חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

05/11/09, 10:36
אבי סגל

 

בלי אבל, בלי חבל

 

1. באופן כללי, מדינת ישראל הולכת ומתבגרת. זכרון רצח רבין כבר לא משפיע על הציבור כפי שהשפיע לפני 14 שנה, וכיום אפילו התקשורת נראית עייפה – מהצדקנות, מהאשמת הימין, מהערצת המנוח. פה ושם עדיין נותרו קני הסתה שמאלניים, בעיקר בשידורים ציבוריים, אבל השיח הכללי נשמע בעיקר עייף, מפוכח ועצוב. כאשר מזפזפים במהלך היום בין תחנות הרדיו השונות ושומעים בכולן את גדעון לוי, אפשר להתחיל לחייך בהקלה. מהקריאות האנטי-ימניות של תקשורת 1995 לא נותרו אפילו שלושת אחוזי "האיכות", כפי שכינה אותם ברהב המגיש עודד בן-עמי. גדעון לוי, זה מה שנשאר. אולי גם ניצן הורוביץ.

2. גם הימין מתחיל להתבגר, וכבר מבין שלא צריך להתרגש מכל דבר. כאשר ח"כ יולי תמיר מנסה לסחוט את הלימון הסחוט-זה-מכבר עם הערוגות שצמחו בהתנחלויות, כאשר נכדו של רבין משווה את אלימות הימין בישראל לליל הבדולח, וכאשר מזכ"ל שלום-עכשיו יריב אופנהיימר מתחזה ליהודה ברקן והופך את עצמו ותנועתו לבדיחה (אל תחמיצו את דמות ה'סופר-גיק' הקורעת שלו באתר הסאטירה המשובח 'לאטמה'), כבר אי אפשר להתעצבן עליהם באמת, אלא רק לנוד להם בראשנו ברחמים, למסכנים. אולי יום אחד גם הם יתבגרו. לא סביר, אבל אולי.

3. אנחנו הולכים ומתבגרים, ורובנו כבר לא חשים צורך להתנצל על כל קוקו היוצא מתוכנו. אבל פה ושם יש תגובות מבאסות, כמו קריאתם של ח"כ זבולון אורלב ואישי ציבור אחרים "להימנע מהדבקת תוויות על הציבור-הדתי לאומי כולו". הלו, מה זו האפולוגטיקה הזאת? אלה דיבורים מפעם, מהתקופה שבה יהודים סבלו בעקבות מעשהו של יחיד (אם כבר מזכירים ליל בדולח), ואין טעם להנציח דיון שבו צד אחד מאשים וצד אחר מגנה ומתפתל. זוכר את הסיסמה הוותיקה של מפלגתך, ח"כ אורלב? בלי אבל, בלי חבל. מספיק עשבים שוטים התגלו לאחרונה בערוגות השמאל כדי שאם יתקפו אותך, תוכל לתקוף בחזרה. כרגע האווירה הציבורית לא עוינת במיוחד, וגם פרסום החשדות נגד יעקב טייטל לא די בו כדי להחיות את יום ההסתה לזכר רבין. עדיף להשמיע גינוי לקוני לרצח ולהסתפק בזה.

4. אנו מספיק מבוגרים כדי להודות: החשוד ברצח יעקב טייטל יצא מתוכנו; וכן, אלימות פוליטית אידיאולוגית מגיעה בעיקר מהימין. המאמצים להזכיר אלימות שבאה משמאל, בין אם מימי תרפפ"ו או מהאנרכיסטים של ימינו, הם ילדותיים. לעולם לא נצא טוב מהפיכתו של הדיון לתחרות הרוצחים המצטיינים - אצלנו יימצאו יותר. אז מה? אין לי כל צורך להצטדק על שהימין אידיאליסטי יותר, על שהחצר האחורית שלנו מלאה באלימות דתית ואידיאולוגית, ואילו בחצר האחורית של השמאל החילוני אנשים רוצחים משעמום, מפינוק ומניוון ערכי. קיומו של רוצח בתוכנו הוא כישלון של הימין, אך העובדה שהאידיאולוגיה לא מפעפעת במעשיהם של עברייני השמאל, כמו גם בזרם המרכזי יותר של מה שהיה פעם המחנה ההוא, היא ממש לא סיבה לגאווה.

5. התבגרנו מספיק גם כדי לזכור את רצח רבין ומשמעויותיו מבלי להידרדר לקיטש המזויף של זכרונותינו מיצחק רבין האיש. אין טעם לנסות להתחבר לאיש שלא רצה להתחבר אלינו. וכעת הגיע הזמן להתבגר ולהבין, כי לעולם לא נוכל להתאחד כעם סביב יום הזיכרון, בוודאי כל עוד צד פוליטי אחד זוכר את הרצח כהתייתמות. מילא, לא יקרה כלום אם בינתיים נציין את יום הזיכרון בנפרד.

6. ולסיום, השתתפותי הכנה בצערם של רבים מאנשי השמאל (כמו צלי רשף שמיד אחרי הפגיעה בפרופ' שטרנהל קרא למאבק כוחני במתנחלים כולם), שציפו לאיזה ארגון מחתרתי יהודי רב זרועות של נערי גבעות קלאסיים, רצוי דור שני למתנחלים, וקיבלו איש מוזר בודד מאמריקה. אל ייאוש, יהודים, בפעם הבאה אולי ילך לכם יותר.

7. טוב, אז לא באמת התבגרתי ב-14 השנה האחרונות.

 

בקטנה

 

א. פרופ' שטרנהל הגיב השבוע על מעצרו של יעקב טייטל החשוד בפציעתו. "אני מקווה שמערכת אכיפת החוק תטפל בטרוריסט כפי שהיא מטפלת בכל טרוריסט שהוא", אמר הפרופ'. השאלה היא, אם זה כולל את חגיגות השחרור ברמאללה או לא כולל.

ב. "אני חשדתי בו, מתוך תחושה פנימית, שהוא עובד בשב"כ", אמר אחד מקרובי משפחתו של טייטל. סתם תהייה קונספירטיבית קטנה: מה גורם לו היום להפסיק לחשוב כך?

ג. "הפיתוי הגדול הוא להקדים בחודשים אחדים את הבחירות. הקדמת הבחירות תאפשר למפלגת העבודה למקד אותן סביב פרשת הרצח... אילו היה פרס פוליטיקאי-נטו, כמו הדימוי שדבק בו, היה קופץ על ההזדמנות, אבל פרס בנוי מחומרים הרבה יותר מורכבים". (נחום ברנע ושמעון שיפר בידיעות אחרונות, השבוע לפני 14 שנה - וזמן קצר לפני ההחלטה על הקדמת הבחירות).

ד. ובלי שום קשר, קצת פואטיקה לסיום: "סתם עיר מגעילה, מלא חרדים שם". (רון קופמן על ירושלים, יום א' - ברדיו תל אביב, כמובן).

 

יודע את מקומי

 

ייתכן כי תהליך ההתבגרות שלנו מאז רצח רבין (לפרטים נא לעבור לעמודה הימנית) מוביל כמה מאתנו להזדקנות מוקדמת. השבוע פרסם נדב איל ממעריב מאמר משונה, ובו הוא מתעמת עם הימין ברעש גדול תחת הכותרת "תנו לזכור בשקט". בין היתר משחרר איל את הטענה המדהימה הבאה: "לא רדפנו איש, לא קיללנו חובשי כיפות, לא האשמנו מחנה שלם, הסכמי אוסלו אינם לוחות הברית שלנו, ואנחנו לא חושבים שרבין קדוש".

עצרו את מכונות הדפוס, רבותיי, כי מתברר שטעינו. הסניליות, אתם יודעים. איש לא רדף את הימין - זה רק אנחנו שדמיינו מגישי רדיו עוינים ומרואיינים מלאי ארס מצד פוליטי אחד בלבד. רק אנחנו זוכרים שידור חי של כנס אמנים פוליטי וגדוש בהסתה. והטלפונים האנונימיים והמגדפים לאישי ציבור ימניים? זה לא באמת קרה.

"ואני שונא אותם. אני שונא את יגאל עמיר ואת אורן אדרי ואת חנן פורת ואת הרב לוינגר ואת הרב בא-גד ואת הרב דרוקמן ואת הרב בני אלון ואת המחתרת היהודית ואת המחזור שלי בישיבה ואת השבט שלי בבני עקיבא ואת החברים שהיו לי אז" – הטקסט הזה ועשרות כמותו לא פורסמו אז בעיתונים הגדולים. מצעד של נחקרים ועצורים על השמעת דעות? כתבות על הסכנה של גיוס דתיים ליחידות קרביות? מפיק 'פופוליטיקה' צורח על מגיש התוכנית באוזנייה שיסתום ללימור לבנת את הפה? מתנגדי רבין מפוטרים מעבודתם? מתנגדי אוסלו מוקעים? זה לא קרה, זה היה רק חלום רע.

"אנחנו לא חושבים שרבין קדוש", כותב איל. אבל האם עיתון גדול לא פרסם אז את הכותרת הראשית "שלום גיבור שלנו"? האם כוכבי תרבות לא חשו "כאילו הלך לנו אבא", ועיתונאים לא בכו על רבין ש"היה על כך אנושי וכל כך חמוד"? האם רק דמיינתי שדודו אלהרר, בשבוע שעבר, הצדיק מיתת בית דין לכל העולם השמאלני ואשתו למעט רבין? ואם רבין לא קדוש, מה יקרה היום למי שינסה להחליף שם של בית או סמטה נידחת, שלא לומר כיכר, הנושאים את שמו?

נדב איל אמור לזכור את התקופה טוב ממני, שכן בזמן רצח רבין הוא היה בגיל נוער הנרות. לפיכך, הזיכרון שלי הוא הדורש שיפוץ ותיקונים. ובכן, הסופר מאיר שלו לא כתב לאחר הרצח כי "יש מחנה שלום ויש מחנה שממנו יצא הרוצח", והעתקי מאמר השטנה הזה לא נתלו על לוחות המודעות בפקולטה שבה למדתי באותה תקופה. מצד שני, אם זה לא קרה, איש לא יכול להאשים אותי על מעשה הוונדליזם של השחתת הדפים התלויים. תודה לך, נדב איל, באמת תודה.