בשבע 367: ישראל כמכשול לשלום

כנראה שנזדקק לעוד מערכה צבאית אחת לפחות כדי להבין שבעיני הערבים עצם קיומה של ישראל הוא הבעיה

דודו אלהרר , כ"ה בחשון תש"ע

 

הניסוי המוצלח  שעשו הערבים בשילוח טיל ניסיוני למרחק 60 קילומטרים לעומק הים התיכון, הוכיח בפעם המי יודע כמה לכל הוזי השלום למיניהם שמדינת-ישראל כולה הינה מטרה אחת. האבחנה המצדיקה החזקת שטח כזה או אחר בשליטת היהודים, הינה אבחנה יהירה ומתנשאת של היהודים עצמם, ואין לה על מה שתסמוך. "כּוּלְלוּ וּוָאחָד – פִילִסְטִין". כלומר, הוויכוח בתוך החברה הישראלית אודות המכשולים בדרך לשלום הנכסף, הינו ויכוח עקר מעיקרו. כל המדינה, על כל שטחיה, מהווה מכשול לשלום.

 

גם ספינת הנשק 'פרנקופּ' ובה טילים ותחמושת מאירן לסוריה ולחיזבאללה, לא נועדה לתגבר את הלוחמים נגד "נוער הגבעות" והמאחזים "הבלתי-מורשים". חבל לבזבז טילים יקרים אלה על אדמות טרשים כשיש מטרות אטרקטיביות יותר כמו חיפה, נתניה וגוש דן. אבל כל פרשנינו החכמים 'יודעים' שביום מסירת יהודה ושומרון לידי הערבים תשקוט הארץ ארבעת אלפים שנה. ואם לאו? אוֹהוֹ... הם יחטפו על הראש כפי שרק אנחנו יודעים לגמול. ראו את עזה, ואכמ"ל.

גם הצהרות הערבים מכל עבר הרואים במדינת-ישראל אדמת הקדש מוסלמי, ובכל יהודיה אויב ציוני שיש להשמידו, בלי הבדל של שייכות לפלג זה או אחר בחברה הישראלית, אינן מצליחות לתעל את משוגותיהם ושגיונותיהם של הוזי השלום הבלתי אפשרי הזה לפסים מציאותיים. זו אחת הרעות החולות בישראל שכל 'מבינינו' אינם מבינים. אין עלבון גדול יותר ואין פגיעה קשה יותר בכבודו של הערבי מאשר להתייחס אל איומיו בביטול כזה ויותר מזה, בהתנשאות.

לפיכך, אנחנו נלמד את זה בדרך הקשה. בדרך היחידה שנותרה. הדרך הזו מובילה בהכרח לפגיעה אנושה במרכזי האוכלוסייה בישראל. מדרום ומצפון. כל תגובה שלנו תיחשב לפשע מלחמה, בעוד כל פגיעה שלהם בנו תחסה תחת מטריית מלחמת השחרור מעול הכובש הישראלי. המערכה תלך ותסתבך, הגינויים מצד הקהילה הבינלאומית ייערמו זה על גבי זה להר של משטמה נגד ישראל שתעמוד בגבה אל הקיר, עד שלא תיוותר שום ברירה אחרת אלא לעשות את מה שמלכתחילה היה צריך לעשות – לעמוד על נפשנו. לקחת את גורלנו בידינו ולסיים את מלחמת העצמאות שלנו הנמשכת למעלה מששים שנה.

אין טעם לצפות לשינוי בדעתם של מפרשי המציאות שלנו. הם רואים את ההרים כצילם ושום אותות ומופתים לא יזיזו אותם מעמדתם העיקשת. זוהי מחלה יהודית-גלותית שאין לה מרפא אלא בהיפרדות הדרגתית מן הגֶנִים הנגועים האלה דור אחר דור. התקומה מבשרת את סופה של המחלה, אבל נחוצה עוד תקופה של שיקום והסתגלות לבריאות שהיתה חסרה אלפיים שנה. כל זקן יאמר לכם שזה לא בריא להזדקף בבת-אחת, משום שהתוצאה המיידית תהיה סחרחורת.

קשה לחיות במציאות ללא שליטה על מהלכה. אך ויתור, מנוסה, התנתקות, התכנסות והתקפלות אינן שליטה על המציאות, אלא כניעה בפני השואפים לכפות עלינו מציאות רעה לנו. אנחנו מתעקשים שלא לשלוט שליטה של ממש במציאות ולהיות מובלים, אבל למציאות חוקים משלה והיא שואפת תמיד לאיזון. ואלו הן עובדות המציאות: עם ישראל שב לארץ אבותיו אחרי גלות ארוכה. הערבים חומדים את פיסת האדמה הזאת, ובסיוע חיצוני לא מבוטל יעשו הכול לעקור אותנו מכאן. לנו אין לאן ללכת, ובסופו של דבר נשיב מלחמה שערה, ואז תיקבע המציאות החדשה על-ידי החזק! לא הצודק ולא החכם ולא הערום ולא התחבלן. החזק יותר יקבע את דמות חיינו! העם היהודי, שנאנק תחת עול משעבדיו שנים רבות כל-כך, חייב להסתגל לעצמאות בלתי תלויה מתוך העוז והעיזוז המפעמים בו. אין לנו את הלוקסוס לבדוק חלופות אחרות אם חפצי חיים אנחנו.