חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

עסקה בתשלומים - בגליון השבוע

העסקה המתרקמת לשחרור גלעד שליט מתחילה להיתקל בביקורת ציבורית: הורים שכולים מתנגדים למחיר המופרז, אנשי מילואים חותמים על מכתב שבו הם מבקשים לא לשחרר מחבלים תמורתם אם ייפלו בשבי .
05/11/09, 10:36
חגית רוטנברג

 

 ד"ר בועז גנור: "חמאס וחיזבאללה שואפים תמיד לחטוף ישראלים. זה נובע מהתובנה שלהם שהם יכולים להשיג בשיטת פעולה זו דברים שלא היו משיגים בשיטות אחרות. אין ספק שהוויתורים מרחיקי הלכת של ישראל מעודדים חטיפות"

 

 יצחק אוביץ', איש מילואים מהפלוגה של שליט: "אני הולך לשרת ב-20 השנה הקרובות במילואים. אם חס וחלילה איחטף באיזה אופן, לא הייתי רוצה שכל ביטחון המדינה יתערער כדי לשחרר אותי. זה מה שכתבתי לשר הביטחון, שכשאהיה חטוף לא להקשיב לעמדת המשפחה"

 

 אסתר וקסמן: "כאזרחית טובה אני צריכה לומר שהעסקה הזו צריכה להיות אסורה בתכלית האיסור. כאמא אני לא יכולה לסבול שהוא יישאר שם דקה. האמא אצלי ניצחה"

 

רמי איגרא, בכיר המוסד לשעבר: "משפחת שליט יוצרת על בסיס אישי, ולא לאומי, תנועה עממית שיוצרת לחץ כבד על השלטון. התנועה הזו הפכה לכמעט תנועה פוליטית, עם מטרות פוליטיות שעניינן הוא כבר אחרי שחרורו של שליט

 

אסתר וקסמן יודעת היטב, יותר מרבים אחרים במדינת ישראל, כיצד חשה אם שבנה חטוף בידי מחבלים. אף על פי כן, לא מעט חיבוטי נפש קדמו להחלטתה לצאת בתמיכה פומבית בשחרורו של גלעד שליט בכל מחיר, כולל שחרור מחבלים, אפילו אם העסקה תכלול את רוצחי בנה. בשיחה השבוע עם 'בשבע', מסבירה וקסמן כי יחד עם תמיכתה בעסקה, צרובה בתודעתה היטב הידיעה של הסכנה הגדולה הטמונה בה לשאר אזרחי מדינת ישראל. "חשבתי רק על זה. ימים ולילות בלי סוף. הדילמה הזו העסיקה אותי בימים ובלילות לפני שהחלטתי לפתוח את הפה. לקחתי בחשבון שיש פה שני הורים, והילד שלהם למעלה מ-1,200 יום נרקב במקום שאני לא יודעת אם אני הייתי יכולה לסבול שבני יהיה שם דקה. הייתי במצב שלהם שבוע וחשבתי שלא אשרוד. אצלי זה כבר נגמר, ולחשוב מה עובר על הורים שהילד שלהם כל כך הרבה ימים חי ונושם ונמצא עם חיות אדם – זה הדיר שינה מעיניי, הוא הפך להיות בן שלי", היא מתארת את הזדהותה הנפשית העמוקה.

יחד עם זאת, היא מדגישה כי "הדילמה היתה אוטומטית בראש שלי. אני יודעת היטב מה כרוך במחיר שמבקשים כדי לקבלו חזרה. יחד עם הצורך לקבל אותו חזרה אני לא פחות מוטרדת, כמו כל מי שחושב ויודע זאת, מכך שאלו חיות טרף שיחזרו למעשיהם, ואני יודעת שמי יודע, ה' ישמור, מי יהיה הקורבן הבא. אני מודעת לזה כל כך היטב, לא צריך בכלל להעיר את תשומת לבי לזה. מצד שני, אני אמא שהיתה עושה הכל כדי לקבל את בני. הייתי הופכת את העולם כדי לקבל אותו ויהי מה, לא רציתי שבני ימות בידיהם ולא שיישאר שם עוד דקה. גם הילד הזה הוא בני, הבן של כולם, וזה יכול להיות בן או אח של כל אחד שנמק שם. אני לא יכולה לסבול את הרעיון".

בדילמה שסערה בתוכה בין ההיגיון לרחשי לבה של אם, הכריעה לבסוף האם, מספרת וקסמן. "כאזרחית טובה אני צריכה לומר שהעסקה הזו צריכה להיות אסורה בתכלית האיסור. כאמא אני לא יכולה לסבול שהוא יישאר שם דקה. האמא אצלי ניצחה".

בין קריאות הרגש האימהי לבין העובדות וההשלכות המסוכנות בשטח של עסקה כזו, על מה לדעתך צריכים מקבלי ההחלטות לשים את הדגש בבואם להכריע?

"זאת השאלה בה"א הידיעה. ב"ה שאני לא זו שצריכה לעשות את ההכרעה. המנהיג יש לו אחריות כפליים ויותר מכך. זה לא נכון שצריך להביט כך או כך, כי בתור מנהיג ההיבט שלו צריך להיות הרבה יותר רחב. אני לא מקנאה בו".

וקסמן מודה כי מקבלי ההחלטות לא אמורים לשים רק את זעקת האימהות מול עיניהם בבואם לקבל הכרעה, שבמקרה זה היא בעלת השלכות משמעותיות כלפי שאר אזרחי המדינה. "אני קראתי לרה"מ להביא את הילד הזה הביתה, וזה גם בגלל מורל החיילים האחרים. אני מודעת לכך שמבחינת המדינה יש אחריות מדינית כלפי כל האזרחים, לכן יש הסתכלות אחרת. אני לא אגיד שרק האימהות מול עיניו. אני מתפללת שייתנו לו מלמעלה שכל לעשות את הדבר הנכון. אני מצדי צריכה לעשות מה שאני צריכה".

האם אין לדעתך דרכים אחרות לפני שחרור מחבלים שכדאי למצות כדי לשחרר את החטוף?

וקסמן משיבה במהירות ובנחרצות כי מבחינתה אין בכלל ספק בעניין: "אני חושבת כך ועוד איך. אני תומכת במיליון אחוז בכך שאסור לתת לאסירי החמאס בישראל ביקורי משפחות ושום הטבות כשמתייחסים לשבוי שלנו בצורה כזאת. אני מאמינה בהחלט שיש עוד דרכים. אולי זה פחד מהגויים להרע את התנאים שלהם. הכל מקובל עליי ואף מעודד על ידי. אני לא חושבת ששחרור רוצחים צריך להיות הדבר הראשון. חס וחלילה", היא מדגישה, "אני לא 'מתה' שהם ייצאו. הייתי עושה הכל קודם".

לווקסמן יש אמנם רעיונות מעשיים כיצד להפעיל לחץ לשחרורו של החייל החטוף, אולם לדבריה מדובר ברעיונות שייתפשו כ'קיצוניים' מדי, ועל כן אין בכוונתה לשתף את הציבור ברעיונותיה אלו. "את מה שהייתי עושה אני לא אומרת לך, זה דבר מאוד קיצוני, ואני לא אומרת אותו כי אני רוצה לשמור על המעמד שיש לי בחברה. בכל זאת יש לי כוח מסוים, ואני לא הולכת להפוך לקיצונית. מבחינתי הלכתי הכי רחוק, שלא האמינו שאגיע לכך, בזה שתמכתי בעסקה ושאני מסכימה שזה יבוא במחיר כל כך קשה".

בסיכום דבריה היא חוזרת ומבהירה שוב את עמדתה לפיה "בהחלט יש דרכים אחרות, צריך להשתמש בכולן ולהפסיק להתיפייף כי אין לנו עסק עם מתיפייפים".

 

דור חדש של מחבלים

אם נוספת שהשמיעה את קולה לאחר שתיקה ארוכה בת 29 שנים, היא נינה קרן, אימו של דני הרן הי"ד. בעקבות העסקה בה שוחרר סמיר קונטאר, רוצח בנה ונכדותיה, תמורת גופותיהם של החיילים החטופים אלדד רגב ואהוד גולדווסר, לא יכלה האם הקשישה לשתוק עוד. ימים ספורים לפני צאת העסקה אל הפועל, שלחה מכתב רווי צער וזעם לראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, בו היא תבעה ממנו לשקול שוב את ההשלכות החמורות של שחרור הרוצח. היא תיארה את חששותיה מפני יום השחרור, והזהירה כי הקורבנות הבאים כתוצאה מהעסקה כבר מחכים בתור: "איאלץ לחשוב על העתיד המאושר המחכה לו, על המשפחה שיקים, על הילדים שיביא לעולם ואולי על דור חדש של מחבלים. אדוני ראש הממשלה, כבר עכשיו אני פוחדת לחשוב מי יהיו הדני, העינת והיעל הבאים בתור... כל השנים אני סובלת ועכשיו אסבול עוד יותר. החלטה הזאת מעודדת טרור... כל השנים אמרו שלא ישחררו מחבלים עם דם על הידיים. מה קרה עכשיו?". קרן גם תמהה במכתבה כיצד זה קולה כאם שכולה לא זוכה להתעניינות, כפי שזוכים לו הורים שכולים אחרים: "למה אף אחד לא שואל אותי? אני אמא שלו", שאלה.

קרן אינה היחידה. הורים שכולים נוספים המתנגדים לעסקות שחרורי מחבלים, חשים היטב את ההתעלמות התקשורתית והציבורית מעמדתם. לפני כחצי שנה נפתח מאהל המחאה של נפגעי הטרור בירושלים, מול המאהל של משפחת שליט. ההד הדל לו זכו, יחסית לשכניהם ממול, גרם להם לתסכול ופליאה היכן נמצאים גדודי הצעירים של הימין כשמדובר בנושא כה גורלי. לפני מספר שבועות הרסה עיריית ירושלים את המאהל על הציוד ותמונות הנרצחים שבו, בתואנה כי מדובר במאהל לא חוקי.

עם פתיחת המאהל, כאמור לפני כחצי שנה, שוחחו ההורים השכולים עם 'בשבע', והסבירו את עמדתם נגד העסקה. "אין לנו שום עימות עם משפחת שליט ואנחנו בעד שחרורו של גלעד", מדגיש יוסי מנדלביץ', שאיבד את בנו יובל בפיגוע באוטובוס התלמידים בחיפה. "אבל התשלום הזה אינו קביל. שחרור של 1,400 רוצחים זה מחיר לא סביר, זו פשיטת רגל מוסרית של מדינה שמשחררת רוצחים בכמות שמהווה סכנת חיים לאזרחיה". מנדלביץ' גם אינו מקבל את החלוקה בין מחבלים עם 'דם על הידיים' לבין אלו שלא עונים להגדרה זו: "אלה שאין להם דם על הידיים זה פשוט כאלה שהתפקשש להם, והם ישתדלו שבפעם הבאה יהיה להם דם על הידיים".

רון קרמן, ששכל את ביתו טל באותו פיגוע, טוען כי על ישראל להבין שיש דרכים אחרות לשחרור חטופים. "החמאס הצליח לשטוף לנו את המוח על ידי לוחמה פסיכולוגית מתוחכמת שרק על ידי שחרור 1,400 מחבלים אפשר לשחרר את שליט. הם הצליחו להשריש בנו את המשוואה הזו, יחד עם העסקאות המטורפות שהתבצעו בעבר. החלטתי שצריך לשים לזה סוף", הוא מסביר את החלטתו לצאת לפעילות ציבורית. "אני מקווה שנוכל לשבור את המשוואה הזו ולמצוא פתרון אחר. ישראל היא מעצמה אזורית, לא ייתכן שארגון טרור ינפנף בנו. הפתרונות האחרים אולי לא נעימים לציבור הישראלי, אך זה הרע במיעוטו. שחרור של אליטת המחבלים יגרום לא רק לכך שהטרור יקבל כוח מיומן וחזק ובד בבד כוח ההרתעה הישראלי ייחלש מאוד, אלא גם המחבלים העתידיים יקבלו עידוד מוראלי גדול".

מנדלביץ' מבקש להמחיש בדרך נוספת את המשמעות המסוכנת של ביצוע העסקה: "לבצע את העסקה הזו זה כאילו לבצע עסקה שבה החמאס אומר לישראל: תנו לנו 150 אנשים אקראיים, שנוכל להעמיד אותם מול הגדר בכיסופים ולירות בהם אחד אחד, תמורת שחרורו של גלעד שליט. ברור שעסקה כזו לא היו עושים, אבל זו בדיוק המשמעות של שחרור ארכי-רוצחים לערים".

קרמן מחדד זווית נוספת, והפעם מכיוון לוחמי צה"ל: "כדי לתפוס את כל אותם מחבלים סיכנו חיי חיילים. אז עכשיו יבוא פוליטיקאי ובהינף קולמוס יפטור את כל העבודה הזו? איך הוא ישלח מחר חיילים לתפוס עוד מחבלים? מה עם אלה שנהרגו בניסיון לתפוס את המחבלים הללו?".

 

מה היה גנדי אומר?

משפחה שכולה אחרת שלא משמיעה את קולה בסוגיה היא משפחתו של השר רחבעם זאבי (גנדי) הי"ד, ממנהיגיו הבולטים של הימין הישראלי בעבר. רעייתו יעל התבטאה אמנם בעבר בזכות עסקות לשחרור מחבלים, אולם בנו וממשיך מורשתו, פלמ"ח זאבי, ממשיך להתעטף בשתיקה. בשיחה השבוע עם 'בשבע' אמר זאבי כי לא ידוע לו שהאחראים לרצח אביו נמצאים ברשימת השחרור, ועל כן אין טעם שימסור את התייחסותו לסוגיה. גם השאלה מה היתה עמדתו העקרונית של אביו לגבי שחרור מחבלים לא זכתה למענה.

דיווחים שפורסמו השבוע בשם "מקורות עיתונאיים פלשתיניים", מספרים על התקדמות משמעותית ההולכת ונרקמת מאחורי הקלעים של עסקת שליט. לדברי המקורות, נתניהו מתקדם לקראת ביצוע שלב ב' בעסקה, לאחר השלב הראשון שכלל שחרורן של 20 מחבלות תמורת קלטת הווידאו בה נראה שליט חי. בשלב זה אמורים להשתחרר מחבלים נוספים, ואילו השלב האחרון צפוי להיות הקשה ביותר ויכלול את שחרורם של המחבלים ה'כבדים' ביותר. בישראל, לעומת זאת, שומרים על חשאיות בכל הנוגע להתקדמות העסקה, אם כי לא פורסמה הכחשה לדיווחים.

גם מומחי ביטחון בישראל מתריעים מפני הסכנה שבעסקה. אמנם לא רבים ששים להתראיין ולהביע את העמדה הלא-פופולרית, אולם אחד הבולטים בתחום, ד"ר בועז גנור, ניאות לשטוח את עמדתו הברורה בדבר הסכנות שבעסקה, הגם שאינו שולל באופן גורף עסקאות לשחרור מחבלים. גנור משמש כמנהלו של המכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי בהרצליה, ואף מייעץ בתחום זה למקבלי החלטות בארץ ובעולם. בטרם ידון לגופה של העסקה המתרקמת, מבקש גנור להציע את המתווה הנכון לדעתו: "מצד אחד, בעסקאות כאלה אי אפשר לכבול את ידי הממשלה ולהגיד לא מנהלים משא ומתן ולא משחררים אסירים, כי יש מחויבות מוסרית למדינה לשחרר אזרח ישראלי. אגב, אני לא מקבל שיש מחויבות כלפי חייל יותר מאשר לאזרח, אבל יש מחויבות לשחרר חטוף שלנו שנמצא בידי אויב.

אני חושב שהמדיניות שהנהיג רבין היא הנכונה: האופציה הצבאית היא בעדיפות ראשונה, ואם אינה קיימת אז יש לנהל מו"מ, גם במחיר של שחרור טרוריסטים תמורת החטוף. השאלה היא כמה טרוריסטים ואלו טרוריסטים. כאן כל ממשלות ישראל כשלו, כי כולן ניסו לשים קווים אדומים, ובסופו של דבר הלבינו את הקווים האדומים. תחילה אמרו לא מחבלי חמאס, אחר כך לא כאלה עם דם על הידיים ולא עמדו בזה בסוף. כנראה שגם אי אפשר. לדעתי כן צריך לשים תג מחיר שלא עוברים אותו, אין דבר כזה 'בכל מחיר', הוא צריך להיות מוגבל במחיר מסוים, שמשתנה בהתאם לזווית הראייה של מקבלי ההחלטות".

גנור משרטט קו אדום משלו באשר לסוג המחבלים שראוי לשחרר בסיטואציות נדרשות: "המחירים לדעתי לא צריכים להיות 'דם על הידיים', אלא מאפיין של המעשה בו מעורב המחבל: גרילה – פגיעה בחיילים, או טרור – פגיעה באזרחים. מורשעי גרילה ראוי לשחרר בעסקה. לעומת זאת, כל מי שעוסק בטרור לא הייתי משחרר, גם אם מדובר בעבירה קלת ערך, כל עוד מדובר בפעילות נגד אזרחים. זה משאיר די מחבלים בידי הממשלה כדי לנהל מו"מ, כולל כאלה אטרקטיביים מבחינת הצד השני. יחד עם זה, יש בכך מסר מוסרי שלנו – אנחנו מוכנים לשלם מחיר גבוה, אבל לא מחיר של פגיעה באזרחים".

מול הסכנה בחזרתם של המחבלים המשוחררים למעגל הטרור, יש הטוענים כי גם בלעדיהם יש די כוח אדם בשטח שמוכן לבצע פעילות חבלנית.

"נכון, אין מחסור באנשים שמוכנים לבצע פעולת טרור. יחד עם זה, חלק מאלו שנדרשים בשחרור זה ונדרשו בעבר הם שמן למדורה בלי ספק. יש להם הרבה ידע וניסיון ויכולת ארגון. הם בעלי דם על הידיים, כלומר יכולת מוכחת. כשהם ישוחררו זה ייתן 'בוסט' לא רק מורלית, אלא גם ליכולות הפיזיות. אמנם רוב המשוחררים, מניסיון העבר, לא חוזרים לפעילות. רק מיעוט חוזר, אך זהו מיעוט מסוכן. המחיר בחיי אדם יהיה גבוה ע"י אלו שיחזרו לפעילות, מול הצלת חיי אדם אחד. אם כי לדעתי צריך להיות מוכנים לשלם איזשהו מחיר", הוא מדגיש.

האם עסקאות מסוג זה מעודדות חטיפות נוספות?

"חמאס וחיזבאללה שואפים תמיד לחטוף ישראלים. זה נובע מהתובנה שלהם שהם יכולים להשיג בשיטת פעולה זו דברים שלא היו משיגים בשיטות אחרות. הם הבינו זאת על פי ניסיון העבר, בעסקאות ג'יבריל, טננבאום וכו'. אין ספק שהוויתורים מרחיקי הלכת של ישראל מעודדים חטיפות ומעודדים את העלאת המחיר בתוך החטיפות עצמן. בשנות ה-70 רוב הפעילות היתה של פיגועי מיקוח – השתלטות על בניינים או כלי רכב בתוך שטח ישראל. ישראל העדיפה את האופציה הצבאית, ומפעולה לפעולה כמות הדרישות ירדה, במספר ואיכות הטרוריסטים. בסוף הם החליטו לחטוף לשטחים בהם אין לישראל שליטה, ובאין אופציה צבאית, ישראל נכנעה יותר ויותר ושילמה מחירים גבוהים".

האם שחרור המחבלים יגרום להתעצמותו של חמאס?

"אין ספק שהחמאס ייקח קרדיט גדול על שחרור כזה. זו גם תמיכה פוליטית בזירה הפלשתינית ברגע רגיש בעימות בין ממשלת אבו מאזן לבין חמאס. החמאס יגידו: אנחנו בדרכנו הצבאית הבאנו לשחרור אסירים, מה שאבו מאזן לא הצליח בדרכו הפוליטית. המסרים האלו עוברים היטב בזירה המזרח תיכונית, ויביאו לחיזוק החמאס".

 

 

 ללמוד מהאמריקנים

אם שואלים את רמי איגרא, לשעבר ראש חטיבת שבויים ונעדרים במוסד, שמתוקף תפקידו נחשב לסמכות בכירה בנושאים רגישים כגון אלו, הוא לא היה מנהל שום משא ומתן. בכלל לא. "אני חושב שצריך להחזיר את שליט הביתה, אבל המחיר שמדינת ישראל צריכה לשלם עבורו צריך להיות מינימלי, אם לא אפסי. זאת, כיוון שהמחיר שנדרש מישראל כרגע הוא לא רק בלתי נסבל, אלא שתוצאותיו האסטרטגיות פשוט הרסניות למדינת ישראל".

איגרא מסביר כי תוצאותיה של עסקה כזו כוללות גם חיזוק ל'רעים' בצד הפלשתיני, ומתן תמריץ מבחינתם להמשיך בדרך זו. "חאלד משעל בנאומו האחרון בדמשק אמר בפירוש: יש לנו גלעד שליט אחד. אחריו יהיה עוד גלעד שליט, ועוד גלעד שליט". תוצאה שלילית נוספת לדבריו היא הרחקת האפשרות של הסדר בין הישראלים לפלשתינים, "כיוון שלמעשה אנחנו מחזקים את הקיצונים ולא את המתונים שבהם, את חמאס ולא את אבו-מאזן".

איגרא סבור כי טוב היה לו ישראל היתה מאמצת את המדיניות האמריקנית, לפיה אין כלל משא ומתן על חטופים. "סיטואציות של חטיפה ניתן לפתור בשלוש דרכים: יצירת מנוף שיביא להפסקת החטיפה, כמו למשל חטיפה נגדית; אי קיום מו"מ, והאפשרות האחרונה – להיכנע. לצערנו, במקרה של מדינת ישראל כניעה פירושה התאבדות. לכן גם קשה מאוד לישראל להגיע להסכמות בעסקה".

איגרא גם מבקר בחריפות את 'צבא העם' לכאורה, שצמח במסגרת הפעילות המתוקשרת למען העסקה ושחרורו של שליט. "משפחת שליט יוצרת על בסיס אישי, ולא לאומי, תנועה עממית שיוצרת לחץ כבד על השלטון שיסכים לכל תנאי של הצד השני. זה לא שימוש לגיטימי ברגשות היהודיים. התנועה הזו הפכה לכמעט תנועה פוליטית, עם מטרות פוליטיות שעניינן הוא כבר אחרי שחרורו של שליט. זה מחנה שמאלני שרוכב על הרגשות היהודיים. כל הסלבריטאים שהצטרפו כדי למנף זאת, עושים זאת כדי למנף את המחנה הפוליטי".

לדעתך אין מקום לשחרר מחבלים בשום צורה?

"לא הייתי מנהל מו"מ בכלל. הייתי עושה עסקה לא משמעותית, למשל אין לי בעיה לשחרר 100 עברייני תנועה או פושעים מהשטחים. אני לא מוכן לשחרר הביתה אפילו אחד שהשתתף במעשה טרור, עם או בלי דם על הידיים, ואני לא מוכן לשחרר רבע אזרח ישראלי".

לאיגרא גם יש הסבר מדוע העסקה לא יצאה לפועל עד היום: "הם מצילים אותנו מעצמנו", הוא מכוון לפלשתינים, "כי הם לא באמת רוצים לעשות עסקה. הם רק אומרים את זה, אבל משתמשים בשליט ככלי לחיזוקם והחלשתנו. להחליש את הנוער שלנו והמוטיבציה שלו לשרת את המדינה. מהבחינה הזו 'מחנה גלעד' עוזר להם בכך, בהעברת המסר המחליש שכאילו מדינת ישראל לא תעמוד מאחוריך ולא ישחררו חיילים בכל מחיר. אם כי, ההכרזות של אותם אנשי שמאל 'לשחרר בכל מחיר' – הם לא באמת חשבו על זה עד הסוף. הרי אם ילד אחד שלהם יהיה אחד מעשרה שייצאו לקרב כדי להציל את שליט, ויהיה חשש לחייו, אז לא בטוח שהיו תומכים בשחרור 'בכל מחיר'".

כאמור, איגרא סבור שכל עוד שליט הוא כלי לצורך זריעת דה-מורליזציה בישראל, לא תצא העסקה לפועל. "כאשר תהיה התפייסות בין פתח' לחמאס הוא יהפוך מכלי לסחורה. אז המצב ישתנה". איגרא חוזה כי כאשר באמת תעמוד עסקה על הפרק, הפוליטיקאים הישראלים יתחילו למצב את עצמם בעמדות הנוחות והפוליטיקלי-קורקטיות: "בעיקר אצל הפופוליסטים, כמו ברק ובן אליעזר. הם מזגזגים בהתאם למה שטוב לפוליטיקה. לכן שינוי מצב בצד הפלשתיני יביא אותנו למצב מסוכן. כשזה יקרה, אצא נגד זה בתקשורת, ומקווה שנצליח לעצור את הטירוף הזה". איגרא מבקש גם להזכיר לנתניהו את עסקת ג'יבריל, שנרשמה לדראון עולם ברזומה הפוליטי של רבין. "ביבי גם צריך לחשוב על זה, כי גם העסקה הזו תביא לסופו הפוליטי".

 

 

השפעה מוראלית זניחה

טענה נוספת של התומכים בשחרור חטופים בכל מחיר, היא כי הידיעה שמדינת ישראל לא תשלם כל מחיר על מנת להחזיר את חייליה מן השבי תגרום לפגיעה מוראלית במתגייסים ובחיילים, שיחששו לשלומם. ההיסטוריון הצבאי יגיל הנקין מסתייג מטענה זו, עם שהוא מדגיש כי לא נעשה מחקר ספציפי בנושא המוכיח את ההשערות לכאן ולכאן. הנקין מכנה את התפישה הזו כ"שטות": "רוב הצבאות בעולם לא יפדו את שבוייהם בכל מחיר והחיילים ממשיכים להילחם. במלחמת העולם השנייה חיילים ידעו שאולי ייפגעו ולא יחזרו, ויש גם כוחות מיוחדים שיודעים מראש שיכחישו את פעילותם אם ייתפסו.

"בעיניי זו שטות להגיד שזה משפיע על המורל. יש הרבה גורמים שמשפיעים על המורל. ברור שזה גם דבר שפוגע במוטיבציה, אבל בפועל לדעתי זה לא דבר שישנה הרבה לכאן או לכאן. חלק ניכר מתגייסים כי קוראים להם, אצל חלק יש איזה עניין לאומי ועוד. אבל לא זה שיגידו להם 'לא בהכרח נחזיר אותך מהשבי' הוא הגורם המכריע".

לדברי הנקין, גורמים כמו לחץ חברתי או אידיאולוגיה משפיעים על המוטיבציה. "מוטיבציה זה תמיד עניין משתנה. ניקח למשל את השערורייה של מדחת יוסף – האם זה פגע במוטיבציה של חיילי צה"ל? לא יודע. אפשר לומר שלא כי אמרו שזה לא יקרה שוב. כאמור, הכל בגדר ספקולציות, אבל לדעתי ההשפעה מינורית לכאן ולכאן".

הנקין אומר כי לישראל מדיניות ייחודית לגבי היחס לשבוייה וחטופיה, גם כאשר מדובר בגופות, ביחס לשאר מדינות העולם. "הרבה פעמים יש נעדרים שלא יודעים מה הם ומי הם – וייטנאם, מלחמת העולם השנייה. לרוב המדינות אין מדיניות כמו מדיניות ישראל בעניין. מי שהם לא מוצאים, מציבים לו קבר 'החייל האלמוני'. אצלנו הרעיון הזה לא קביל. יש נורמה אחרת, אני לא אומר שהיא פחות טובה, יש בה גם יתרונות. השאלה האם זה ישפיע על המוראל? לדעתי הרבה פחות ממה שחושבים, אך זה לא השיקול היחיד".

 

 המכתב של פייגלין

מול אלו הטוענים כי חיילי צה"ל ייפגעו מוראלית, קמו גם כאלה שבחרו להצהיר בדעה צלולה כי אדרבה, הם דווקא דורשים ממדינת ישראל שלא לנהל משא ומתן לשחרורם במידה וייחטפו חלילה, כאשר המחיר יסכן את שאר אזרחי ישראל. לפני כחודש פרסם משה פייגלין באתר 'אנרג'י' מכתב שכתב ברוח זו לשר הביטחון אהוד ברק. הדברים נכתבו בעקבות שחרורן של המחבלות תמורת קלטת הווידאו. "קרה דבר מעניין", מספר פייגלין, "בעקבות הפרסום זרמו אליי מכתבים דומים. שמתי באתר שלי אפשרות להצטרף, מאז מגיעים חותמים נוספים כל הזמן, ומספרם עומד על כמאה. בינתיים אני שומר את זה על אש קטנה, אבל במידה וישחררו מחבלים תמורת שליט, ייתכן שאפרסם את העניין. אם הגיעו אליי כמאה חותמים בלי שפרסמתי, אזי לו היה קמפיין היו אלפי חותמים".

מה הוביל אותך לכתוב מכתב כזה?

"כשאתה בראש צלול, זה הזמן לחשוב על הדברים. המדיניות הישראלית מושפעת מפופוליזם. השחרורים שנעשו עד היום הובילו לרצח של הרבה ישראלים, לפציעה, אומללות ומעגלים רחבים של סבל". פייגלין מפנה לסטטיסטיקה הטוענת לחזרתם של המחבלים המשוחררים למעגל הטרור בעשרות אחוזים. "סביר להניח שקלטת הווידאו תעלה בחיי אזרחים ישראלים. הבעיה היא שלאזרחים שנהרגו כתוצאה משחרור מחבלים אין פרצוף שלוחץ לחץ פוליטי על מקבלי ההחלטות. זה תפקידם של המנהיגים לעשות את החשבון הזה כעת ולא אחר כך. אבל הם לא עושים את החשבון הזה, לכן האזרחים בעלי האחריות  צריכים לעשות את החשבון הזה ולצאת בקריאה כזו".

האם הידיעה שישראל לא תחלץ מהשבי בכל מחיר לא תגרום לפגיעה במוטיבציה של הלוחמים?

"דווקא החיילים היו הראשונים לחתום על המסמך. אני אומר זאת מניסיון של מאה חותמים. מעבר לכך, מה חש חייל שנשלח לסכן את חייו כדי לעצור מחבל ולשלוח אותו לתנאי מלון 5 כוכבים עד לשלב שבו חייל ייחטף? איזה מוטיבציה זה נותן להם להילחם? המוטיבציה של חייל שמתגייס זה כמה ביעילות הוא יכול לפעול למען המדינה, אבל משמעות שחרור המחבלים היא שכל פועלו הוא מין משחק".

 

 

 הרוב הדומם נגד העסקה

בעקבות מכתבו של פייגלין וגורמים נוספים, פרסם גם יצחק אוביץ, נהג טנק במילואים שאת שירותו הצבאי עשה בפלוגתו של גלעד שליט ואף נהג בטנק ממנו נחטף, מכתב ברוח דומה. אוביץ, תושב גינות שומרון ובוגר ישיבת ההסדר 'אור עציון', נהג ליטול חלק בפעילויות מטה שליט למען שחרורו של גלעד, מתוך תחושת שותפות והזדהות עם גורל חברו לפלוגה, אליה גויס שמונה חודשים לאחר החטיפה. לאחר שהשתתף בכמה מפעולות אלו, חש שלמעשה הן אינן מבטאות את עמדתו האמיתית ביחס לדרך הנכונה לשחרורו של גלעד וכי עליו לעשות מעשה כדי להביע אותה. "הדבר יושב אצלי הרבה זמן. יש לי הרבה רצון לפעול למען גלעד, אך אני מוצא את עצמי נבוך כי כל פעילות בעדו מתבטאת בדברים שאני לא מסכים להם", אומר אוביץ. "למרות שאני מתנחל מגינות שומרון ולא מצופה ממני לבוא לדברים האלה, הייתי הולך להפגנות למען שליט כשסביבי אביב גפן ויריב אופנהיימר. אמרתי: זה למען עניין חשוב, למען אחדות. אבל אחר כך חשבתי שיש גבול וחשתי צורך לבטא עמדה אחרת שקיימת". אוביץ הבין כי "קשה להגיד מסר כזה לגבי גלעד, לא נעים, אז אני אומר את זה לגבי עצמי, ומקווה שיובן גם לגבי שליט וכל חייל אחר. אני הולך לשרת ב-20 השנה הקרובות במילואים. אם חס וחלילה איחטף באיזה אופן, לא הייתי רוצה שכל ביטחון המדינה יתערער כדי לשחרר אותי. זה מה שכתבתי לשר הביטחון, שכשאהיה חטוף לא להקשיב לעמדת המשפחה, שיהיה חזק בעמדת שר הביטחון. מזה צריך להשליך לדעתי על עסקת שליט". לדברי אוביץ, בעקבות פרסום דבריו אלו, הוא גילה כי הרוב הדומם דווקא מביע תמיכה בעמדתו זו: "הופתעתי מעוצמת התגובות, עד כמה ביטאתי עמדה שרבים מרגישים אותה ולא נאמרה. הופתעתי גם מכך שבסוגיה כה הרת גורל עמדה כה טריוויאלית לא נאמרה. תכננתי לספוג זעם מחבריי לפלוגה אבל אלו שדיברו איתי כלל לא כעסו. היתה תחושה שהם מזדהים עם העניין. קיבלתי כל מיני תגובות גם מאנשים שלא ציפיתי. גם כאלה שחשבתי שהם מהצד השמאלי של המפה, הופתעתי מכך שהם די מסכימים לרעיון שלי. התחושה היא שגם מדינאים לא רוצים את העסקה, אבל מי שיגיד שהוא נגד זו התאבדות פוליטית. זה שאנחנו כאזרחים נקים תנועה שתגיד את זה, יסייע בעמידות שלהם להגיד עמדות אלו".

 

היית רוצה לראות אנשים נוספים שייצאו בקריאה דומה?

"לא מדובר במכתב בודד, זו עמדה ציבורית ומן הראוי שישמיעו אותה כמה שיותר. זה דבר שבהחלט ניתן לעשות. מי שלא נעים להם להביע דעה לגבי גלעד, שיביעו דעה לגבי עצמם, וזה לא רק זכותם אלא חובתם. הייתי מצפה שרבים יקומו וישלחו מכתבים דומים. שיבינו שיש רבים שקרועים בנפשם – ברור שרוצים לראות את גלעד בבית, אך הם לא יכולים לפעול למענו כי הכל מתבטא בשחרור מחבלים. יש ללחוץ על הממשלה לפעול פעולות נוספות לשחרורו, למשל לא להעביר כסף לחמאס, להחמיר את תנאי האסירים בכלא".

אתה לא חושש שזה יפגע במורל של החיילים?

"זו לא טענה מופרכת. אבל אני לא מציע להפקיר חיילים. האמת היא שבמצב הנתון אנו מפקירים חיילים. אני מציע אי-הפקרה: לנקוט פעילות התקפית במאה אחוז במקרה של חטיפה, ואחרי שעשינו הכל ואין ברירה, אז אני מבקש שלא ישחררו מחבלים תמורתי. בתור חייל או מילואימניק כשאני יוצא לקרב אני נכנס ל'מוד' של הקרבה, אין מה לעשות. אולי דווקא אם חיילים יידעו שצריך להקריב את עצמם למען המדינה, זה יעלה את אחוזי הגיוס, כשמדינה מתנהגת כריבונית שפויה ויש צבא נורמלי זה יחזק את המוטיבציה להתגייס לצבא כזה. זו אמנם ספקולציה, אבל היא בדיוק כמו האחרות שהצגת.

"בינתיים ממשיכים להזרים כסף לחמאס, בכך מגבירים את הטרור וזה הפקרת החיילים. יש כל כך הרבה דברים שניתן לעשות וטרם נעשו. אסירים עושים תואר שני בכלא, חמאס מקבל משכורות באלפי שקלים ועזה מקבלת חשמל מאשקלון, ישראל יכולה לעצור את כל זה ולא תהיה לה בעיה עם החוק הבינ"ל. יש מה לעשות ולא עושים, זו הפקרה של גלעד".