בשבע 367: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , כ"ה בחשון תש"ע

 

הכל זז עם שאול מופז

תוכניתו המדינית החדשה של ח"כ שאול מופז מזכירה ניסיון של אנשי ערוץ מסחרי להגות את הלהיט הטלוויזיוני הבא. בשלב הראשון נקראים אנשי התוכן לישיבה ומתבקשים להגיע עם רעיונות. מכיוון שמדובר באנשים בלתי יצירתיים לחלוטין, איש מהם לא מצליח לחשוב על משהו מקורי. מישהו מציע לגנוב פורמט מצליח נוסף מהאמריקנים. כעבור זמן קצר, כשמתברר שכל התוכניות הטובות כבר נגנבו, עולה הרעיון להעתיק את הפורמט מתוכנית שכבר קיימת בערוץ, לבצע מספר שינויים קוסמטיים ולהכריז על התוכנית החדשה כדבר הגדול הבא.

הרעיון מתקבל בלית ברירה, שכן המכרז מתקרב וצריך לנצח את ציפי לבני. שיפוץ הפורמט נעשה במהירות ובלא חמדה: מו"מ עם החמאס אם וכאשר, מדינה פלשתינית זמנית כאשר ואם – וכן הלאה. בתוך חודשים ספורים עולה לאוויר תוכנית הריאליטי החדשה, הדומה להפליא לתוכניות אחרות, רק בלי החלקים הטובים; בדיוק כמו בעולם הטלוויזיוני. טוב, אולי לא בדיוק: יחסית לתוכנית מופז, תוכניות הריאליטי בטלוויזיה הרבה יותר קרובות לעולם האמיתי.

 

הנשיא ברק

באי העצרת במוצ"ש עמדו והתמוגגו: על מסך גדול בכיכר הוקרן נאום השלום של ברק אובמה לזכרו של יצחק רבין. "יצחק, נעניק משמעות למותך", צוטט הנשיא האמריקני בכותרת הראשית של ידיעות-אחרונות. למעשה, אובמה כלל לא פנה אל ראש הממשלה המנוח בגוף שני, אבל עודפי הקיטש בנאומו כנראה לא הספיקו לעורך ידיעות, שהעדיף להמציא בכותרתו אינטימיות שלא היתה ולא נבראה בין שני חתני פרס נובל לשלום.

גם בלי הפנייה הישירה, מוזר היה לשמוע את דברי ההספד של אובמה על "יצחק", אדם שלא הכיר עד לפני דקתיים וכעת הוא כבר מזכיר אותו בשמו הפרטי. אין טעם לכעוס על כך, כי ברק הוא בסך הכול בחור טוב. גם ג'ורג' היה נשיא בסדר גמור, אם כי את ג'ורג' הקודם לא כל כך אהבתי. גם לא את ג'ימי וג'ראלד ולינדון, ובינינו – גם לא את ג'ון פיצג'ראלד. פרנקלין היה בסדר גמור, וגם הארי היה פצצה. ורונלד? הוא בכלל היה כוכב קולנוע. אבל הכי אני אוהב את אברהם, ששחרר את העבדים וגם היה לו שם יפה. בסוף ירו גם בו, בדיוק כמו ביצחק. אבל אז זה התרחש במהלך הצגת תיאטרון, ואילו בימינו – קודם כל מתנקשים, ורק אחר כך מתחילה ההצגה.

 

נכשל בתיאוריה

במדורו הקבוע במקומון 'זמן תל אביב' לועג נתן זהבי להוגי תיאוריות קונספירציה על החשוד ברצח יעקב טייטל. בטור מבודח מדווח זהבי על מידע שהגיע אליו, ולפיו השב"כ הוא שגייס, אימן ומימן את טייטל והורה לו לבצע מעשי חבלה כדי להתסיס את הציבור נגד המתנחלים. באותו יום ממש, לרוע מזלו של העיתונאי העצבני, חשף נחום ברנע בידיעות כי השב"כ אכן היה בקשר עם טייטל, לפחות בעבר. פתאום, בבת אחת, נראה התיאור הסאטירי של זהבי מופרך והזוי פחות מכפי שהתכוון.

לא חייבים לקבל תיאוריות קונספירטיביות, אבל לפני שמזלזלים בהן, כדאי להיזכר בחשיפה של הרב בני אלון ב-95', שלפיו השב"כ הוא האחראי להקמתו ומימונו של ארגון אי"ל. כדאי לזכור כמה הזויה נשמעה אז הטענה הזו, עד כי מבין שלושת העיתונים הגדולים, רק מעריב הקדיש לדברי הח"כ דאז ידיעה פנימית קטנה. האחרים התעלמו. למזלו של נתן זהבי, הוא עצמו לא הספיק להסתלבט על הרב אלון באותם ימים, משום שטענותיו הוכחו בתוך יממה וחצי. האם הפעם זה יסתיים אחרת?

 

בן כיסופית

הכרזות הפרישה של אבו מאזן הולידו מאמר פרשנות של בן כספית במעריב, תחת הכותרת "עוד נתגעגע אליו". קשה להתווכח עם הקביעה הזאת, בעיקר משום שבזמן הנראה לעין קשה לצפות למנהיג פלשתיני חלש ונוח יותר מהאדון עבאס. רק מה? זאת לא הפעם הראשונה שכספית מאיים עלינו בגעגועים משונים. הצצה בדברים שכתב בעבר הקרוב והרחוק מעידה על צונאמי של נוסטלגיה שאנו עומדים לעבור בזמן בלתי ידוע.

על טילי האויב: "כשהם יגיעו לדיוק של פלוס מינוס חמישה מטרים, נתגעגע לסקאדים הפרימיטיביים של סדאם חוסיין, נתגעגע אפילו לרקטות של קיץ 2006" (15.8.09).

כותרת משנה על הבחירות באיראן: "אם אחמדינג'אד יובס היום, נתגעגע אליו. אין מי ששירת את האינטרס ההסברתי של ישראל טוב ממנו" (12.6.09).

על המשבר הצפוי עם ארה"ב: "התקציב ייראה לנו אז כמו אפיזודה רחוקה וחולפת. נתגעגע אליו" (13.5.09).

"מישהו צריך להגיד לאמריקנים... עד כמה נתגעגע לסדאם, ולערפאת, ולאסד, ואולי גם למובארק, אחרי שהם ייגמלו מסבב ה'דמוקרטיזציה' האינפנטילי שלהם, (7.2.06).

לא כל מנהיג מעורר בבן כיסופים: "ספק רב מאוד אם מישהו, מתישהו, יתגעגע לבוש" (4.11.08). עם זאת, אותו בוש מעורר בו געגוע אחר: "עם מנהיג כזה, אפשר להתגעגע למלחמה הקרה של סטלין וחרושצ'וב" (9.1.08).

לבנו איתך, בן כספית, תהיה חזק.

 

יודע את מקומי

 

1. אחרי תקופה ארוכה, שבה כללה תרבות הפנאי שלי בעיקר צפייה בגלגל מסתובב של מייבש כביסה, צפיתי בשבוע שעבר במופע על אמת. להקת המחול הרוסית מוסייב הופיעה בשבוע שעבר בהיכל התרבות התל-אביבי, ואני משכנתי את הבית, קניתי זוג כרטיסים והלכתי לבלות עם רעייתי. 

2. ההתחלה לא היתה מבטיחה. קול בעל מבטא רוסי כבד הציג באוזנינו את הלהקה בעברית דרך רמקולים, בעוד אנו שומעים את שיניו נשברות בזה אחר זה. לאחר מכן הוקרן סרטון תיעודי על מייסד הלהקה, שמת לפני שנתיים בגיל המופלג 102. בסרטון נראו קטעים נבחרים בערך מכל ימי ההולדת שלו, ועד שהוא הסתיים, גם הקהל הגיע פחות או יותר לאותו גיל.

3. אבל אז החל המופע ומיד התגלה כשווה כל רובל. זה לא שהרקדנים עושים דברים יוצאי דופן במיוחד. הו, לא. גם אני הייתי יכול לרקוד כך אם הייתי צעיר יותר, רזה יותר ומוכשר יותר. תנו לי מאמן טוב, וגם אני אוכל לעשות שפגאט באוויר, לנתר מעל ראשי רקדנים אחרים ולבצע סיבוב במקום בקצב של 100 סל"ד. אבל דבר אחד שעשו שם לא אוכל לשחזר לעולם: למרוח חיוך מאוזן לאוזן למשך שעתיים רצופות. איך הם מצליחים לחייך כך – את זה אני לא מסוגל להבין.

4. בניגוד לריקודי העמים הסוחפים, המלהיבים והמרהיבים על הבמה, האולם עצמו הותיר עלי רושם מדכא ואף כואב, פשוטו כמשמעו. המבנה ישן, הכיסאות מזכירים בתי קולנוע מלפני 30 שנה, והרווחים בין השורות נוצרו בתקופה שבה הגובה הממוצע של האוכלוסייה היה מטר. לשווא חיפשתי תנוחה שבה אוכל לשבת כשראשי למעלה ורגליי למטה. ייתכן כי במקרה נפלתי על מושב לא נוח, אבל אני עדיין תוהה אם לא כדאי להוריד מספר שורות מושבים מן האולם. לא חייבים להפסיד מזה כסף – אפשר פשוט להקדיש את הרווח האוורירי שיישאר על שם אביבה וסמי עופר. ואגב, אם עובד הניקיון של היכל התרבות קורא את זה – זוג הרגליים שמצאת בין הכיסאות הם שלי.

5. ואם האולם מיושן, מה נאמר על הקהל? היו שם לא מעט קשישים, רבים מהם כנראה עוד הכירו את ברז'נייב באופן אישי. ובכל זאת, היה נעים להסתופף בצלם של מבקרי היכל התרבות. אנשים יפים, טהורים ומתורבתים, ואני מתערב שאיש מהם לא היה בהפגנה ההיא בכיכר ציון. לשעתיים הרגשתי קצת שמאלני, והיה נחמד. פה ושם היו כמה חמוצי פנים, אבל זה הסתדר יופי עם הבעת פניי נוכח כאבי הרגליים שלי.

6. כשיצאנו מהאולם, אמרתי לרעייתי שמופעים כאלה מעוררים אצלי רצון עז לצאת לעולם, להיות חופשי, ללמוד ריקוד, או לפחות לרזות ולהיראות כמו חבורת הבלונדינים שפיזזו על הבמה. רעייתי הסכימה איתי שזהו מופע מעורר השראה, ואז סיימנו את ההמבורגר ומיהרנו הביתה לישון. בכל זאת, צריך להכין סנדביצ'ים לילדים ולצאת לעבודה.