בשבע 369: הטבחים הצעירים

חגית רוטנברג , ט' בכסלו תש"ע

 

היה זה עוד ליל שבת רגיל בבית משפחת פרץ. אמא הגישה לשולחן את המטעמים שהכינה: מרק עגבניות ריחני, דגים חריפים, תפוחי אדמה ואורז. כולם אכלו בשקט עד שפתאום חנן התחיל לעקם את האף: "אמא, הדגים האלה יותר מדי חריפים! שורף לי הגרון כשאני אוכל", התלונן. בעוד אחותו הבכורה אפרת מנסה להשתיק אותו, הצטרף אליו לפתע גם רועי: "והמרק הזה ממש מלוח, למה את שמה בו כל כך הרבה מלח?". אפרת לא ידעה במי לטפל קודם, והסמיקה עד שורשי שערותיה: האחים הצעירים שלה ממש עשו בושות ליד השולחן!

אמא הקשיבה בסבלנות לתלונות של חנן ורועי: זה חריף וזה מלוח, לזה יש ריח חזק מדי וזה לא מספיק חם. כשהילדים סיימו את ההערות, אמא רק חייכה בנחת ואמרה: "אתם יודעים מה? אולי אתם צודקים. האוכל של אמא שלכם לא מספיק טוב. מה לעשות? לא למדתי בבית ספר לטבחים". הילדים הביטו בה בתימהון, ואמא המשיכה: "אבל אתם יודעים מה? אני חושבת שיש לי רעיון איך לפתור את הבעיה. מהשבוע הבא אתם מכינים את האוכל לשבת. מה דעתכם, ילדים?" היא שלחה קריצה לכיוונו של אבא, "אני בטוחה, חנן ורועי, שאתם תכינו לנו אוכל נהדר, נכון?".

הילדים גמגמו משהו בתשובה, אבל אמא לא נתנה להם הרבה ברירות: "זה רעיון ממש מצוין! אתם תקנו את המוצרים, תבשלו ותנקו אחר כך את המטבח. השבוע אני אקרא לי ספר או אלך לקנות לעצמי בגד חדש. תודה לכם כבר מעכשיו".

השבוע שלאחר מכן הלך והתקרב גם הוא לסיומו. כשהגיע יום חמישי, נזכרו האחים במשימה שהוטלה עליהם, ונראתה להם בלתי אפשרית ממש: הם אף פעם לא עמדו להכין שום דבר במטבח, חוץ מקורנפלקס עם חלב. אבל אמא לא הסכימה לשמוע שום חרטות מצידם: "קדימה, תכינו רשימת מצרכים ותלכו לסופר לפני שיסגרו אותו". בלית ברירה יצאו חנן ורועי לסופר השכונתי. שעתיים תמימות בילו בין המדפים: "כמה עגבניות צריך לקנות? אבקת מרק בקופסה גדולה? באלו שניצלים אנחנו משתמשים? שמן קנולה או שמן סויה?" השניים התלבטו והתווכחו, עד שסוף סוף יצאו עם שקיות מלאות וכבדות לכיוון הבית.

"עכשיו נשאר לנו החלק הקל", אמר רועי, "פשוט צריך להכין מהכל אוכל". חנן הזעיף את פניו: "קל? אתה יודע בכלל להכין משהו חוץ מחביתה? חבל שבכלל העזנו להגיד משהו על האוכל של אמא". רועי לא התייאש: "מה הבעיה? נפתח ספר בישול ונכין לפי ההוראות". חנן לא כל כך השתכנע, אבל לא היתה לו ברירה. את מה שהתרחש במטבח בשעות שלאחר מכן, והתמשך כמעט עד לפנות בוקר, קשה לתאר: חנן ורועי התרוצצו בבהלה בין הסירים הגולשים, הוסיפו מלח, סוכר, פלפל ומיץ לימון מתוך ניחושים פרועים: "מה זה קורט? מתי צריך להוסיף את השמן לאורז? כמה פלפל חריף שמים בעוף?" שאלו זה את זה. התנור החל להוציא עשן, כשרועי נזכר פתאום שהיה צריך להוציא את העוף לפני שעה. "זה שרוף לגמרי, מה נעשה?" קרא בייאוש. הסיר בו התבשלו הדגים עלה על גדותיו, ובתוכו שטו פירורי דגים שהתבשלו יותר מדי.

מוקדם בבוקר התעוררה אמא והריחה ריח מוזר מכיוון המטבח. היא נכנסה לבדוק מה מתרחש, ולעיניה נגלה מחזה מצחיק ועצוב גם יחד: חנן ורועי רדומים על השולחן, סביבם ערימות של קליפות, ירקות חתוכים, תבלינים וביצים שבורות. על הגז עמדו סירים מלוכלכים ובתנור תבנית אחת שרופה. אמא ליטפה לשניהם את הראש, כשלפתע שמעה את רועי ממלמל מתוך שינה: "אין כמו האוכל של אמא".