בשבע 367: שבת בחברון

חגית רוטנברג , כ"ה בחשון תש"ע

 

"חבר'ה, זוכרים? השבת היא שבת 'חיי שרה'. רוצים לנסוע לחברון?" שאל איתן, המתלהב שבחבורה. לפני שהספקתי לומר שלא אכפת לי לנסוע, כבר נשמעה רטינתו הקבועה של שאולי, שאף פעם לא טוב לו: "אוף! מה, נצטרך להצטופף שם עם כל האנשים? בטח נישן באיזה אולם ספורט, ונאכל רק חלה עם חומוס, ובטח ירד גשם..."

שאולי היה ממשיך עם רשימת הטענות והמענות שלו, אלמלא איתן המתלהב שקטע אותו באמצע: "טוב, שאולי וחנן", פנה אליי, "אתם אחראים להכין אוכל. אני מתקשר למוקד האירוח לרשום אותנו ולבדוק מתי יש אוטובוסים". איתן כבר רגיל לתלונות של שאולי, והוא כבר לא מתייחס אליהן בכלל. וחוץ מזה, כשהוא מתלהב ממשהו, אפילו שאולי לא יכול לעצור אותו.

לקראת סוף השבוע הכנו אני ושאולי רשימה של כל מה שצריך לקחת: כסף, פיג'מה, מעיל, נעלי שבת, בגדי שבת, סידור, חומש. שאולי המשיך לרטון כל הזמן: "אוף, בטח יהיה מה זה משעמם. אין לי כוח לכל האנשים שיסתובבו שם. מה בכלל עושים בחברון כל השבת?". ניסיתי להסביר לו שזה דווקא נורא יפה שאנשים מכל הסוגים נפגשים בשבת אחת בחברון, ליד קברי האבות והאמהות במערת המכפלה, אבל שאולי היה עסוק בינתיים בלהתלונן על זה שבטח האוכל יתקלקל לנו באוטובוס כי יהיה חם.

נפגשנו בתחנה. איתן כל כך התלהב, שהוא לא הפסיק לדבר ולתכנן איזה כיף יהיה: "וואו, אתם קולטים? נתפלל במניין קרליבך במערת המכפלה, שרים ורוקדים שם המון! ואחר כך יהיה סיור בחברון, בטח נגיע למקומות חדשים שעוד לא ראינו. ובכלל, בטח נפגוש חבר'ה מסניפים אחרים שיגיעו לשבת הזאת. יהיה ממש מעניין!". נחסוך מכם את התלונות ששאולי המשיך לשחרר לאוויר, ורק נספר שכעבור שלוש שעות הגענו לחברון.

סדרנים הפנו אותנו למבנה בית הספר בו נישן. אבל כאן קרה דבר קצת מפתיע: בטרם שאולי הספיק להתלונן על המקום שבו תקעו אותנו, ניגשו אלינו כמה חבר'ה צעירים, שלפי המבטא נשמעו כמו עולים חדשים מצרפת: "שלום, חבר'ה", פנו אלינו בחיוך, "אתם פה לשבת חברון? יופי, אז אנחנו ישנים פה ביחד. רוצים שנעזור לכם להביא מזרונים?". שאולי נדהם לרגע. הוא לא ציפה שחבר'ה כאלה, שבחיים לא פגש, יציעו לו עזרה. אבל ההפתעות של שאולי רק התחילו. בסעודת ערב שבת התיישבנו ליד משפחה תימנית עליזה שהגיעה מרמת הגולן. הם ראו שאנחנו מנסים למצות את קופסת החומוס והחמוצים שהבאנו איתנו, והאבא פנה אלינו בחיוך: "הי, ילדים. יש לנו המון אוכל, רוצים להצטרף אלינו לסעודת שבת?". התלונות של שאולי על האוכל נמסו עם החיוך של האבא החביב. ישבנו ושרנו זמירות שבת מכל הסוגים – אשכנזי, מרוקאי, תימני, לפי האורחים שישבו איתנו על השולחן. שאולי אפילו חייך קצת אחרי שהאבא התימני לימד אותו לשיר בית בפיוט יפה שלא הכרנו. "כשאחזור הביתה אלמד את ההורים שלי לשיר את זה", הבטיח לו שאולי.

כך חלפה השבת בנעימים. איתן התלהב מרגע לרגע, אני סתם נהניתי בשקט והפרצוף של שאולי הפך בהדרגה מחמוץ למחייך. בסיור אחר הצהריים טיפסנו לתל רומיידה, וממש לפני הסוף שאולי מעד פתאום על אבן גדולה וצעק "איי!". מלווה הנשק שלנו רץ אליו במהירות וחבש את הפצע שדימם על ברכו של שאולי. את הדרך חזרה הוא עשה נתמך על מקל שנתנה לו קשישה אחת: "אני לא באמת צריכה את זה", חייכה אליו. בסעודה השלישית הקשבנו לרב שאמר בהתרגשות: "זה המיוחד בעיר חברון, שעושה את כל ישראל חברים". שאולי הביט בנו וחייך.