בשבע 368: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ב' בכסלו תש"ע

 

יחסי אהבה שנאה

והנה חידה: לאיזה עיתונאי-סטיריקן מהשמאל יש לייחס את ההומור המשובח הבא: "אם ברק הופך כל אבן כדי להגיע לשלום עם הפלסטינים, מה הוא עושה עם כל האבנים לאחר מכן? ממלא זרחן וזורק על הפלסטינים". למי שנרגע מהתקף הצחוק - התשובה מצד שמאל למטה.

שנאתו של השמאל הקיצוני לאהוד ברק אינה יודעת גבולות. זה דבר שפשוט דורש מחקר מדעי – כיצד הפך ראש המחנה לסדין אדום בעיני פוליטיקאים, אנשי תקשורת וסתם אזרחים המשתייכים לשלושת "אחוזי האיכות" בעם ישראל. כשמביטים בביוגרפיה של ברק לעומת זו של יצחק רבין הקדוש, גובר עוד יותר הקושי להבין את היחס השונה אל השניים. מנקודת מבט היסטורית, ברק הוא ללא ספק יורשו וממשיכו של ראש הממשלה המנוח.

בדומה לרבין, ברק הגיע מכס הרמטכ"לות אל ראשות העבודה והממשלה; גם הוא שימש כשר ביטחון בממשלת אחדות בראשות הימין; גם הוא קידם תוכנית מדינית גדולה ושאפתנית שהסתיימה באסון ביטחוני; גם הוא נאבק בחמאס וזכה על כך לגינויים מכל קצווי תבל; גם הוא הבטיח למנות שרים לפי כישורים ולא קיים; גם הוא מייבש את המתנחלים, מזלזל בהם ומכנה אותם בשמות; גם הוא לא בדיוק מופת של חום אנושי; גם הוא מוקף בפואד (כן, זה אפשרי); וגם הוא מתגורר בשכונה עשירה בצפון תל אביב (ומן הסתם יש גם לו חשבון דולרים).

אז ממה נובעת שנאת השמאל לאהוד ברק לעומת הערצתם לרבין? לדעתי, אחד ההסברים לכך – אם כי בוודאי לא היחיד – נעוץ בהבדל המובן מאליו בין השניים: האחד חי, האחר לא.

 

טביעות אצבע בהצבעה

באופן די נדיר עלי להודות, כי אין לי עמדה מוצקה בנושא חוק המאגר הביומטרי, שההצבעה עליו נדחתה נכון לרגע זה. אני קצת נוטה להתנגד, בעיקר משתי סיבות שעל פניהן נראות שוליות. ראשית, אני לא סומך על מוסדות השלטון שיידעו לתפעל את העסק כמו שצריך. על פריימריז ממוחשבים לא מצליחים להשתלט שם, אז הם רוצים לאבטח את טביעות האצבעות שלנו? ושנית, אני כבר רואה בעיני רוחי את הדיונים המשפטים הבלתי נגמרים על מהימנות הראיות הביומטריות בזירות פשע. אזרחים ללא עבר פלילי יטענו כי הופללו באמצעות המאגר החדש, וזה יחלחל גם אל טיעוני עורכי הדין של משפחות הפשע. האם למישהו מאתנו יהיה כוח לקרוא על כל זה בעיתונים?

מצד שני, אני גם רואה את יתרונותיו האפשריים של מאגר מסודר מסוג זה, שאפשר יהיה באמצעותו ללכוד פושעים ולזהות גופות, לא עלינו. אם אפשר היה גם לבדוק באמצעותו למי הצביע סילבן שלום בבחירות האחרונות – בכלל הייתי תומך נלהב, אבל זה לא המצב. כאן מגיעה שאלת התם: כיצד יש לכל אחד מהמחוקקים עמדה כה מוצקה בעניין? במיוחד בנושא כזה שהוא חוצה מפלגות, שהוא חשוב מכדי להחליט בו בחיפזון, שיש בו צדדים כבדי משקל לכאן ולכאן, ושהוא לא קשור בשום צורה לסיפוח התנחלויות – אפשר היה לצפות ליתר היסוס מצד נבחרינו בכנסת ואזרחים בכלל. אבל כמו בכל נושא, גם כאן נראה כי כל אחד גיבש לעצמו דעה ברורה ומוחלטת, המצביעה על שיקולים מסוימים ומתעלמת לחלוטין מאחרים. איך הם עושים את זה? אני מקנא.

 

מבזק ישנות

שתי הערות שנחתכו בעריכתם של מדורים קודמים, ועדיין חבל היה לי לוותר עליהן. אז תקראו לזה תוכנית לקט:

א. הבה נניח, כי הימין היה עושה חשבון נפש אחרי רצח רבין, והמסקנה האופרטיבית היתה שיש לבטל כל בחירה של שמאלן לראשות הממשלה. או נניח שהיינו בודקים את עצמנו בעקבות הפגיעה בפרופ' זאב שטרנהל, והיינו מגיעים למסקנה כי שטרנהל חייב להזיז את העציץ שבו הוטמן המטען. האם זה היה מספק את גדעון לוי?

אלו בדיוק תוצאותיו של חשבון הנפש החילוני בעקבות פרשת הטיול השנתי באילת, טיול שבו חגגה ההפקרות המינית ואף הוגשה תלונה על אונס. במקום לנכש בערוגותיהם ולפשפש בדרך חינוכם, מצא המגזר החילוני את האשם האמיתי: הטיול עצמו. כעת שוקלים גורמי חינוך, כולל כבוד השר, לבטל את הטיולים השנתיים כדי למנוע מקרים מסוג זה. ואכן, אין בכלל ספק שבלי טיולים שנתיים – התלמידים החילונים לא יתנהגו בהפקרות במהלך טיולים שנתיים. בראבו על חשבון הנפש המעמיק.

ב. כשפורסם דבר מעצרו של יעקב טייטל, נשמעה טענה בתקשורת כאילו הוא נלכד רק משום שפעל נגד יהודים, וכל עוד רצח פלשתינים – איש לא טרח לעלות על עקבותיו. יש משהו בטענה הזאת, אבל טענה דומה יש להפנות לחלק גדול מאותם אנשי תקשורת: גם אתם מפרידים בין פגיעה ביהודים לפגיעה בפלשתינים – אם הרוצח עצמו הוא פלשתיני. כשערבים רוצחים ערבים בחשד לשיתוף פעולה עם ישראל, פתאום זה עניין פנימי שלהם, פתאום יש הבדל בין דם לדם. וזה עוד לפני שנכנסים להבדל בין יהודי משדרות ליהודי מתל אביב.

 

יחסי אהבה שנאה (2)

הפתרון לחידה: מה זה משנה מיהו הסטיריקן? קורה שיש בדיחה פחות מוצלחת, אפילו לנייס-גיא. מילא, יהיה בסדר.

 

יודע את מקומי

בתחילת השבוע, בדיוק ביום שבו חסמו נהגי האופנועים את התנועה בכבישי הארץ, יצאה קבוצת נשים צעירות לחסימת כבישים משלה. המפגינות צעדו ברחוב ויצמן בואכה שאול המלך בתל אביב, הניפו שלטים והפריעו לתנועה הסדירה, כל זאת לעיני מצלמות טלוויזיה ולעיניו המשתאות של כותב מדור זה שבמקרה חלף במקום.

לקח זמן עד שהבנתי על מה כל המהומה. המפגינות הנמרצות – ואני מתנצל מראש על התעלמותי הלשונית מהגבר היחיד שזוהה ביניהן – השמיעו קריאות לא ברורות והניפו שלטים לא ממוקדים, כמו "קלדניות – הכוח המניע את המוח" (אה???) ו"אין צדק בהיכל הצדק". לבסוף קלטתי כי אלו הן קלדניות בתי המשפט, היוצאות למחות על תנאי עבודתן הגרועים; אם כי מרוחן העליזה אפשר היה להתרשם בטעות כי הן דורשות להפחית בשכרן האסטרונומי. אחת מהן היתה כה נלהבת עד שפשוט קפצה אל בין גלגלי מונית, ורק בלימת חירום קטנה חסכה לבתי המשפט מודעת דרושים בחיפוש אחר קלדנית חדשה.

עקרונית, העניין הזה עם חסימת כבישים די מתחיל לעלות לי על העצבים. אני יודע, הייתי שם. לפני עשור וחצי הפרעתי לתנועה בעצמי על ידי נסיעה איטית בכביש גהה, אירוע שהחל כמחאה מטעם 'זו ארצנו' המיתולוגית של פייגלין והרב אלון והסתיים אצלי באופן מביך וגרוטסקי כמו 'זו ארצנו' המיתולוגית של שי ודרור. עבדכם הנאמן חטף צעקות מוצדקות מנהגים שכנים, קיבל דו"ח תנועה ואף שילם אותו מכספו הפרטי כתרומה לעצירת אוסלו. מאז למדתי את הלקח.

אבל עיקר הטענה שלי אינה נגד חוסמי הכבישים אלא נגד התקשורת. היא המתעלמת מהפגנות שקטות ומכובדות שאינן מפריעות לאיש, היא הגורמת לכך שחרדים צריכים לשבור חלונות בירושלים כדי להגיע לעמוד הראשי. אני זוכר הפגנות בהשתתפותי, שבהן דרשו הצלמים את מנת הפרובוקציה ממני ומחבריי. האופנוענים שהפגינו השבוע לא רצו ליצור פקקי תנועה אלא להגיע לכותרות הראשיות. ואין מה לדבר – הם הצליחו.

במקרה של הקלדניות זה נראה פחות אפקטיבי, עם כל הכבוד לידיעה החדשותית הקטנה בשולי הערוץ הקהילתי. אגב, אני משוכנע כי לנהגים התל-אביביים עצמם אין מושג עד לדקה זו מדוע עוכבו ברחוב שאול המלך, ולפי תדירות הצפירות - אני לא בטוח שהמפגינות אמורות להצטער על כך. בכל אופן, בלי לדעת באמת אם הקלדניות צודקות או לא, אני בעדן עד שיוכח אחרת. שיעלו להן את המשכורת ושיהיה להן לבריאות, למה לא. רק שייזהרו בכביש.