חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

סרט אחר לגמרי - בגליון השבוע

רובין גרבוז, במאית תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע, מאמינה שתכני של יהדות ואמונה יהיו הדבר הבא אצל מיליוני אנשים בעולם שמאסו בתרבות חסרת הערכים שהוליווד מייצרת .
05/11/09, 10:36
עפרה לקס

 

אני חושבת שמה שיהודי הולך להיות מאוד in וחם, ואין בימאי אחר בהוליווד שחי את היהדות האמיתית כמוני. אדם אינו יכול להיכנס ולהתחקות אחר החיים היהודיים האותנטיים, רעיונות ועומקים, אם הוא לא חי את זה"

 

 "ראיתי שכשהמבקרים, הבימאים והמנהלים האומנותיים אוהבים אותי, אני מאושרת, אך כשביקרו אותי ולא היתה לי עבודה הייתי מדוכאת. חשבתי שמשהו כאן לא בסדר, אני נותנת לאנשים האלה לשלוט בחיים שלי ובאושר שלי. צריך להיות מקום מעבר לכל אלה"

 

 "אם המשחק שלך עוסק בך ובאגו שלך, אז זה לא הולך יחד עם צניעות. אבל אם את כמו מריל סטריפ, שבכלל לא נמצאת על הבמה, אלא הדמויות עוברות דרכה והיא לוקחת את הקהל שלה למסע, אז כן. אני יודעת לזהות את זה. במהלך השנים עשיתי אולי 12 אלף אודישנים ואני יכולה לדעת"

 

 "להקרנת הסרט בפסטיבל אשקלון הגיעו נשים ישראליות מאוד חילוניות. הסרט נגע בהן. לא היתה עין אחת יבשה באולם, והן נשארו אחרי הסרט לשוחח איתי. שיעור לא יעשה את זה, אבל אומנות כן. זו המטרה שלי, להביא אנשים יותר קרוב לה' דרך אומנות"

 

קהל לא אופייני צפוי לגדוש את סינמטק תל אביב בימי החנוכה. בתכנית: כיסויי ראש מכל הסוגים בצד ראשים גלויים, הרבה חצאיות וגם מכנסיים - כולם נשיים. הסרט 'A Light for Grey towers' (אור למגדל האפור) יוקרן בסינמטק, ובקהל לא יישב ולו גבר אחד, משום שזו ההוראה של הבימאית והתסריטאית, רובין גרבוז.

הסרט לנשים בלבד של גרבוז עשה דרך ארוכה מאז החרים אותו סינמטק ירושלים לפני שנה, ועד לחנוכה תש"ע, בו הוא מתקבל בברכה בתל אביב. דרך ארוכה עוד יותר עברה היוצרת שלו, במאית מצליחה בארה"ב שביימה בתיאטרון ובטלוויזיה, נגעה בהוליווד ועשתה את הדרך ליהדות.

והבשורה? "התרבות הפופולרית הלכה כל כך רחוק, שהרבה מזה פשוט מגעיל. וכשזה קורה, אנשים רוצים רוחניות. הערכים העמוקים והאמיתיים ביותר נמצאים אצלנו. אומנות הקולנוע יכולה לקחת אותם לשם".

 

נולדה לביים

רובין גרבוז נולדה לפני קצת יותר מ-40 שנה בבית קונסרבטיבי במסצ'וסטס, ארצות הברית. מהרגע בו הגיחה לעולם ועד ליום שבו החליטה שתעסוק בתיאטרון עברו לא יותר מחמש שנים. בגיל 6 היא כבר אספה את התלמידים היהודים בבית הספר וביימה הצגה על חנוכה - סוג של מענה להצגת חג המולד של התלמידים האחרים. "הסתובבנו עם המחזה בכל הכיתות. אז לא חשבתי שקוראים לזה בימוי, חשבתי שאני קצת בוסית", היא צוחקת. "אחר כך שמחתי לראות שיש לזה שם".

מאז - היא שם. בתיכון למדה בבית ספר פרטי שבו מחלקת תיאטרון מפותחת, ובקולג' למדה תיאטרון כמקצוע ראשי. כשסיימה נחתה בניו יורק. "הייתי מאוד שאפתנית ועם המון אנרגיה, ומייד התחלתי לעבוד". הצגות שהיא עשתה בשנות ה-20 לחייה קיבלו הד נרחב. היא ביימה עשרות מחזות ושימשה עוזרת לכמה בימאים חשובים. היא גם ביימה הצגות בבתי ספר לדרמה, בהם 'ג'וליארד' הנחשב. "עשיתי 'מסירות נפש' לקריירה שלי", היא מודה בהומור "הייתי עושה שתי הצגות בו-זמנית. זה היה עולם ומלואו, חיים שלמים. בבימוי עובדים, ואחרי ההצגות יוצאים כולם ביחד. אבל במקביל, היה משהו בפנים שלא היה בשלום. לא היתה לי הרמוניה פנימית" אומרת גרבוז. זה היה הרגע להתחיל לחקור.

גרבוז לא היתה זרה בנוף ה'מחפשים': "שנות ה-80 היו שנים בהן התחילו תנועות הניו-אייג', ואני ניסיתי הכול: מדיטציה, שחזור וריפוי גלגולים קודמים (past life therapy) ועוד, אבל שום דבר לא סיפק אותי. כקונסרבטיבית, היה לי את הקטע של ציונות, אהבתי את ישראל ואהבתי להיות יהודיה, אבל לא יכולתי למצוא לימוד תורה רוחני משמעותי. אז זה לא היה נגיש".

תוך כדי העשייה הבימתית התאהבה גרבוז במצלמה, ובתחילת שנות ה-90 היא עברה ללוס אנג'לס כדי לעבוד בקולנוע וטלוויזיה. "אחרי עבודה קשה היתה לי פריצה ראשונה". גרבוז ביימה את 'מלך הכיתה' - סדרת סיט-קום שהיתה פופולרית מאוד ועשתה את דרכה גם לישראל. חיי הנישואים השערורייתים של גיבורת הסידרה, רובין גיבנס, עם המתאגרף מייק טייסון, רק סייעו ליחסי הציבור שלה. למרות ההצלחה הגיעה גרבוז, אז בת 30, למסקנה שמשהו בתעשיית הבידור מאוד מפריע לה. "ראיתי שכשהמבקרים, הבימאים והמנהלים האומנותיים אוהבים אותי, אני מאושרת, אך כשביקרו אותי ולא היתה לי עבודה הייתי מדוכאת. חשבתי שמשהו כאן לא בסדר, אני נותנת לאנשים האלה לשלוט בחיים שלי ובאושר שלי. צריך להיות מקום מעבר לכל אלה".

 

 זו המשימה שלי

ביום שגרתי אחד, בו המשיכה ותהתה גרבוז על חייה, היא פנתה לבורא עולם: "הכרתי אותו, ושאלתי את עצמי ואותו, אם הייתי יכולה לעשות סרט על הדבר הכי חשוב לי בעולם - במה הוא היה עוסק? למרבה ההפתעה, המחשבה שעלתה ובאה היתה היהדות שלי!". דקות ספורות חלפו מאז היכתה בה המחשבה ועד שעלה בראשה סיפור שלם שגילם את כיסופיה הרוחניים, כהגדרתה: "הסיפור הוא על נערה צעירה המחפשת אחר אמונה", היא מפרטת ולא מאמינה איך הסיפור נוגע בה בנימים הכי דקים אפילו היום. "הנערה היא נכדה של ניצול שואה גוסס. היא נקלעת למשבר, כי בתוך העולם המאוד חילוני שבו היא חיה, מוות הוא לא משהו שמדברים עליו, והיא לא יודעת איך להתמודד איתו. הסיפור קופץ קדימה ואחורה בזמן, ומתרחש גם בוורשה של סבה וגם בחייה המאוד הוויי, המהלכים על הקצה ונוגעים בסמים,עישון ועניינים של בנים ובנות. תוך כדי, פוגשת הנערה ניצולת שואה, ודרכה היא מבינה מי היא".

גרבוז שיכללה את הסיפור לתסריט שאותו כתבה עם כותבת לא יהודיה "אך מבריקה". דרך התחקיר היא פגשה ניצולי שואה לראשונה בחייה, ואת השיחה עימם ניצלה לא רק לעבודה האומנותית: "היתה לי אג'נדה חבויה. חיפשתי מה הם יכולים ללמד אותי על אלוקים ועל ההבנה שלהם את המוות. התחלתי לשמוע סיפורי ניסים מטאפיזיים, סיפורים שאומרים ה' כאן, הוא אמיתי, הוא בחיינו".

לאחר הגילוי האישי על החשיבות של היהדות בחייה, עברה גרבוז לשלב האובססיה: "אם משהו היה יהודי - רציתי אותו". חברה לקחה אותה לשיעור של רב חסיד ברסלב, והיא, שלא היתה לה חצאית אחת בכל הגרדרובה, היתה המומה ממראה עיניה. "היה שם שולחן ארוך. הגברים ישבו מקדימה והנשים מאחור. כעסתי, משכתי את הכסא ואמרתי בקול כך שכולם יוכלו לשמוע: 'זה לא בשבילי בכ-לל'". אבל אז הגיע השיעור והרב לימד סיפור של ר' נחמן. "הוא התחיל להסביר ואני הרגשתי 'וואו, הנה זה, הרוחני, האומנותי והיהודי - הכול יחד באחד. הבנתי שמצאתי מה שחיפשתי. זה היה מדהים", היא עוצרת, נרגשת. "הרב אמר שסיפוריו של ר' נחמן מושכים אותך פנימה אל המישור הסיפורי ואפילו ילדים יכולים ליהנות מהם, אבל יש שפה עמוקה יותר שמדברת אל הנשמה, ומספיק לשמוע אותם כדי להביא תיקון כלשהוא לנשמה. שמעתי את הרעיון והייתי המומה, כי כאומנית חשבתי שסרטים יכולים לעשות את אותו הדבר. הם מושכים אנשים פנימה על ידי התרחשויות מעניינות, אבל הם גם יכולים לחדור לתוך הנשמה. שאלתי את הרב האם זה אכן כך, וכשהוא השיב 'ודאי' אמרתי: 'הו, זהו. זו המשימה שלי בחיים'".

 

 

 את צריכה להתחתן

גרבוז נכנסה תחת כנפיו של המושג 'חוזרת בתשובה' בלי שידעה כלום על יהדות אורתודוקסית. באותו רגע בו החלה לשמור מצוות היא גם חדלה לביים את 'מלך הכיתה', כי הפרקים צולמו לרוב בליל שבת. "האמת היא שלא כל כך אהבתי את הז'אנר. נכון, הכסף הוא עצום, מטורף, אבל הרגשתי שלא יכולתי לעמוד מאחורי הערכים שאותם הקומדיה הבליטה".

היא המשיכה לעבוד על התסריט של הסיפור אותו הגתה, שבינתיים קיבל שם והיה ל'הניצוץ' (The Spark). באותה תקופה הגיע הרב כדורי ללוס אנג'לס וגרבוז ביקשה ממנו ברכה. "הוא אמר 'את רוצה ברכה? את צריכה להתחתן, למצוא שידוך'. אמרתי 'כן, אני אקח גם את זה, אבל אני כאן בגלל שיש לי סיפור לקולנוע ואני רוצה את ברכת הרב'". אחרי שאלות רבות בירך הרב את מפעלה. כעבור שישה שבועות נבחר התסריט שלה, עם עוד 5 תסריטים בלבד מתוך  1000 הצעות, למעבדות 'סאנדנס' ביוטה. 'סאנדנס' הוא מפעל בסדר גודל של פסטיבל קאן. הקולנוען המפורסם טרנטינו, למשל, התגלה שם. "ראיתי שזה סימן מה' שמה שאני עושה הוא מדויק". השמחה על הזכייה והאישור מלמעלה על מעשיה לא הצליחו להקל על הפרקטיקה, שהיתה לא פשוטה. "הדלקתי נרות כשכולם הלכו למסיבות וסרטים. וכשכולם התחככו בכוכבי הוליווד, עשיתי שבת לבד. זה היה קשה, אבל גם מדהים".

במקביל לעבודה שלה על הסרט החלה גרבוז לביים את ""America's Most Wanted האבא של 'בשידור חוקר', שמבקש את עזרת הציבור בתפיסת פושעים נמלטים הנמצאים ברשימת המבוקשים ביותר של הFBI-. "צילמנו שיחזור של המעשים בשילוב עם עדויות הקרבנות, עדים ועוד. המפיקים רצו שהסרטים יהיו יצירתיים, וגם נתנו לזה תקציב נדיב. התכנית הצליחה מאוד. בשנתיים הראשונות, כל המבוקשים שעליהם עשיתי סרט, נתפסו".

כבעלת תשובה, מסבירה גרבוז, לא תמיד היה לה קל לעסוק בחומרים של שיחזור פשעים קשים, "אבל ידעתי שזו מצווה". מבחינת אורח חייה, המפיקים היו מתחשבים מאוד, החל מלוחות זמנים וכלה באוכל כשר על הסט. "אנשים היו מדברים איתי על האוכל שלי והמנהגים ומצאתי את עצמי 'מקרבת' אנשים. הייתי הבימאית וכולם הסתכלו אליי, למעלה". גרבוז עשתה את התכנית לסירוגין במשך 8 שנים וצילמה 40 קטעים, מה שהעניק לה ניסיון רב ומגוון. "הייתי האישה היחידה על הסט אז, וכמובן שהייתי היחידה עם חצאיות ארוכות, אבל הצוות חשב שזו האמירה האופנתית שלי. הייתי לבושה כך במקומות די מטורפים".

 

משפחה בעבודה

את בעלה לוי יצחק, יוצר ומוסיקאי וחוזר בתשובה ותיק, גרבוז הכירה בקיץ תשנ"ט ונישאה לו בחורף תש"ס. השניים חובקים בת (חיה סוליקה) ובן (מנחם מנדל) משותפים, ועוד שניים מנישואיו הקודמים של לוי-יצחק. בני הזוג עובדים יחד. הוא מפיק את הסרטים, מנהל את הכספים, כותב את השירים והמנגינות ומפתח את הדיאלוגים. היא כותבת את מבנה הסיפור, מביימת אותו ועוסקת בהפצתו. יחד הם מגייסים כספים, ולא - הם לא מפרידים בין בית ועבודה.

קשה?

"לא. יש אנשים שעבורם זה עובד ויש שלא. עבורנו זה עובד. הנה, הגעתי לשבוע לארץ והוא עושה הכול בבית". הילדים בני ה-9 וה-6 מאוד מעורבים ואוהבים את הבמה. בקרוב מתוכננים השניים להופיע בסרט שמתבשל לאיטו בבית.

בערך בזמן שבו הכירה את בעלה, נחשפה גרבוז לראשונה לשתי בנות דתיות מוכשרות מאוד, אחת במשחק והשנייה בשירה, והרגישה שצריך לעשות משהו עם הכישרון הזה ועם הכאב שבא בעקבות חוסר היכולת לממשו. "כשכל אחת מהן פגשה בי ושמעה מה עשיתי, עיניה נדלקו. אני מכירה את המבט הזה, את הנצנוץ בעיניים. חשבתי שהן יכולות מקסימום לקבל תפקיד של 10 שורות בהצגת סוף שנה. עבור אומן אמיתי, זה ניסיון מתסכל". גרבוז הישוותה את ההצגות שהבנות האלה עשו מול 'המלט' שבית הספר שלה העלה כשהיתה תלמידה. "אנחנו נכנסנו להצגות במלוא העומק, עשינו אומנות, להן לא היה כלום". היא החליטה להרים את הכפפה והקימה בית ספר לאומנויות הבמה לבנות, שפועל בקיץ עם כמה עשרות בנות. הבת שלה, אגב, משתתפת בתכנית מרגע שנולדה.

זה הולך ביחד עם צניעות?

"כן ולא. זה תלוי באדם. אם המשחק שלך עוסק בך ובאגו שלך, אז זה לא הולך יחד. אבל אם את באמת משחקת, כמו מריל סטריפ, שבכלל לא נמצאת על הבמה, אלא הדמויות עוברות דרכה והיא לוקחת את הקהל שלה למסע, אז כן. וזה העניין האמיתי של משחק. יש את אלה שממלאים נפח בעולם ויש את האומנות האמיתית. אני יודעת לזהות את זה. במהלך השנים עשיתי אולי 12 אלף אודישנים ואני יכולה לדעת. כשהדבר האמיתי נכנס לתוך החדר, זה ברור".

ימיו הראשונים של ה'גוליארד' היהודי לבנות בלוס אנג'לס לא היו קלים. "המנהל של בית יעקב, הרב ברשטיין, אדם חשוב ומחנך מכובד, אמר לי 'אם תעשי דברים לא לטעמי, אני אסגור אותך'". גרבוז מדבררת אותו בלי מרירות: "הוא מאוד חשש, הפחד היה שאקח בנות דתיות ואהפוך אותן לכאלה שרוצות להגיע להוליווד. הסברתי לרב שהרעיון הוא לעשות עבודות יהודיות, ודרכן לגרום לאנשים להיות חזקים וקרובים יותר ליידישקייט שלהם". בקיץ השלישי בו פעל בית הספר, נתן הרב ברשטיין מלגות לבית הספר של גרבוז.

לגרבוז ברור מאוד מה היא תיצור, בבית הספר שלה ובכלל, ומה לא. "אנשים הציעו לי לעשות 'צלילי המוסיקה' יהודי. אני לא אעשה את זה, כי העניין הוא להצמיח קול ייחודי. אנחנו ציבור שאין לו אמירה תרבותית בקולנוע או בתיאטרון. אפילו בספרות הכול נמצא בשלבי ההתחלה".

מה בעצם האופציות העומדות בפני הבנות שלומדות אצלך?

"אני מנסה לפתח כותבות חדשות וגם בימאיות. הבנות האלה יכולות להיכנס לתוך הקהילה שלהן וליצור שם, אבל אנחנו צריכים למצוא עבורן אפשרויות חדשות כמו קבוצות תיאטרון. העובדה שהן עוברות דרכי עוזרת להן, גם אם זה רק ברמת הביטחון העצמי. ייתכן שהן יחליטו לעשות עם זה משהו רציני יותר".

את מדברת על אמירה יהודית תרבותית. למה כל כך חשוב שהיהדות תייצר סרטים והצגות?

"הבעה אומנותית היא כלי חינוכי נפלא שחייב להיות בבתי הספר. כשבת משחקת דמות הירואית יהודית, יש לה קירבה מאוד אינטימית עם הדמות והיא הופכת לחלק ממנה. החוויה היצירתית נכנסת ישר לנשמה של השחקנית והקהל. הסרט שלנו הציג השבוע בפסטיבל הסרטים היהודיים באשקלון. להקרנה הגיעו נשים ישראליות מאוד חילוניות. הסרט נגע בהן. לא היתה עין אחת יבשה באולם, והן נשארו אחרי הסרט לשוחח איתי. כך היה בשתי ההקרנות. שיעור לא יעשה את זה, אבל אומנות כן. זו המטרה שלי, להביא אנשים יותר קרוב לה' דרך אומנות".

 

 גם הגויים ייהנו

גרבוז, שבמקביל לסרטים ולעבודה בבית הספר שלה עושה גם הפקות בבתי ספר לבנות, ממש לא מתכוונת לצמצם את סרטיה לקהל דתי או אפילו יהודי. לטעמה, התרבות הפופולרית הלכה כל כך רחוק, שתנועת המטוטלת, החוזרת לערכים שמרניים, מדברת אל כולם. "בתרבות של היום לא נשארו יותר ערכים,  ויש היום מיליוני אנשים שלא מחוברים למה שהוליווד יוצרת. הם מחפשים רוחניות, והתורה, דרך האומנות, יכולה לקחת אותם לשם. יש לנו את התכנים, אבל עדיין לא את הצורה. לי יש את הצורה משום שאני מגיעה מהרקע המקצועי הנכון, ואני רוצה ליצוק לתוכה את התוכן המופלא בעולם".

'הניצוץ', מטבע התסריט שלו, הוא לא סרט שבנות מ'בית יעקב' יגיעו אליו. "זה סרט לעולם. יש סרטים יהודיים כמו 'שונאים סיפור אהבה', או הסרט החדש של האחים כהן. אני חושבת שמה שיהודי הולך להיות מאוד in וחם, ואין בימאי אחר בהוליווד שחי את היהדות האמיתית כמוני. אדם אינו יכול להיכנס ולהתחקות אחר החיים היהודיים האותנטיים, רעיונות ועומקים, אם הוא לא חי את זה".

אבל הסרט שאת מפיצה היום הוא לנשים בלבד.

"נכון אבל גם זו נישה שלימה. אם את עושה סרט טוב את יכולה להביא חרדים, דתיים וחילונים, וראיתי שגם נוצרים שראו את הסרט אהבו אותו כי יש בו ערכים דתיים. נוצרים כנים רוצים לדעת מה התורה באמת אומרת. הדמות הרעה בבית היתומות שבסרט היא לא אנטי-יהודית אלא אנטי דת, אז כל מי שהיה במצב הזה של רדיפה דתית יכול להזדהות עם מה שהגיבורות שלנו עוברות.

"עכשיו אנחנו מתכננים לקראת יום האם 2010 לערוך בוושינגטון הקרנה בין-דתית לאימהות ובנות, ואחר כך יתקיים פאנל בנושא ערכינו המשותפים והאתגרים המשותפים. אני חושבת שיכול להיות לנו שוק של אוונגליסטים ומורמונים, וזה כבר מיליונים של אנשים. אנחנו גם עושים הפצה ומכירה למוזיאונים, לבתי חב"ד ולבתי ספר והם חותמים על חוזה שזה מוקרן רק לנשים.

"אני מקווה שנכניס את ההוצאות, ובעזרת ה' גם נרוויח. בשבילי להרוויח עם הסרט זה קידוש ה' גדול, כי אם אוכל להראות שהרווחתי אנשים יתחילו להשקיע, ואז יוכלו להיות הפקות נוספות של סרטים דומים".

 

 

סרט לנשים? לא אצלנו

לפני שנה התקבל הסרט A Light for Grey towers לפסטיבל הקולנוע היהודי בסינמטק ירושלים. "הייתי מאוד ברורה כשנתתי את הסרט לפסטיבל, הבהרתי שהוא לנשים בלבד, אבל איכשהו הם לא הבינו". כשצוות הפסטיבל הבין שהיא רצינית, ההזמנה של גרבוז לפסטיבל בוטלה. "הסברתי להם שהלכתית האחריות היא על הגבר, ושאם הוא מתעקש להיכנס, חייבים למכור לו כרטיס ואי אפשר לזרוק אותו החוצה". ההסבר הזה של גרבוז, לפיו הסינמטק לא ייתבע על אפליית גברים, לא סיפק את ההנהלה. "הפסטיבל אמור לקדם הבנה בין תרבותית, ויש להם המון מימון ממשלתי. אנחנו לא איזה תיאטרון פרינג' אלא אורתודוקסים ממרכז הזרם. מישהי שאני נוהגת להקשיב לה אמרה לי 'אני חושבת שמישהו בפסטיבל חושש שיתבעו אותם על אפליה על רקע דתי'. אז אמרתי 'או, כדאי שאשיג עורך דין'. בהשגחה פרטית הגעתי לעו"ד אביעד הכהן, שאישר שאכן יש כאן אפלייה כזאת".

ה'ג'רוזלם פוסט' נכנס לעניניים, וגם 'הארץ' באנגלית פרסם מאמר של גרבוז. חברה הציעה לה לערוך הקרנת מחאה ב'מרכז מורשת בגין' שנמצא מול הסינמטק. וכך, ביום שישי פורסם המאמר של גרבוז, ובמוצאי שבת הפיצו את 'הארץ' בסינמטק, כשהכותרת זועקת "הסרט שהם לא יקרינו". ממול התקיימה הקרנת הסרט באולם מלא עד אפס מקום. "רק ה' יכול לארגן כזה דבר!" מתפעלת גרבוז.

ההקרנה ההיא במרכז מורשת בגין היתה "אחד הלילות המדהימים בחיי", היא אומרת ומפסיקה כי הדמעות מציפות. "זה היה כמה שבועות אחרי מומבאי, והקדשתי את הסרט לרבקי הולצברג. האולם היה גדוש בנשים מכל הגוונים והן אהבו את הסרט. זה היה רגע הנכון: הסרט הזה, בארץ הקודש בירושלים. הרגנו את עצמנו כדי לעשות אותו. הוא עלה חצי מליון דולר. היו לי מענקים ותורמים ועוד, אבל גם לקחנו את הסיכון של חיינו. הלכנו ל-3 גמ"חים, שזה מימון מאוד יצירתי לסרט, השתמשנו בכל כרטיסי האשראי, וכל צעד היה מלא מכשולים, וסוף סוף להיות בירושלים, עם מלא קהל. זה היה מיוחד".

בסופו של עניין החליטה גרבוז שלא לתבוע את הסינמטק. אחרי שיחה עם דני דניאלי, מנהל בית אבי-חי (גם שם הוקרן הסרט, במימונו של יו"ר חבר הנאמנים של קרן אבי-חי, ארתור פריד), היא החליטה דווקא לעשות סולחה. "הלכתי לסינמטק לראות סרטים של הפסטיבל וניגשתי לאילן דה פריס, מנהל הסינמטק. כשהצגתי את עצמי פניו נפלו, כי עשיתי להם הרבה צרות. אבל באמת הגעתי עם עלה של זית, וידעתי שברגע שהוא פגש אותי אוכל להמיס אותו מעט. הוא מאוד העריך את זה. הרגשתי שעשינו שלום ושלא אתבע אותו".

 

 רק סרטים יהודיים

בביקור הנוכחי בישראל, כאמור, הוקרן A Light for Grey towers'' בפסטיבל 'עין יהודית'. בסוף הביקור כאן נפגשה גרבוז עם מנהל הסינמטק בתל אביב, אלון גרבוז ("אנחנו בטח קרובי משפחה, גם הוא וגם המשפחה של בעלי מוצאם מפינסק"). גרבוז הישראלי, שבהחלט יש לו אמירה קולנועית בארץ, יערוך הקרנה של הסרט בסינמטק ת"א כמעט בכל יום מימי החנוכה, בשעה 12 בצהריים. הוא אמר לי: "אל דאגה, אני אעשה זאת, וכולם יעשו אחריי".

מעבר לסרט הזה, משפחת גרבוז איננה נחה לרגע. כרגע נמצא הסרט 'הניצוץ' בשלבי הכנה מתקדמים, תוך גיוס כותבים ושחקנים מן השורה הראשונה בהוליווד. ביניהם גם השחקנית אביגיל ברסלין, נערה שהיתה המועמדת הצעירה ביותר לאוסקר. ברסלין, גויה עם כישרון ועם זיקה קלושה לעם היהודי, תסייע לגרבוז לדלג מעל המהמורה ההלכתית של הופעה לא שמרנית של נערה.

שני סרטים נוספים נמצאים כעת בקנה. הראשון, שיצולם הקיץ, נקרא בתרגום חופשי 'שיר הערש של מרים' - מחזמר לבנות בלבד המתרחש בשנת 1950 במחנה קיץ. סרט נוסף, 'בחשיכה', עוסק באנגליה שתחת הבליץ, עת שני אחים יהודיים המפונים מליברפול מוצאים מקלט אצל אישה מסתורית שגם מעורבת בריגול.

את לא מתגעגעת לעשייה הקודמת שלך?

"לא, כי אני עושה מה שאני באמת רוצה, שזה סרטי קולנוע, ואני לגמרי בשני העולמות. יש לי המון קשרים טובים בהוליווד ואני מגיעה ממקום מאוד עמוק באומנות ומתוך עולם יהודי. באומנות יש תמיד שאיפה למקום חדש ואני, כאומנית יהודית, יכולה להביא דברים חדשים. הסרט שלי חצה את הקווים, ואנשים רבים מהתעשייה ראו אותו והתרגשו ממנו. אני רוצה להמשיך ולעשות רק סרטים יהודיים, וה' יעזור שאצליח לשאוב ממקומות יותר ויותר עמוקים".

האם מפריע לה ש'הניצוץ' מחכה כל כך הרבה שנים במגירה? לא. "היום יש לי ברזומה פיצ'ר (סרט קולנוע עלילתי באורך מלא) ראשון, ואני יודעת כל כך הרבה יותר אחרי שהפקתי אותו, ואני כל כך מעורבת בהפצה שלו ויודעת כל צעד. אז לה' יש את דרכיו והכול בשעה טובה".

 

ofralax@gmail.com

 

 סרט נשי יהודי

המחזמר A Light for Greytowers - אור למגדל האפור, מתחיל ברוסיה של סוף המאה ה-19. משפחת ארונוביץ', אב, אם ותינוקת בשם מרים, נאלצת להתפצל בשל הכפייה על האב להתגייס. האם ובתה מגיעות מרוסיה לאגליה, אך האם לוקה במחלה קשה ומתה. הבת, מרים, נשלחת לבית יתומות.

'המגדל האפור' כשמו כן הוא: מקום אפרורי, קר ומנוכר המנוהל על ידי מיס גרימשו, שאינה שונה ברישעותה ממנהלות בתי יתומים אחרות כפי שהן מעוצבות בספרים או במחזות ('אנני' למשל). ב'מגדל' שוהות 10 בנות שמועבדות בקשיחות, מוענשות על כל שטות וחוות ביעותי לילה מאם הבית.

מרים-מריה מסרבת להיענות לחוקי המשחק ומורדת בגרימשו, בעיקר על רקע יהדותה. אם הבית מתעקשת שהצו שלה קודם לציוויו של אלוקים, אך מרים איננה מתכוונת לוותר. היא מחוללת מהפך במוסד, לא במיס גרימשו אלא ברוחן של הבנות, ואף מסייעת להן לגלות את עברן. היא מחדירה בהן רוח אמונה ועקשנות, מלמדת אותן הלכות כשרות, ומעניקה להן השראה מסיפורו של רבי עקיבא. בסופו של דבר האמונה העיקשת בה' משתלמת, והסוף המפתיע מתוק לכולן.

A Light for Greytowers'' מבוסס על ספר שכתבו אווה ווגייל ורות שטיינברג, ונדמה שהן לקחו תבנית מוכרת - בית יתומות נדכא וילדה מרדנית אחת - אבל הערו לתוכה תוכן מקורי ומחזק של אמונה ונאמנות לה'. מרים איננה מרדנית משום שהיא 'דווקאית', יש לה מניע ומטרה, ובסופו של דבר ה' איתה.

A Light for Greytowers הוא מחזמר משובץ בשירים שהם, לרוב, ממש תענוג. השירים נוגעים בכל הנושאים שבעולם, החל מברכות הנהנין וחשיבותו של המזון הבריא, המשך בהדרכה כיצד לקוד קידה, ועד שיר על בדידותה של אשת רב חובל. מלבד שירים, משובץ הסרט בדמויות קומיות כמו הפילנטרופיות של המוסד ונשים נוספות שפוקדות את המקום. אפילו רשעותה של גרימשו מנוקדת לעיתים בקריצות.

הסרט, שאורכו 85 דקות, מתאים לגילאי 10 ומעלה, אך מספק חוויה שמתאימה גם לנשים בוגרות שתיהנינה מהמשחק, מהשירה, מהחוויה הנשית ומסרט מקצועי לחלוטין ועם זאת יהודי.