התנגדה. פוקסברומר התעקש. והשופטת בקוצר רוח רכנה אל עבר פוקסברומר והטעימה: "אדוני לא מבין איפה הוא נמצא. כאן זה לא בית משפט".