בשבע 369: פרידה מנעמי

יבוא דור שיעשה את הסינתזה שנעמי פרנקל חיפשה: לא נטישת העבר וערכיו, אלא בניית העתיד על יסודות העבר. מתוך דברי הספד שנאמרו בהלווייתה



אליקים העצני , ט' בכסלו תש"ע

 

נעמי פרנקל לא נפטרה צעירה, אך הצטיירה ככזאת עד יומה האחרון. היה בה משהו מן הילדה - רענן, סקרן, דינאמי, קופצני. היא כתבה ספרים מסובכים, בשפה עשירה ומגוונת ולעתים קשה. אך בכל הנוגע למשאת נפשה - ארץ ישראל - תגובותיה היו פשוטות ואלמנטריות כמו אצל ילדה קטנה, עם החן והתום של ילדות. צריך נפש גדולה בשביל אמונה תמימה כזאת, ללא סדק של פקפוק קל שבקלים, גם בגיל 91. גם אצלנו יש מתונים ורדיקלים, אך היא לא היתה מאנשי האמצע. במה שהיה מקודש לה, היא לא ידעה פשרות.

היא עמדה בפרשות הדרכים של שלושת הדורות האחרונים - חוותה, רשמה, יצרה והעשירה ביצירות ספרותיות ששום היסטוריון לא יוכל בלעדיהן: היהודים בגרמניה על רקע עליית הנאציזם, הקיבוץ בראשית המדינה, צה"ל של פעולות התגמול ומלחמת ההתשה, הטראומה הנוראה של יום הכיפורים ואחר כך ישראל השבעה, 'הישראלית', של העכשיו, השלום, האליטות והחיים המתוקים, כל מה שברחה ממנו בחיפושיה אחרי הקוטב הנגדי. עד ששאלה כמו דוד בארץ פלשתים - "אנא אעלה?" והתשובה היתה: "חברונה".

פגשתי אותה לראשונה בבניין הממשל הצבאי בחברון בשביתת שבת יחד עם הרב לוינגר, בימים בהם נרצח בלב חברון אהרון גרוס הי"ד. היא סיפרה לי את קורותיה וסיכמה: "שם - יבשו מקורות היצירה שלי". ה"שם" הזה היה המילייה של השכבה השלטת בישראל, שהמשיכה מכוח האינרציה, אך רוח כבר לא היתה במפרשיה.

בחיפושיה אחר האמת מצאה כי "אמת מארץ תצמח". ביקרה בכמה התנחלויות ותיקות, אבל איזו מחט מגנטית פנימית כיוונה אותה לחברון ולשם הלכה, למקום המושמץ ביותר בפי החברה שאותה עזבה, דווקא מפני שנתפש כאמיתי יותר.

והיא שילמה ביוקר. חבריה עזבוה, יצירותיה הישנות הושכחו והחדשות הושמצו, ובכל זאת לא זזה מעמדתה. את מרכז חייה העתיקה לקריית ארבע, ומהר מאוד היתה לאחת מאיתנו. ביתה הפך למרכז חברתי ותרבותי, ובעיקר משכה בקסמה אנשים צעירים ונוער.

נעמי באה מברלין מבית מתבולל. לארץ הגיעה לבדה, ילדה יתומה מאם שנקלטה בקיבוץ ובשומר הצעיר, בתקופה בה הללו היו בין מניחי היסודות של כל מה שיש לנו היום כאן. אולם, כמחפשת אמת - היא ובעלה האהוב, שלצידו ביקשה להיקבר, ליבם לא היה שלם עם הטוטליטאריות המרכסיסטית, ובעיקר עם האנטי-דתיות הלוחמנית. בימי כיפורים היו היא ובעלה, ישראל רוזנצוייג ז"ל, מסתגרים בחדרם בקיבוץ וקוראים מן המחזור.

מן הקיבוץ הלכה אל הצבא, לשייטת 13, שם רשמה ותיעדה את הפעולות, עד לשיא של מלחמת יום הכיפורים, כאשר כתבה את 'קד"ם המפקד' – קיצור דיוני המטה, יצירה שהיא עלומה עד היום. מה שראתה וחוותה במלחמה ההיא היה מן הטראומות הגדולות של חייה.

מבית אלפא הגיעה עד לחברון - מקוטב אל קוטב. את הפרק הגרמני הנציחה בטרילוגיה האפית 'שאול ויוהנה', את הקיבוץ והצבא ב-'דודי ורעי','צמח בר' ויומנו של מאיר הר-ציון, ובספרה האחרון, הגדול, 'פרידה', נתנה לעם ישראל במתנה את חברון - חברון הישנה של מאות שנות חיי קהילה, שהוויותיה וסיפוריה לא נרשמו ולא נשמרו. נעמי הצילה מפי זקני חברון שהיו בסוף ימיהם צלילים וריחות ותמונות-חיים עד לסוף המר בתרפ"ט, תמונות מתוך הפוגרום ואחריו ומחיי המגורשים סביב בית הכנסת שלהם במחנה יהודה בירושלים: חיים יהודיים עשירים, עמוקים ויפים בארץ ישראל הטרום-ציונית.

יבוא דור שיעשה את הסינתזה שנעמי חיפשה: לא נטישת העבר וערכיו  -  המורשת הרוחנית ואדמת א"י הפיזית  -  אלא בניית העתיד על יסודות העבר. גם את הדור ההוא תנחה המחט המגנטית לחברון, ושם הוא ימצא את יצירתה וישאב ממנה.

ומעבר להישגים וליצירות - אהבנו אותך, נעמי, אחותנו היית. באת להתנחל, והתנחלת גם בליבותינו. את תחסרי לנו מאוד מאוד. אנחנו, שהכרנו אותך, לא נשכחך, אך גם בדורות רחוקים קנית לך ביצירותיך חיי נצח.