בשבע 370: לעזרת העם

לקחי גוש קטיף מלמדים אותנו שיש להיערך במהירות למאבק בשטח ובעיקר בתקשורת כנגד גזירת ההקפאה

דוד אלהרר , ט"ז בכסלו תש"ע

 

ב-25 לחודש ספטמבר 2010, יפוג תוקפה של החלטת הקבינט המדיני בטחוני להקפיא את הבנייה ביישובי יהודה ושומרון. שר הביטחון הורה להכשיר 40 פקחים בתוך שבועיים שיעמדו על המשמר לבל יעז איש להניח אבן על אבן. אין ספק, החלטה דרמטית עם השלכות מתחייבות שסופן מי חכם ויידע. השמאל חוגג, התקשורת עולצת, בימין – קולות שבר, הערבים רואים במהלך הזה מראית עין בלבד וחוסיין האמריקני רואה בזה צעד בכיוון הנכון.

ההחלטה הזאת אמורה לסלול את הדרך למשא ומתן לשלום עם הערבים, ורק הבנייה הספציפית הזאת מפריעה לתהליך. הבנייה אפוא תחדל, הערבים יסבו עימנו לשולחן המו"מ ובתוך עשרה חודשים ייתמר מעלינו עשן סמיך ולבן. הזאבים יתחבקו עם הכבשים והנמרים עם הגדיים, ומתחת לגפנים והתאנים נרבוץ לנו שאננים ומבסוטים באין מחריד. כל-כך פשוט! איך לא הבינו את זה עד היום?

אין לדעת לאן יובילו פני הדברים, לא מטעם השלטון הישראלי ולא מטעם המתיישבים עצמם. אם יש תכניות פעולה בשני הצדדים הריהן מוכמנות היטב. מכל מקום, ברור לחלוטין כי מדובר בשני צדדים ומטרותיהם לעומתיות ומתנגשות. באשר לממשלת-ישראל, קיים חשש כבד שמכבש הלחצים הישראלי-תקשורתי הניזון מדלק אמריקני ואירופי, לא יניח ללחץ ואף יגביר אותו. בנימין נתניהו, המגלם תפקיד ראשי בהצגה הנוגדת את כל משנתו, הולך ונסחף אחר ההבל שזרע אריאל שרון ואין רואים באופק יקיצה מסיוט הבלהות זה.

מהניסיון שנצבר מאז חורבן גוש קטיף וצפון השומרון למדנו כי גם אסונות ודאיים אינם מרתיעים חברי כנסת ושרים מלתמוך בהגשמתם. לפיכך, מי שתנופת ההתיישבות יקרה לליבו, בל יסמוך על פוליטיקאים דבוקי-כֵּס ולא על נסים ונפלאות שמיאנו להתרחש בגירוש הנורא ההוא. יש לחלק את המאבק לשניים ולהיאבק עליהם בעת ובעונה אחת: המאבק הראשון הוא על המציאות שלפנינו עד ליום 24 לספטמבר 2010, והמאבק השני הוא על אותה מציאות שתיווצר מיום 25 לספטמבר 2010 ואילך. את שניהם יש לאחֵד למאבק אחד. הא בהא תליא!

אם לא יהיה מאבק כולל וחסר פשרות בכל הזירות האפשריות, לא נוכל לרחוץ בניקיון כפינו ולא יהיה לנו להלין אלא על עצמנו! המציאות המאיימת היא חורבן גמור של כל מפעל ההתיישבות ביהודה ובשומרון, וגם לירושלים אין בטוחות! כל אלה שמקנן בליבם ספק-ספיקא שהדבר אפשרי, מוזמן לבקר במוזיאון גוש קטיף בירושלים. הוא נועד לזכור ולהזכיר את האפשרויות הכוחניות העומדות לרשות השלטון, גם אם הוא נבחר בשל מדיניות הפוכה לחלוטין.

זוהי שעתם הגורלית של חכמי החכמים בקרב המתיישבים ותומכיהם. יש לגבש אסטרטגיה ובעקבותיה שלל טקטיקות שיוטלו על המוכשרים ביותר. הזירה המדינית חשובה, כמוה גם הזירה המשפטית, אך מעל כולם תהא זו הזירה התקשורתית-ציבורית שתקבע את תוצאות המאבק. יש אפוא להקים מטה-על, לגייס כספים, להתארגן ולארגן, לגבש את השורות בארץ ובחו"ל, להגדיר את המטרות, לתחום קווי פעולות, לחלק משימות – ולהרים בתוך זמן קצר פרויקט מחאתי של התנגדות אדיר עוצמה שאי אפשר יהיה להתעלם מכוחו בכל רחבי הארץ והעולם!

יפים מאוד דבריו של ח. נ. ביאליק לאסון הגזירה המתרגשת עלינו שוב:

 

לְעֶזְרַת הָעָם! לְעֶזְרַת הָעָם! בַּמֶּה? אַל-תִּשְׁאָלוּ – בַּאֲשֶׁר נִמְצָאָה! בְּמִי? אַל-תִּבְדֹּקוּ – כֹּל לִבּוֹ יִדְּבֶנּוּ!

מִי צָרַת הָאֻמָּה בִּלְבָבוֹ נָגָעָה – הַמַּחֲנֶה יֵאָסֵף, אַל-נָא נַבְדִּילֶנּוּ! כָּל-קָרְבָּן – יֵרָצֶה, כָּל-מַתָּת – נֶאֱמָנָה:

אֵין בֹּדְקִים בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה! כָּל-פְּלֵיטַת הַטּוֹב, שְׂרִיד הָעֹז וְהָאוֹרָה, שֶׁהוֹתִיר עוֹד אֵל בִּלְבָבֵנוּ פְּנִימָה,

הָבָה נְלַקֵּט, לַאֲחָדִים נֶאֱגֹרָה, וְעַל-נֵס בְּיוֹם חֵילֵנוּ נָרִימָה; וִילֻקְּטוּ אֵלֵינוּ מִקֶּדֶם עַד-יָם חַיִל גָּדוֹל לְעֶזְרַת הָעָם!