בשבע 368:שחר של שירה חדשה

נאווה הרשקופ, אם ל-9 ובוגרת האקדמיה למוסיקה, חיפשה שותפה למופע מוסיקלי שיצרה בהשראת טקסט התפילה 'פרק שירה',לבסוף היא מצאה את בעלה, הרב מוטי הרשקופ, ראש הישיבה התיכונית-מוסיקלית 'כינור דוד'.

עפרה לקס , ב' בכסלו תש"ע

 

 החזרות שלהם נערכו מחצות הלילה, הזמן בו הלך אחרון הילדים לישון והבית התארגן מעט, ועד 4 לפנות בוקר. במודע או שלא, לא היה שעון בחדר החזרות שבמחסן. קריאת המואזין מהכפר הערבי הסמוך היתה סוג של עוגן כדי לקבל מושג על השעה, וכך גם השחר העולה

 

 הרב מוטי: "ניגנתי המון בחתונות, אבל כל הזמן היתה לי תחושה שזה לא יכול להיגמר כאן. בדרך חזרה באוטו, כשכל הכלים מתנגנים לך בראש אתה שואל את עצמך 'בשביל זה הקב"ה הביא לי את המוסיקה? בשביל לתת שואו?' היתה תחושה פנימית שצריך להגיע ליותר מזה"

 

נאווה: "אמרתי לו 'תתחיל לאמן אותי כי אני לא אחת כזאת שמדברת עם קהל'. הוא התחיל לעשות לי אימונים, ואז החלטנו להופיע ביחד ופתאום נפרץ הכול. זה כמו לגלות את המטמון מתחת לתנור בבית שלך. זה הוסיף המון לזוגיות, היתה כאן המון הקשבה וכבוד ויצירתיות"

 

 "בדרך כלל, אם תלמיד חובב מוסיקה מבקש ליצור הרכב, הוא צריך לדלות מתופף מפה וגיטריסט משם. פה ב'כינור דוד', הסקסופוניסט שאיתך בהרכב הוא זה שישן מולך במיטה, והבסיסט הוא זה שיושב איתך בחדר האוכל"

 

לא ברור אם דוד המלך השתולל עם הכינור והנבל כמו שראש ישיבת 'כינור דוד' עושה על הבמה במופע 'שירת הבריאה' אותו הוא מבצע עם רעייתו. אבל כשהוא צועק 'אשא עיני אל ההרים' נדמה כי הוא משחזר את הקריאה הבודדה במדבר, עם הדממה והשממה, הבריחה מפני שאול וחייליו, והחיפוש אחרי גאולה.

הרב מוטי ונאווה הרשקופ, זוג מוסיקאים הנשואים זה לזה למעלה מ-16 שנה, מעולם לא ניגנו יחד מוסיקה מקורית. הרעיון של העלאת מופע משותף הגיע כמעט במקרה, ואז התרחש מפץ של אנרגיה. מטרת המופע היא לחזק את הצופים, ולקרבם לעבודת הבורא. החזון של הרב מוטי הרשקופ לתלמידיו בישיבה המוסיקלית שלו לא שונה בהרבה. "מוסיקה שעושה אווירה של סעודה שלישית זה יופי", הוא מסביר

"אבל אני מתכוון להגעה למימדי עומק באמצעות המוסיקה, לעבודת ה' שהיא מעבר לכל המילים".

 

 בזכות האורגן

 

רבע לאחת עשרה בלילה. הרב מוטי ונאווה מתיישבים לשיחה אחרי ההופעה העוצמתית שלהם. פריקת הכלים וציוד ההגברה והתאורה, שהתמשכו למעלה משעה, סייעו להוריד את רמות האדרנלין שרצו על הבמה. השיחה קולחת בנחת. זוג נשוי, וגם הרכב מוסיקלי מנצח.

ילדותם של הרב מוטי ונאווה הרשקופ (37 ו-36 בהתאמה) עברה עליהם בשני קצוות שונים של העיר פתח תקווה. מגיל צעיר היתה המוסיקה חלק בלתי נפרד מחייהם. הרב מוטי: "לאמי ולאבי זכרונו לברכה היה חשוב שכולנו נדע מוסיקה. כולנו למדנו חלילית, מנדולינה ואקורדיון, ואני פשוט הלכתי עם זה רחוק. למדתי ב'אור עציון', ובשנות התיכון יצאתי מהקטע הזה של אחד ששלחו אותו ללמוד לנגן, והפכתי את זה למשהו שאני רוצה. עשיתי כל מיני הרכבים וניגנתי בפיזמונסניפים".

אחרי שהכיר את נאווה הוא למד גם נגינה על פסנתר, עשה עיבודים על מחשב וניגן בהקלטות אולפן של כמה להקות.

נאווה: "מאז שהייתי ילדה למדתי כמו ילדה טובה פסנתר קלאסי, אבל נטיתי לכל העניין של שמיעה. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי הנגנית של בית הספר: בטקסים ובכל מסיבה. בשנות החטיבה למדתי קומפוזיציה אצל לב קוגן, ועשיתי עיבודים לסקסופון ולתזמורת של הקונסרבטוריון. בתיכון למדתי במגמה מוסיקלית, וגם אז המשכתי ללמוד קומפוזיציה ועיבודים על מחשב".

השניים הכירו בשנות הנעורים, ב"סיפור אמריקני" שהרב לא כל כך רוצה להסגיר. ובכל זאת הוא זורק פירור לקוראים ומספר, שכשהאורגן שלו נגנב מבית הוריו, מסרה לו נאווה דרך אחד החברים שהוא יכול לבוא ולשאול את האורגן שלה כשרק ירצה. "היה לנו אותו סוג של אורגן" מסבירה נאווה במין סוג של התנצלות.

ליום הראשון של שיעור א' בישיבת 'שבי חברון' הגיע הרב מוטי עם אורגן "מה שהיה לא כל כך מקובל". בשיעור ב' הוא ונאווה נישאו, ובמקביל לשנות האברכות וההתמדה בלימוד תורה, הוא המשיך לנגן, הפעם לשם פרנסה, כנגן חתונות. "ניגנתי המון, אבל כל הזמן היתה לי תחושה שזה לא יכול להיגמר כאן. בדרך חזרה באוטו, כשכל הכלים מתנגנים לך בראש אתה שואל את עצמך 'בשביל זה הקב"ה הביא לי את המוסיקה? בשביל לתת שואו?' היתה תחושה פנימית שצריך להגיע ליותר מזה".

לאחר שנולדו לזוג הצעיר שני ילדים, החלה נאווה ללמוד באקדמיה למוסיקה בירושלים. "היא התחילה עם שני ילדים וסיימה עם חמישה", צוחק הרב מוטי. השניים מסבירים שבאקדמיה למוסיקה התחשבו בה, יותר מכל מוסד דתי: "נכנסתי לשיעורים עם תינוקת ולא אמרו לי שום דבר, הם היו בעד". בשל הידע הנרחב של נאווה במוסיקה, היא זכתה לפטורים מרובים שהקלו עליה טכנית והלכתית. "כשאמרתי שאני לא שרה עם גברים, בחנו אותי ופטרו אותי".

חמש שנים ארכו הלימודים של נאווה באקדמיה. את שיעורי הבית המרובים הכינה בשעות החלון שהיו לה במערכת, או בבית. "הילדים היו קטנים, הם לא היו זקוקים לי בשעות המאוחרות של הלילה".

הרב מוטי שימש כר"מ בישיבת 'מקור חיים' במשך שש שנים. לפני חמש שנים נקרא לעמוד בראש ישיבת 'כינור דוד' ישיבה תיכונית מוסיקלית ביישוב עטרת. "הפסקתי עם החתונות והלכתי יותר על אפיק של הופעות של התלמידים ושל חומרים שלי. לא להרקיד את הקהל, אלא ליצור איתו התרחשות מסוימת. להעביר  תכנים וליצור דיאלוג".

במקביל, ניגנה נאווה בגנים, ערכה וניצחה על חבורת זמר של נשים לקראת החגים, והעלתה מידי פעם מופע לנשים עם זמרת כזו או אחרת. תקופה ארוכה היא חיפשה להופיע עם מישהי ב'פרק שירה' - פסוקים המתארים את שירת מרכיבי הבריאה לפני ה': השמים והארץ, המדבר, צבא השמים והחיות.

 

 השירה של העקרב

 

הסיפור של נאווה עם 'פרק שירה' הוא מצחיק ומפחיד ומעט מפותל. הוא מתחיל בצדקה שנהגה לתת לרב אחד שהיה מתדפק על הדלתות ביישוב כרמי צור, שם התגוררה המשפחה במשך כמה שנים. פעם אחת, לפני סוכות, נתן לה הרב בתמורה לצדקה כמה חוברות של 'פרק שירה'.

"בחוברות היו תמונות יפות ופסוקים מתהילים", משחזרת נאווה. "אמרתי לעצמי: איזה יופי, קישוט לסוכה. מצד שני חשבתי שסתם חיברו פסוקים לדמויות. השירה של העקרב למשל היא 'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו'. חשבתי שהתבלבלו".

לא הרבה אחרי, היטיבה נאווה להכיר את שירתו של העקרב. "לפני שעברנו ליישוב עטרת, מישהו אמר לי - כאן יש עקרבים, הם נכנסים דרך החלונות לבית. זה היה כרטיס הכניסה שלנו ליישוב. בשבת ישיבה אחת, כשעדיין לא עברנו ליישוב ורק התארחנו בו בקראוון, אחד הבנים שלי נעקץ מעקרב שחור". נאווה חיפשה תפילה שתגן על המשפחה ונזכרה בקישוט של סוכות ובפסוק של העקרב. "הוצאתי את הארגז של סוכות ואמרתי פרק שירה כל יום, כדי שכל חיה תעשה את השליחות שלה ולא תבוא אלינו". פרק שירה הוא ארוך, אבל נאווה התמידה. "יידישע מאמע" מחמיא בעלה.

ועדיין, למרות השינון, לא הצליחה נאווה לחבר בין הפסוקים לנבראים שלכאורה אומרים אותם. כשמצאה ספר של פירושים על פרק שירה היא מיד רכשה אותו, ובכל פעם היא לומדת את הפירושים. "נחשפתי לעולם כל כך יפה, וככה אנחנו חיים בבית. כשחיה מתקרבת אלינו אנחנו מנסים לבדוק למה נפגשנו איתה, מה זה אומר לנו".

עם ההעמקה בפרק נקבעה בנפשה האומנותית של נאווה ההכרה שפרק השירה הציורי הוא בעצם מופע.

תקופה ארוכה היא חיפשה מישהי שתופיע איתה, אך לא מצאה. היא לא רצתה לפספס את הרעיון, ולכן החליטה להופיע לבד. על המוסיקאי שחי לצידה כבר אי אלו שנים לא חשבה בכלל כאופציה.

הרב מוטי: "כל השנים לא ניגנו ביחד, אולי קצת בשביל המשפחה, אבל זוג חי ביחד, הוא לא צריך גם להופיע ביחד".

נאווה: "אמרתי לו 'תתחיל לאמן אותי כי אני לא אחת כזאת שמדברת עם קהל'. הוא התחיל לעשות לי אימונים, ואז החלטנו להופיע ביחד ופתאום נפרץ הכל. זה כמו לגלות את המטמון מתחת לתנור בבית שלך. זה הוסיף המון לזוגיות, היתה כאן המון הקשבה וכבוד ויצירתיות".

 

 חזרות מחצות ועד שחר

 

ארבעת החודשים שבמהלכם עבדו השניים על המופע זכורים אצלם כ"מדהימים" ו"הזויים" גם יחד.

הרב מוטי הוא ראש מוסד חינוכי. נאווה מלמדת כיום מוסיקה בבית ספר במודיעין, ולשניים תשעה ילדים. חיים עמוסים לכל הדעות. החזרות שלהם נערכו מחצות הלילה, הזמן בו הלך אחרון הילדים לישון והבית התארגן מעט, ועד 4 לפנות בוקר. במודע או שלא, לא היה שעון בחדר החזרות שבמחסן. קריאת המואזין מהכפר הערבי הסמוך היתה סוג של עוגן כדי לקבל מושג על השעה, וכך גם השחר העולה. סביב התעוזה לעלות לסלון ולראות מה השעה, התפתחו מנהגים קבועים ובדיחות פנימיות.

הרב מוטי: "עברנו בתקופה ההיא דברים מאוד מעניינים. בשעות הלילה, כל מיני דברים נראים לך הגיוניים, כמו לצעוק 'אשא עיני אל ההרים'. ואז אתה קם בבוקר ואומר 'אני אעמוד מול הקהל ואצעק 'אשא עיני...'? יש מתח בין חופש היצירה והרצון להעז, ובין הצורך לנהל מופע אמיתי, שהוא לא רק מוסיקה אלא גם סיפור ושירה תוך המחזה".

במהלך העבודה האינטנסיבית על המופע הביאו השניים חברים, עמיתים ואפילו תלמידים ל'איפוס' וביקורת.

הרב מוטי: "ביום רביעי ב-12 בלילה היה לי שיעור על הרמח"ל לתלמידים שרצו, ובסופו אמרתי להם 'מי שרוצה להישאר לשמוע משהו מוזמן'".

נאווה צוחקת: "כמעט הכרחנו אותם".

הרב מוטי: "היינו משמיעים להם ושואלים אותם – תגידו, זה הגיוני?"

הם היו כנים או אמרו מה שראש הישיבה רצה לשמוע?

הרב מוטי: "אצלנו בישיבה, ביקורת והשמעת דעה על הופעה זו שפה. הם אמרו מה שהם חושבים".

למרות הההשקעה המרובה, הספקות וגם העייפות עשו את שלהם, והיו פעמים בהן הם חשבו להפסיק.

הרב מוטי: "אם אחד היה מתחיל להישבר, השני היה יורד למטה ומתחיל לנגן כדי למשוך אותו על ידי הצלילים. נדרשת דבקות במשימה, כי מדובר במופע שבו אנשים ממש מרוכזים בך. יש תיאומים מדויקים, דברים שסופרים אותם בלב ומבצעים. אנשים עושים כאלה דברים כשזה עיקר העיסוק שלהם".

לצורך המופע שהתקיים לפני שיחתנו יצאו נאווה והרב מוטי מהיישוב עוד לפני :0016. העמסת הציוד הרב, פריקתו, הרכבת הסאונד והתאורה, וההמתנה לתחילת המופע אורכים זמן רב. כך גם הפריקה וההטענה בתום המופע. והילדים? מבסוטים ומפרגנים, אומרים השניים. הגדולים העבירו ביקורת על המופע, הגדולות חיוו דעתן על הריקוד שנאווה מבצעת בסוף המופע, וכולם שרים חלקים ממנו בבית. "היה להם חלק רציני במנוע שדחף אותנו ואמר 'כן זה יפה'". יום הופעה הוא יום התרגשות להורים וחג לילדים ששומרים על עצמם ("יש תחרות ביו הילדים אם הם מוגדרים כשומרים או נשמרים. יש לזה הרבה משמעויות בזכויות היתר").

נאווה: "כשהתקשרנו לבית לשאול אם הכל בסדר, הבנות ענו שכולם אמרו פרק שירה כדי שנצליח".

ואם כבר הזכרנו את הילדים, כשמדמיינים דור שני במשפחה של ראש ישיבה מוסיקלית ומורה למוסיקה, רואים ביצועי סימפוניות ספונטניים ומריבות סביב הפסנתר. בני הזוג הרשקופ מפתיעים ומספרים שאצלם דווקא לא מנגנים בפסנתר מגיל שנתיים, והילדים לא לומדים תווים לפני שהם יודעים לקרוא. המוסיקה אמנם נוכחת ושני הגדולים מנגנים (אחד מהם גם לומד ב'כינור דוד'), אבל ההורים לא דוחפים וממש לא ממהרים.

 

 ישיבה תיכונית מוסיקלית

 

בימים רגילים עומד הרב מוטי הרשקופ בראש הישיבה התיכונית המוסיקלית היחידה בארץ. נכון, קיימים מוסדות בהם קיימת מגמת מוסיקה אבל, מדגיש הרב, אין בארץ מוסד מוסיקלי פנימייתי, חוץ מ'כינור דוד'. בישיבה לומדים 120 תלמידים מכיתות ט'-יב', ובבחינות הכניסה והראיון האישי שמים דגש גם על מוסיקה. זה לא שכדי להתקבל חייבים לדעת לנגן על כלי כלשהוא, מסביר הרב, אבל זיקה למקצוע, כישרון ומוטיבציה, מתחייבים. "יש לנו מבחן קבלה שפיתח פרופסור מהאוניברסיטה העברית, שהוא כמו פסיכומטרי במוסיקה. כך מזהים היתכנות גבוהה של תלמיד להצליח. וכמובן בוחנים גם את המוטיבציה שלו לכך".

לדברי הרב מוטי, מדובר בישיבה 'קטנה ומשפחתית'. "כל התקשורת בין הצוות והתלמידים היא על בסיס של כנות ואמון. התלמידים מאוד מעורבים ואין דיסטנס בין הכיתות. תלמיד שמגיע צריך להתאים למרקם הזה, וזה יותר חשוב לנו מהמוסיקה".

הרב מוטי מסביר, שלמרות היות הישיבה מוסיקלית, הוא יכול לפעמים לפגוש תלמיד עם יכולות מוסיקליות "מטורפות" כהגדרתו אך הוא לא יקבל אותו, בגלל שאינו מתאים למרקם האנושי או לכיוון של הישיבה. 'כינור דוד', מסביר הרב מוטי "מכוונת לכל האתגרים שכל הישיבות עוסקות בהם: עבודת ה', גמרא, בגרויות, חיי חברה, פנימייה, וכמו בכל מקום יש חבר'ה ממש גאונים ואחרים שמתקשים יותר".

בצד של המוסיקה, הישיבה מנהלת קונסרבטוריון פנימי, שמפיק כ-120 שיעורי נגינה בכל שבוע, שיעור אחד לכל תלמיד. מעבר לכך מתקיימים שיעורי מוסיקה עיוניים בתוך המערכת: הלחנה, פיתוח שמיעה וסולפג', תורת הקצב וההרמוניה ועוד. התלמידים עושים בין 5 ל-14 יחידות בגרות במוסיקה. 5 יחידות בגרות עיונית, 5 יחידות 'רסיטל' שהוא מבחן ביצוע, ויש שנבחנים גם על עבודת גמר ברמה של 4 יח"ל נוספות.

"מעבר לזה יש עוד הרבה עשייה סביב חשיפה למוסיקה", מסביר הרב. "החבר'ה נפגשים עם אומנים, הולכים לקונצרטים, ובישיבה עצמה כל מיני הרכבים מופיעים בפני חבריהם. פעם בשנה מתקיים קונצרט גדול בפני 600-700 אורחים וממנו מפיקים DVD. אין כזה דבר בישראל היום, שילד בן 16-17 מופיע מול כזה קהל עם חומרים שהוא וחברים שלו הלחינו".

בדרך כלל, מוסיף הרב מוטי, אם תלמיד חובב מוסיקה מבקש ליצור הרכב, הוא צריך לדלות מתופף מפה וגיטריסט משם. "פה הסקסופוניסט שאיתך בהרכב הוא זה שישן מולך במיטה, והבסיסט הוא זה שיושב איתך בחדר האוכל".

 

גם משרד החינוך הכיר בישיבה כבית ספר מוסיקלי-פנימייתי יחיד מסוגו, והפך אותו לבית ספר ניסויי. אחרי ליווי צמוד של גף הניסויים במשרד, הפכה הישיבה לאחרונה להיות 'מרכז הפצה' - תואר שלדברי הרב זכו לו מעט מאוד בתי ספר במהלך 12 שנות קיום הגף, ביניהם, אגב, גם ישיבת 'מקור חיים' ואולפנת 'להב"ה'.

"מרכז הפצה זה אומר שאנחנו צריכים להקים גוף מוסדי שייתן שירותים לקהילה החינוכית. אנחנו מבקשים להקים משהו בכיוון של מודעות יצירתית".

בשנה החולפת ערכה הישיבה פיילוט לרעיון המופשט במכינה הקדם צבאית בפדואל, וכינתה אותו 'הגיגים מוסיקליים בבית המדרש'. "התלמידים, חלקם אפילו לא ידעו לנגן, עברו תהליך של כמה חודשים, במהלכו הם לקחו כל מיני מחשבות ותהליכים שעברו עליהם בבית המדרש ותירגמו את זה ליצירה. התוצר הסופי היה קונצרט שעשינו בסוף שנה שעברה, שכולו תוצרים של תלמידים". הצלחתו של התהליך עשתה לרב מוטי חשק של 'עוד' במוסדות אחרים, וגם הולידה רצון להעביר את תלמידיו תהליך דומה. "בעזרת ה', בסוף השנה הזאת נערוך חוץ מהקונצרט הרגיל, גם קונצרט של יצירה יהודית". הרב מוטי מודיע מראש לעמיתיו, ראשי הישיבות האולפנות, שמקום ההופעה יהיה היכל התרבות בלוד, ומבקש שהם יביאו את תלמידיהם לצפות "איך יוצרים בישראל של המאה ה-21 יצירה שמחוברת לקודש ולדיאלוג עם הקב"ה, יחד עם מוסיקה ברמה גבוהה. זה אפשרי, זה לא חלום".

 

 לגעת במקום עמוק

 

בעידן בו המושג 'ישיבה תיכונית' הוא פעמים רבות רק ביטוי חלקי, כי יש לו המשך: סביבתית/ ספורטיבית/ מדעית/ טכנולוגית, גם 'ישיבה מוסיקלית' לא נשמע חריג. ובכל זאת, הרב מוטי נשאל על החזון שלו לגבי תלמידיו, ולאן היה רוצה להביא אותם. "אנחנו רוצים לתת את תנאי ההיתכנות והפלטפורמה לתלמידים שה' חנן אותם בכישרון מוסיקלי, לעבור את שנות הנעורים שלהם במקום עם יכולת אנושית מאוד גבוהה של קשרים אישיים, כנות ועוד, ובמקביל לקחת כל מיני דילמות שתלמיד עובר בינו לבין הקב"ה בגיל הזה, ולהביא אותן למקום של כתיבה ויצירה. מבחינתי זה החזון, ויש פעולות מעשיות שנגזרות מזה.

"כשתלמיד מגיע לישיבה הוא מרגיש שמשהו בוער בו. אתה פוגש ילד חמוד בכיתה ח' שמגיע להתראיין, ואתה שואל אותו 'במה אתה רוצה לנגן' והוא עונה בהתרגשות: 'פסנתר'. אתה רואה שיש בו משהו. מי שנולד עם זה ומי שהקב"ה כיוון אותו לזה, המוסיקה היא חלק מהחיים שלו. אני שמח שה' זיכה אותי להיות במקום שבו אני יכול לתת את התנאים להתפתחות של הכישרון והכוח הזה" .

למה בעצם חשוב לך שמוסיקה תתפוס מקום חשוב בחיים הבוגרים של תלמידיך? 

"התלמידים באים לכאן כי המוסיקה כבר תופסת אצלם מקום חשוב. אבל אם אני מגביה עוף למקום יותר מופשט, אז בחיים שלנו אנחנו צריכים להגיע למקום רוחני, למימד פנימי עמוק. איך מגיעים לשם? יש עבודה על המידות, יש לימוד תורה וקיום מצוות, ויש את הניגון שנמצא במקום פנימי שבו המילים אינן נוגעות, ואין מי שחולק על זה, כי מרגישים את זה בחוש. היום יש מצב של שכינתא בגלותא. העוצמות של הכסף והכוח נמצאים בעולם הבידור, והוא לוקח את המוסיקה למקום של בידור או מקסימום פולקלור. אבל למעשה המוסיקה הגיעה לעולם כדי לגעת באנשים במקום עמוק, כדי לעורר אצל אנשים חלקים חבויים עמוקים. וזו המטרה בעיסוק במוסיקה".

 

אני מסתכנת, ושואלת את הרב מוטי שאלה מקוממת מעט, שעניינה - תורה מה תהא עליה. כלומר, במערכת יש הרבה שעות מוסיקה, אבל בזמן הזה יכלו התלמידים ללמוד תורה. הרב אכן מתקומם, הוא עושה את זה בעדינות, אך כל כולו מתנער מהשאלה. "אני לא חושב שזו שאלה נכונה מתודית 'בזמן הזה יכולת ללמוד תורה'. יש הרבה סיטואציות כאלה: דיברת עם אשתך, לקחת את הילד לגן, בזמן הזה הרי יכולת ללמוד תורה! נצטיוונו להיות עם קדוש, ובמקביל לכך אנחנו אמורים לחיות חיי קודש. וכדי לחיות חיים אנחנו אמורים לעשות כל מיני פעולות, גם להתחתן, גם לכבוש את הארץ, ועוד. בין היתר אנחנו אמורים לפתח את חיי הרוח של היחיד והאומה, לאפשר מעוף, ליצוק את כל התכנים של התורה בתוך כלים שיכולים להוליך את זה רחוק".

בפועל, מודה הרב, שלצד התשובה הרעיונית קיימת גם תשובה פרקטית. האם התלמידים היו לומדים באותו הזמן תורה, או מדויק יותר, גמרא, שהיא מקצוע שמאתגר היום את כל הישיבות. ב'כינור דוד' עצמה משמש הרב מוטי כרכז גמרא, ונעשים מאמצים רבים להעמיק ולהגביר את לימוד הגמרא, שנקראת בישיבה 'המלכה'. "למרות שאנחנו ישיבה מוסיקלית, אנחנו מתעסקים בזה. אני 'ליטווק', אין אצלי קטע של רוחניות מרחפת".

בצד המאמצים האלה, חושב הרב מוטי שהאתגר הוא ליצור אצל התלמיד התיכוניסט "תודעה ורצון לחיות חיים מלאי משמעות. שהוא ירצה לחפש משמעות, ושהמשמעות שהוא ימצא תהיה של קודש". התורה היא צד קוגנטיבי חשוב של עבודת ה', בלעדיה, אומר הרב, אין נבואה "אבל יש גם את הצד של הטמעת התורה, החושים שמעבר ללימוד. נביא היה לומד תורה עם מכלול האישיות שלו. לכל דור ה' נותן את הסיעתא דשמיא שלו לעבוד אותו בכזאת צורה". נראה, שהסיעתא דשמיא של תלמידי כינור דוד, לדעת הרב מוטי, היא המוסיקה ואהבת הנגינה במובן היותר עמוק של הצלילים.

ofralax@gmail.com

 

 שני אנשים עם עשרים כלים

 

'מופע שירת הבריאה' מכיל 2 אנשים, שהם גם שרים וגם מנגנים על 20 כלים (בהם מובייל, גונג, דיג'ירידו אוסטרלי, שופר, חלילים שונים, פסנתר, מנדולינה ובעצם מה לא). לאורך כל ההופעה נדמה שהעושר המוסיקלי יכול היה לפרנס בקלות עוד 2 נגנים, ובכך להאט מעט את הקצב שבו רצים השניים בין הכלים. מצד שני, התזמון המדויק והביצוע ללא רבב מרשימים ביותר. הצופה מוצאת את עצמה הוגה את הקריאה הספונטנית 'ואוו' הרבה יותר ממה שהיא נוהגת בדרך כלל.

המופע של הרב מוטי ונאווה מטפס, עולה ונע בין הנבראים השונים ושירתם, ומשדר מסר חזק של תפילה, קשר לבורא ולבריאה שסביב. מי שבעיקר שר הוא הרב מוטי, שגם מנהל את הדו-שיח עם הקהל. בין השירים הוא מספר סיפורים, משחרר מידי פעם בדיחות, ותוך כדי מנסה לחוש את הקהל שמולו, ולבדוק מה נכון לומר ואיך. בעיצומה של ההופעה מרביצה נאווה יצירה מקסימה וקשה של בטהובן, שנדמית לה כשירת המים. אל דאגה, נאווה מסבירה את היצירה לפני הנגינה, לטובת אלו שאוזנן לא הורגלה במוסיקה קלאסית.

בסיומו של הערב, נאווה מבצעת ריקוד פרי כוריאוגרפיה פרטית-משפחתית בשם 'התנערי', וזה כיף שהיא עוברת אל קידמת הבמה, כי כמעט לאורך כל המופע בעלה נמצא במרכז.

מבחינה מוסיקלית המופע הוא שאפתני ותעוזתני, אבל מצליח לעמוד ביעדים. פרט למספר הכלים, השירים מקבלים טוויסט חזק של ג'אז, למרות שרובם המכריע של השירים הם שירי קודש. אין ספק שהאוזן המורגלת בשירי שוואקי-ואך-רזאל אינה מורגלת בכזה סוג של מוסיקה, וזאת עוד סיבה טובה להגיע ולשמוע.

בשורה התחתונה: בנים, שוב הפסדתם (טוב, יש גם גירסה מצומצמת לקהל שיש בו גברים), אבל אם את אישה, המופע ממש שווה. מצד אחד הוא מציג וירטואוזיות נדירה, ומצד שני הוא ערב ממש לא חד פעמי. התכנים שלו הולכים איתך גם שבועות אחר כך.

ההופעה פיתחה אצל בני הזוג שפה פנימית, והם משתמשים בה כדי לחזק זה את זו ברגעי 'אין כוח'. נאווה: "כשנגמר היום ואין כוח להדיח כלים או לסדר, אז מוטי אומר לי 'יאללה, התנערי' (שם הריקוד שלה בסוף המופע ע.ל.). זה מחזק אותי צאת מה'עפר' שלי, ואני יודעת שלכל אחד יש את העפר שלו, ואנחנו רוצים לחזק אחרים".