בשבע 368: הרפתקה בדרך למסיבה

אסתי רמתי , ב' בכסלו תש"ע

 

 אי שם בשומרון, כביש צר מתפתל ועולה על צלע ההר, גבוה יותר ויותר. בסופו, ממש על הפסגה, מול נוף בראשית קסום, נמצא מאחז מתנאל. שנים עשר קרוואנים – והבית של לבי.

"אני רוצה לערוך את הבת המצווה שלי כאן", ביקשה לבי. "זה מקום כל-כך מיוחד, ולא באות לכאן הרבה חברות... בשביל חלק מהן, להגיע לכאן זאת ממש הרפתקה!" ההורים הסכימו, והוחלט להכין מצגת, וסדנת יצירה, וסעודה וריקודים. עדי, האחות הגדולה, הבטיחה לעשות ללבי תסרוקת מיוחדת. "זה יהיה מהמם!" התרגשה לבי, ועשתה גלגלון באמצע הסלון.

ביום הגדול, אבא של לבי נסע לפנות ערב ליישוב הקרוב למאפיית ריידלס, כדי להביא את העוגה. המאפייה היתה שייכת למוטי, אביה של מירי, שהיתה חברתה הטובה ביותר של לבי.

 גשם עז ירד, והוא נהג בזהירות בכביש הצר והחלקלק. אך לפתע, אחרי אחת הפניות... "בום! טראח! בום!" קולות משונים נשמעו מאחורי המכונית, ואבא של לבי עצר בבהלה בצד הדרך. הוא הביט אחורה ו..."אוי לא!" הוא לחש . סלע ענק נתלש מצלע ההר, כנראה בעקבות הגשמים, התגלגל לכביש וחסם אותו.

אבא של לבי הרים מיד טלפונים לכל הנוגעים בדבר, ולבסוף, בלב כבד, הוא חייג הביתה.

"אהלן אבא!" ענתה לבי בקול עליז, "מה נשמע?"

"תשמעי לבי, אני לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל כנראה שנצטרך לדחות את הבת מצווה לערב אחר..." הוא אמר בצער . "סלע חוסם את הכביש, ובשעה כזאת, בגשם, אף אחד לא יטפל בזה. אני כל-כך מצטער! תוכלי לצלצל לחברות ולהודיע להן?"

לבי ראתה את דמותה משתקפת בחלון החדר, עם התסרוקת והבגד החדש, הביטה סביב על השולחן הערוך והסלון המקושט, ולא יכלה להאמין. היא כמעט פרצה בבכי, אבל אז היא התגברה ואמרה בקול חנוק: "בסדר, אבא. אני אגיד להן..."

ובינתיים, אבא של לבי המשיך אל המאפייה. העוגה הרי הוזמנה, ולא היה טעם להשאיר אותה שם. "מה זה הפרצוף תשעה באב הזה?" קידם את פניו מוטי, "בת מצווה היום, לא?"

אבא של לבי סיפר לו מה קרה, ובזמן שדיברו, מירי נכנסה לחנות. לפי ההבעה שלה, היא כבר הספיקה לשמוע את החדשות. "איזה באסה!" היא אמרה, "מסכנה לבי. אולי בכל זאת יש איזו דרך להגיע?"

"רק ברגל..." חייך אבא של לבי במרירות, "מכונית לא יכולה לעבור שם".

"נו, אז מה הבעיה?" קפצה מירי, "נצעד!"

"זאת חתיכת דרך. לפחות חצי שעה, בגשם, בחושך, במעלה ההר..."

"אני מוכנה לנסות", אמרה מירי מיד, "ונראה לי שגם שאר הבנות יסכימו".

בשבע וחצי בערב, לבי המאוכזבת ישבה לבד בחדרה. "אוף!" היא חשבה, "אוף, אוף, אוף!!!"

ואז נשמעה דפיקה בדלת. לבי לא טרחה לקום ממקומה – זאת בטח השכנה. אבל אז הגיעו לאזניה קולות של צחקוקים ולחשושים... מי אלה? היא מיהרה לפתוח את הדלת – ומול עיניה המשתאות התגלה אבא שלה ואיתו חבורת בנות צוחקות ורטובות. "הפתעה!!!" הן צעקו יחד.

"...א... אבל איך...?" גמגמה לבי.

"אבא שלי הסיע אותנו בנגלות עד לסלע החוסם", אמרה מירי.

"ואבא שלך חיכה שכולם יגיעו ואז הלך איתנו עד למאחז", המשיכה רותם.

"הבאנו פנסים מהבית, וזה היה מה זה כיף!" צחקה אורטל.

"נו", אמרה לבי בחיוך גדול, "כבר אמרתי שלהגיע לכאן זאת הרפתקה..."