בשבע 369: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ט' בכסלו תש"ע

 

העיקר האמונה

 

נכון לזמן כתיבת המדור, שובו של גלעד שליט הביתה עדיין מוטל בספק, בעיקר משום שהוא עדיין תלוי ברצונו הטוב של החמאס. ברגע שעסקת החליפין תושלם (ואולי היא כבר חתומה בזמן שעיתון זה משחיר את כריות אצבעותיכם), יתר ההתרחשויות העתידיות כבר ברורות וגלויות לעין. ההיסטוריה הקרובה ומעט היגיון בריא מאירים לנו את הדרך אל התקופה החשוכה שאנו עומדים לעבור בתוך חודשים או שנים בודדות.

אנו יודעים בוודאות שיהודים יירצחו על ידי מחבלים שישוחררו בעסקה;

אנו יודעים שהמחיר של חיילים חטופים בעתיד יהיה גבוה יותר;

אנו יודעים שבעוד זמן לא רב יתחילו ארגוני הטרור להצדיק את שמם, באמצעות אינתיפאדה או טילים או מלחמונת קטנה;

אנו יודעים שהחמאס ינצח בבחירות הבאות גם ביהודה ושומרון;

אנו יודעים שתומכי העסקה בארץ יכחישו כל קשר בין ההידרדרות הביטחונית הוודאית לבין הרפיון שגילתה ישראל בעסקת האסירים.

כל אלה ברורים כשמש. אבל לפני שנכנסים למרה שחורה, כדאי לבדוק את אופציית האופטימיות. למי שמסובב את המציאות יש חוקים משלו, ואפשר להיאחז באמונה כי הם יפעלו לטובתנו גם אם כל התחזיות הקודרות יתממשו. העבר מוכיח, כי כל חולשה ישראלית מעוררת את אויבינו להתלהב מעצמם ולתקוף אותנו בטרם עת, רק כדי למצוא עצמם מופתעים ממכת הנגד. מכיוון שמערכה נוספת נגד הפלשתינים נראית היום בלתי נמנעת, ייתכן כי דווקא עסקת שליט תקדם אותה בתנאים נוחים יותר לנו, ודווקא היא תציל אותנו מעצמנו. ומן העבר השני, אולי הניצחון הרגעי של חמאס הוא שישכר ויפיל אותו בעתיד הנראה לעין. אשרי המאמין.

 

אובדן הזיכרון

 

"ואז היא אמרה לו משהו כמו: לאן הגענו, זה מזכיר לי דברים איומים, המספרים על הזרוע. למחרת היתה כותרת בידיעות אחרונות: 'יפה ירקוני משווה את חיילי צה"ל לנאצים', מה שלא היה אבל זה מה שנחרט בזיכרון" (בתה של ירקוני, אורית שוחט, השבוע ברשת ב').

"כשראיתי שמובילים אותם עם ידיים מאחורי הגב, בחורים צעירים, אמרתי: זה כמו שעשו לנו ולילדים בשואה" (יפה ירקוני משווה את חיילי צה"ל לנאצים, ראיון בגל"צ מ-2002).

 

מחלת גרון

 

מחלת האלצהיימר שבה לקתה יפה ירקוני העלתה לדיון תקשורתי מחודש את דבריה מעוררי המחלוקת על חיילי צה"ל בימי מבצע 'חומת מגן'. לדברי משפחתה של הזמרת, המחלה היא שדיברה מגרונה כבר באותם ימים. אין זה אומר שעמדותיה של ירקוני היו הפוכות – בכל זאת, קצת מוזר לטעון שירקוני נזכרה פתאום בשואה בגלל מחלה האמורה להשכיח דברים. כוונת המשפחה היא, אם הבנתי נכון, שהמחלה שחררה את לשונה של הזמרת שעד אז היתה נצורה, מחושבת ודיפלומטית.

לאחרונה נחשפו צופי ערוץ 10 למופע האימים של מוטי קירשנבאום, שפשוט צרח על השר סילבן שלום על שזה העז – ואני לא מגזים – לא להיעתר לכל דרישותיו של נשיא סוריה אסד. הרעיון שאפשר לתמוך בשלום עם סוריה ולהישאר ימני היה כה מורכב עבור האונות במוחו של קירשנבאום, עד שהאיש פשוט התנהג באולפן כאילו היה טוקבקיסט ממוצע ב-NRG יהדות. כשבע שנים אחרי התבטאותה המקוממת זוכה יפה ירקוני לנסיבות מקלות בדמות מחלת האלצהיימר. מעניין מה התירוץ של קירשנבאום.

 

מכתב היובל

 

מילה אחרונה בנושא זמרת המלחמות: בחודש מאי 2002 פרסם יוסי קליין כתבה גדולה בהארץ, ובה תקף את מחול השדים סביב התבטאותה של ירקוני על חיילי צה"ל. בין היתר הזכיר קליין מכתב ששלח חנן יובל (יו"ר אמי באותם ימים) לבתה של הזמרת, ובו "רמיזות מכוערות למצבה הנפשי הרעוע כביכול של יפה ירקוני", כדברי הכתבה.

וכך דיווח קליין לפני שבע שנים וחצי: "'את הבטחת להיות הש"ג ונטשת את משמרתך (ואת יודעת על מה אני מדבר) ולכן קרה מה שקרה וכל אשר התרחש בהמשך', כתב יובל לשוחט. למי ששאל את יובל למה התכוון בכך, ענה שירקוני 'קצת לא בסדר'. היום דורשת שוחט לדעת למה הוא מתכוון ב'לא בסדר', ומאשימה אותו בניסיון ליצור את הרושם שיפה ירקוני אינה אחראית לדבריה".

וכיום, האם שוחט כבר יודעת למה התכוון יובל? ומתי יקבל הזמר מכתב התנצלות ופרחים ממערכת הארץ? 

 

הערה קטנה לסיום

 

אם כבר הזכרתי את ערוץ 10, אז בזמן האחרון יצא לי להאזין מספר פעמים לחדשות הערוץ דרך הרדיו האזורי. ובכל אחת מהפעמים התחשק לי לשבור את המקלט - אני מתאפק מלכתוב על הראש של מי. אומרים שמחלקת החדשות היא נקודת האור של ערוץ 10. אז אומרים. מהדורות החדשות בעיניי הן לא יותר מאוסף טורי דעה של המגישים והכתבים, בלי שום ניסיון לשמור על אובייקטיביות או איזון מינימליים. אם זוהי נקודת האור, אני מתקשה להבין את כוונת הממשלה להאריך את הזיכיון של ערוץ אפל זה.

 

יודע את מקומי

בגיל שנה בעיקר אכלתי.

בגיל שנתיים הנחתי יד על פלטה בוערת.

בגיל שלוש ברחתי מהבית.

בגיל ארבע למדתי בעל פה מספרים מתוך ספר טלפונים.

בגיל חמש חוויתי את ההתמכרות הראשונה שלי – לטלפלא.

בגיל שש התעללתי בראשנים.

בגיל שבע חגגתי את הניצחון על צסק"א בכיכר מלכי ישראל.

בגיל שמונה ביקשתי מצלם חתונות לשכוח מאחותי ולצלם רק אותי.

בגיל תשע הפכתי למתנחל.

בגיל עשר ניסיתי לחצות כפר ערבי לבדי.

בגיל 11 הייתי סולן מקהלה לערב אחד.

בגיל 12 גירשתי את עצמי לתחומי הקו הירוק.

בגיל 13 ביליתי את מחצית חג החנוכה בעמידה בתור לסרט 'אי-טי'.

בגיל 14 הפכתי לדוד.

בגיל 15 הצעתי חברות לראשונה ונדחיתי בבוז, ובצירוף מקרים מעניין קיבלתי אפס במבחן בכימיה.

בגיל 16 הייתי חבר פעיל בנוער התחייה זצ"ל.

בגיל 17 ערכתי היכרות ראשונה ואחרונה עם המלה 'אינפיניטסימלי'.

מגיל 18 ועד 29 הייתי האומלל באדם.

בגיל 30 הייתי המאושר באדם. התחתנתי.

בגיל 31 נהגתי תשע שעות כמעט רצופות כדי להספיק להגיע לברצלונה לפני שבת.

בגיל 32 הוצאתי ספר.

בגיל 33 נולד בני הבכור.

בגיל 34 ניסיתי לחיות במושבה.

בגיל 35 נסעתי בשבת, לראשונה בבגדים אזרחיים, ללידה של בתי.

בגיל 37 פתאום שמתי לב שדילגתי על יום הולדת אחד.

בגיל 38 קראתי סוף-סוף את פו הדוב.

בגיל 39 בעיקר אכלתי.

בגיל 40 אני עדיין לא יודע מה אעשה. אולי אגיע לירח – יש לי עוד 24 שעות.