בשבע 368:קולו המשתק של העוני

חוסר האמון בממסד גורם לכך שדו"ח העוני כבר בקושי מייצר מחאות רפות , אבל יש גם יוזמות אופטימיות.

שאול שיף , ב' בכסלו תש"ע

 

אחת לשנה, בתחילת נובמבר, ההצגה הזאת חוזרת על עצמה: הביטוח הלאומי  מפרסם את דו"ח העוני, התקשורת אומרת "אוי ואבוי" ומפלחת את אחוז הקשישים והילדים  מתוך הדו"ח, ויום לאחר מכן 'שבת וינפש'. 1,651,300 עניים חיים בישראל. כלומר,  כמעט כל אדם רביעי מוגדר עני, ומה שחמור מכל הוא הנתון לפיו אצל קרוב למחצית מהמשפחות הנמצאות מתחת לקו העוני ראש המשפחה עובד ומשתכר.

שאלת הפלא היא כיצד ייתכן הדבר, שבמדינה כה קטנה שבה אחוז העוני כה גבוה, לא היתה שום הפגנת מחאה או התארגנות להשמעת קול זעקה  נגד המציאות המרה הזאת. ההסתדרות הכללית החדשה של העובדים הסתפקה, אם בכלל, במס שפתיים. 'הפנתרים השחורים' נעלמו ולא ברור עדיין מי הם יורשיהם, ואפילו רק"ח כבר שכחה את ההפגנות, שבהן חבריה המגויסים קראו מונוטונית: "לחם, עבודה, עצמאות ושלום". אם לא עוני ומצוקת קיום בממדים כאלה - מה כן עשוי לעורר את  האזרח ההגון לצאת, למחות ולהפגין  בנושאי כלכלה וחברה?

 עובדי מחלקות הרווחה מסבירים כי  משפחות העוני אינן יוצאות לרחובות, כי בסופו של דבר הן אינן רעבות. ואם קיים רעב הוא בשוליים וכתוצאה מנחשלות עמוקה. רבבות סלי מזון עושים דרכם אחת לשבוע או שבועיים לבתי הנצרכים, על פי רשימות של לשכות הרווחה וממליצים נאמנים, וכך מתקיימות המשפחות במצוקה נסבלת.

 עמותת 'נותנים באהבה' הפועלת באזור חיפה, שבראשה עומד עקיבא וייץ, מחלקת כ-220 סלי מזון לקראת שבת, בעזרת הורים מתנדבים של חניכי בני עקיבא ובוגריה. לדבריו, הוא והעמותות האחרות  בחיפה, אינן מכסות את כלל משפחות העוני. על פי הנתונים שבידו, מדובר בלא פחות מ-2000  משפחות נזקקות באזור, ואילו עמותות המזון מחלקות בסך הכול כ-350  חבילות  ובהן מזון בסיסי מדי שבוע. אלה נתונים מהשטח שניתן לסמוך עליהם. אם כן, מדוע הרעבים מאפשרים חיים שלווים לרשויות המקומיות ולמשרדי הממשלה?

משפחות המצוקה הנוצרות את סבלן  בשקט, כמותן גם  המוני אזרחים  הנחבלים מזרועות הבירוקרטיה ועושק הבנקים, מבטאים בכך ייאוש עמוק מהמנהיגות לאורך כל השדרה המפלגתית. חברי כנסת נכבדים הבטיחו הרים וגבעות כי ייאבקו נגד עמלות הבנקים שהן שוד האזרח ברישיון, ודבר לא נעשה. שירותי הבריאות  מתישים את האזרח ברעיונות יצירתיים חדשים לבקרים, שאינם עולים בקנה אחד עם השכל הישר ואין כבר את הכוחות להתמודד עמם. ייאוש בסופו של יום אינו מיטיב עם יסודותיה של מדינה כלשהי או חברה דמוקרטית. האם נתוני העוני הנוכחיים הם גזירת נצח או שניתן לצמצמם משמעותית?

יהודה עמשלם מבאר שבע, בוגר מוסדות הציונות הדתית, מוביל למהפך בטיפול בעניי ישראל. "כל שנה  לקראת החגים התנדבתי לחלק חבילות מזון למשפחות נצרכות. בשנה הרביעית להתנדבותי, כשירדתי בפעם הרביעית במדרגות מביתה של אותה משפחה קשת-יום, שאלתי את עצמי 'עד מתי? למה שוב חבילות מזון? למה שהמשפחה לא תצא לעבודה?'"

 כך קמה עמותת 'כתף אל כתף' הפועלת  לשיקום משפחות  בדרך של טיפול שורש. לשקם במקום לחלק צדקה. ראיתי בשבוע שעבר דו"ח  שנתי של העמותה הזאת, ואכן היא מחוללת פלאים. רשויות הרווחה  אינן מסוגלות כיום  בתקציבן הדל ובסמכויות המצומצמות שבידן להתעמת עם הקשיים של משפחה מוכה בחובות, נעדרת מקורות הכנסה ונתונה באווירה של דיכאון והזנחה. 'כתף אל כתף' בעזרת מתנדבים הרואים בצמצום  העוני אתגר, מצליחה לחבר את כל  הנדרש,  כדי שמשפחה  בעלת היסטוריה של עוני  תצא מאפלה לאורה. משרד הקליטה רוצה בה כשותפה ויש להניח  שבעקבות התפישה השיקומית של העמותה ישנו גם משרדי הרווחה והאוצר את גישתם  לסוגיית העוני, ובמקום להעניק לנצרך גמילות חסד, יושקעו המשאבים בגמילה מהצורך להיות נתון לחסדי הזולת.