בשבע 370: שומר בשדה המכפלה

קרוב לארבעים שנה פוקד איתמר שניוייס מקרית ארבע את מערת המכפלה, סופר את אבניה, חוקר את מכמניה ושוקד על הבלטת הפן היהודי בתוכה .

יואל יעקובי , ט"ז בכסלו תש"ע

 

 מאז מלחמת ששת הימים הצליחו יהודים שלוש פעמים לחדור אל תוך המערה. רק פעם אחת, לפני כשלושים שנה, היתה זו משלחת רשמית, בראשות קצין המטה לארכיאולוגיה ד"ר זאב ייבין. למשלחת זו התלווה שניוייס, שניהל עם ד"ר ייבין דיונים רבים בעניין המערה והמבנה שמעליה

 

 "זו בושה וחרפה שכל כך הרבה שנים אחרי שהמערה שוחררה עדיין חרוטות רק כתובות בערבית על המצבות, ואילו הכתובות בעברית רשומות רק על טס נחושת תלוי"

 

כשעזב איתמר שניוייס את עבודתו באולפנת קריית ארבע ופרש לגמלאות, הוא קיבל כמתנת פרידה תבליט זהב של מערת המכפלה. מעניקי המתנה ידעו את מה שיודעים רבים, שמזה קרוב לארבעה עשורים סובבים חייו של שניוייס סביב קבריהם של אבות האומה. אפשר לומר עליו, וזו אינה מליצה, כי הוא מכיר כל אבן במתחם מערת המכפלה. לתובנות המעניינות שהגיע אליהן בדבר נסיבות הקמת המבנה המפואר של מערת המכפלה ואודות הקשר שלו להר הבית - המקום היחיד שעולה עליו בקדושתו לעם ישראל, הוא מצא סימוכין בסימנים שנותרו על אבני המקום.

 

 האיש שעל הארכיון

 

שניוייס (75), יליד תל אביב, התגורר לאחר נישואיו בפתח תקוה ועבד בחברת הבנייה הדתית משה"ב. בתשל"ג (1973) הוא החליט לעבור יחד עם משפחתו ליישוב היהודי החדש קרית ארבע, שהוקם זמן קצר לפני כן סמוך לחברון. מכיוון שהמשיך לעבוד באותו מקום בו עבד לפני המעבר לקריה, הוא נהג להישאר במשך השבוע באזור גוש דן, ורק בימים שלישי ושישי היה חוזר לביתו החדש ולמשפחתו.

באחת הפעמים הוא נסע לעבודה בטרמפ מהקריה לירושלים, כשיחד עימו נוסע חייל. תוך כדי שיחה סיפר לו החייל כי הוא "נוסע לארץ". שניוייס הזדעזע: "מה זאת אומרת 'נוסע לארץ'?! הרי אתה עכשיו במרכז הארץ!" מאורע זה דחף אותו, לאחר התייעצות עם הרב יועזר אריאל, להקים את האגודה למען החייל בקריית ארבע, כאשר שניוייס דואג לעוגות ולסיורים במערת המכפלה ואילו הרב אריאל מעביר לחיילים שיחות על ערכו של המקום.

זמן קצר לאחר שהגיע לקריה החל שניוייס להתערות במקום ולהשתתף בפעילות ציבורית. הוא הבין שהקמת הקריה והתפתחותה היא מהלך בעל חשיבות היסטורית, והחל לאסוף בקדחתנות כל מידע הנוגע לקרית ארבע - אוסף שצמח להיות הארכיון של הקריה. לצורך הפגישה שלנו הוא מפנה מהשולחן את החומר משבת 'חיי שרה' האחרונה, הממתין לסידור בארכיון. כשאני רואה מכתב ברכה של יגאל אלון ומתפעל מכך, הוא מספר לי על מכתב ברכה שהתקבל משמעון פרס לרגל פתיחת 'בית הדואר הראשון ביהודה', מה שמעיד שהחומר שיש לו הוא כנראה באמת עתיק...

בהמשך דרכו החל שניוייס לעבוד כאב בית באולפנה בקרית ארבע,  שם עבד 25 שנה. הוא המשיך בעבודתו באולפנה שמונה שנים לאחר הגיעו לגיל הפרישה, ורק התקף לב קשה כפה עליו לצאת לגמלאות לפני שנתיים. מצבו הרפואי גם מונע ממנו להגיע למערת המכפלה בשבתות, והוא נאלץ לבקר במקום האהוב עליו רק בימות החול.

ששת ילדיו של שניוויס, שכולם ממשיכים בדרך התורה והציונות הדתית, העמידו לו עד כה נכדים רבים ואף כמה נינים. צאצאיו, שחלקם עוסקים בתורה וחלקם במקצועות חופשיים שונים, פרושים בכל רחבי הארץ - מצפת ועד ירוחם, וכמובן - ביהודה ושומרון.

 

 'בעל בית' במערת המכפלה

בין שאר תפקידיו הרשמיים והוולונטרים, שניוייס היה גם חבר בוועד מערת המכפלה. במסגרת פעילותו זו הוא ניסה להעצים את צביונו היהודי של האתר, לעומת הצביון המוסלמי שמאפיין אותו במאות השנים האחרונות. כך הוא ניסה ליזום חריטה מסודרת בעברית, נוסף לערבית הקיימת בכל ציון במערה ומלמדת של מי הציון. "זו בושה וחרפה" אומר שניוייס היום "שכל כך הרבה שנים אחרי שהמערה שוחררה עדיין חרוטות רק כתובות בערבית על המצבות, ואילו הכתובות בעברית רשומות רק על טס נחושת תלוי". גם ניסיון ליזום חריטה משולשת - בעברית, אנגלית וערבית, לא צלח בגלל התנגדות של גורמים פוליטיים. מחקרים שונים שערך שניוייס ומאמרים רבים שפרסם (חלק גדול מהם יחד עם נועם ארנון) נועדו לחשוף את עברו היהודי המקורי של המבנה הגדול והעתיק שעל גבי מערת המכפלה כפי שהיא נראית לעינינו כיום.

יחד עם זאת, לשניוייס היו יחסים מצויינים עם הערבים, ורבים מהם ממש סרו למרותו. יום אחד התבקש שניוייס להדריך בסיור במערה את החוקר הידוע פרופ' זאב וילנאי. שניוייס רעד מהמשימה הנכבדה שהוטלה עליו, אבל הוא עמד בה בהצלחה והדריך את הכהן הגדול של ידיעת הארץ שנה לפני פטירתו. יש להניח שוילנאי נהנה והחכים הרבה מן הסיור, אך ראויים לציון במיוחד דווקא דברים שאמר בראיון לאחר הסיור, שפורסמו בספר 'עת עשור' של האולפנה. וילנאי מתאר כיצד הביקור במערה ריפא בו צלקת ישנה של השפלה שספג בצעירותו מצד ערביי המקום: "והנה היום אני הולך עם היהודים האלה, עם איתמר הזה, והוא מסדר שם כל העניינים, והוא אומר: 'בוא הנה', בקוראו לערבי, 'תוריד את המחצלת ותפתח את הדלת הזאת'. ואני הבטתי עליו וחשבתי, זה יהודי או לא?! הנה הנקמה שלי התקיימה! הנה יהודי 'בעל הבית' על מערת המכפלה".

 

חומה מימי הורדוס

הדעה המקובלת גורסת שאת המבנה שמעל מערת המכפלה המוכר לנו היום בנה המלך הורדוס, מבני הגרים האדומיים, בשלהי ימי הבית השני. במסגרת מאמץ מאמציו לרכוש את לב העם היהודי הוא בנה את המבנה אשר נועד לפאר את זכרם של אבות האומה, ושנותר המבנה העתיק ביותר בארץ ישראל ששרד בשלמותו עד היום.

המבנה המוכר לנו עבר תוספות ושינויים במהלך הדורות, לאחר שרבים מהכובשים שכבשו את ארץ ישראל הותירו בו את רישומם. במבנה המקורי, שהוקם לפני היות האסלאם, לא היו כמובן צריחי מואזין. בעצם הוא כלל רק חומה, בתבנית חומות הר הבית, כשהשטח שבתוך החומות רוצף בריצוף שנשאר עד ימינו. שניוייס אומר כי במקור לא היתה במקום תקרה. רק הביזנטים, הלא הם הרומאים שהתנצרו, קירו חלק מהמתחם לפני כאלף וחמש מאות שנה, והפכוהו לכנסייה בעלת מבנה בזיליקלי טיפוסי, מאלה המאפיינים רבים ממבני הדת של התקופה. סוג המבנה המכונה בזיליקה כולל שער מרכזי גדול ושני שערים קטנים יותר משני הצדדים, דבר היוצר (בנוסף לשתי שורות עמודים) חלוקה של האולם לחלק מרכזי ולשני סטראות (אולמות משנה) קטנות יותר מהצדדים. הכנסייה הזו היתה באולם יצחק של היום, ואת שלושת הפתחים ניתן לראות היטב: המרכזי היה באוהל אברהם ושני הצדדיים משני הצדדים (החסומים רוב השנה, כחלק מהגבול בין החלק היהודי לחלק הערבי). החלק שבו מתפללים כיום היהודים הוא בעצם החצר שנותרה בלתי מקורה, בין אוהל אברהם לאוהל יעקב, ורק בשנים האחרונות היא קורתה בצורה ארעית-משהו.

 

 בתבנית המשכן

במסגרת פעילויותיו היה שניוייס מעביר לחיילים ששירתו במקום סדרת הרצאות וסיורים במערת המכפלה. פעם, בסיומו של אחד הסיורים הללו, פנה אליו קצין דתי בשם טוביה שגיב ואמר לו: "אני אדריכל, ואני אמור לשהות כאן שלושים יום במילואים. תן לי את מידות המערה, אולי אמצא משהו מעניין". שניוייס נתן לו, ושגיב, שהתפרסם כמי שהציע תיאוריה ייחודית בקשר למקום המקדש בהר הבית, הסב את תשומת ליבו לדבר מה מעניין: "יש במבנה המערה מבחוץ עשרים בליטות עומדות המזכירות עמודים לאורך, ועשר בליטות לרוחב - ממש כמו במשכן!" שניוייס דחה אותו ואמר: "יש רק 18 בליטות ולא עשרים". אולם העניין כבר התיישב בראשו של שניוייס, והוא החל לחפש סימנים הקושרים את המבנה למשכן.

"התחלתי להסתובב באולם יצחק", הוא מספר "אבל לא מצאתי במה להיאחז. פתאום שמתי לב לאבן גדולה בין ציון יצחק לציון רבקה, שאורכה שווה לאורך הציונים. במרכז האבן היו ארבעה בסיסי עמודים בשורה ישרה". המדובר הוא באבן ענקית, שלהערכתו של שניוייס שוקלת לפחות חמישים טון. "לשם מה היה צורך לסחוב לכאן אבן כזאת?".

בהמשך מצא שניוייס ארבעה בסיסי עמודים מסתוריים נוספים בין אוהל אברהם לאוהל יעקב, שהפעם היו מסודרים בצורת ריבוע. כל הדברים הללו, בצירוף העובדה שמידותיה של מערת המכפלה דומים (גם אם לא זהים) למידות המשכן - מאה אמה על חמישים אמה, הזכירו לשניוייס נשכחות.

"במשך 467 שנים שימש המשכן את עם ישראל," אומר שניוייס "מימי משה רבנו ועד חנוכת המקדש בימי שלמה. ומה עשו אחר כך עם היריעות והעמודים? בספר מלכים נאמר שהם הועלו להר הבית, ובגמרא מתואר יותר בפירוט שהם נגנזו תחת מחילות ההיכל".

לדעת שניוייס, כאשר פיאר הורדוס את בית המקדש הוא חפר את יסודות הבניין וגילה שם את שרידי המשכן, "בדיוק כמו היום, כשהערבים חופרים מתחת להר הבית ואנו מוצאים בעפר הזה שרידים מימי הבית השני", הוא אומר.

שניוייס טוען כי בעקבות ה'תגלית הארכיאולוגית' התעוררו בעם רגשות דתיים היסטוריים. כשניגש הורדוס למפעל הבא שלו, בניית מבנה מונומנטלי מעל מערת הקבורה של האבות שנועד להאדיר את שמם, הוא נישא על פני הרגשות ההיסטוריים הללו, ובנה את המבנה בחברון בדוגמתו של המשכן הקדום. כך הוא בנה מעין עמודים בחומות המבנה, ובתוך המבנה הוא בנה ארבעה עמודים המסמלים את ארבעת העמודים עליהם נתלתה הפרוכת שהבדילה במשכן בין הקודש ובין קודש הקודשים. אלה הם, לדעת שניוייס, ארבעת בסיסי העמודים שבאולם יצחק. לדבריו, המרחק שבין כל עמוד לחברו, שאינו שווה, מתאים לדרך בה הבין משה לוין בספרו 'מלאכת המשכן' את צורת הנחת העמודים הללו במשכן. שניוייס גם מעריך שבמרחק מה מאותם עמודים ובקו ישר מהם שכן ההעתק של המזבח החיצון של המשכן, ששרידיו הם ארבעת בסיסי העמודים המסודרים בריבוע שנותרו עד היום סמוך לכניסה לאוהל אברהם.

 

 חברון וירושלים

חשוב לציין כי סיפור על מציאת שרידי המשכן אינו מסופר בשום מקום שידוע לנו. זוהי הערכה של שניוייס לאור הממצאים שמצא, שיש להניח שרבים לא ישתכנעו ממנה. אולם שניוייס סבור כי זהו ההסבר הנכון לקיומם של סימני העמודים הללו.

שניוייס אומר כי המבנה שהוקם לא היה מיועד למטרות פולחן ולא הוקרבו בו קרבנות.  הוא נועד לאזכור היסטורי בלבד, שהרי המקדש היחיד שכן בירושלים, בהר הבית, ואיש בארץ ישראל לא ניסה לערער על בלעדיותו. זו לדעתו גם הסיבה לכך שהמידות של המזבח אינן זהות לאלו של המזבח שהיה במשכן, אלא קטנות יותר, וגם מספר העמודים בחומת המבנה הוא שמונה עשרה ולא עשרים, כפי שהיה במשכן.

הקשר בין המקדש לחברון מוכר גם מהמשנה, שם נאמר כי קביעת הזמן בתחילת היום שהחל ממנו אפשר להקריב במקדש את קרבן התמיד של שחר תלויה בשאלה האם האיר פני כל המזרח "עד שבחברון". "מה זה משנה האם האיר עד  שבחברון? הרי הם עומדים בירושלים!" שואל שניוייס "אלא שבתלמוד הירושלמי מוסבר שהכוונה היא לעורר זכות ישני חברון".

את העובדה שבירושלים הזכירו את חברון כבר ידענו מזמן, אבל כעת למדנו על תיאוריה מעניינת, לפיה גם בחברון, המקום השני בחשיבותו אחרי ירושלים, נעשה ניסיון להזכיר את המשכן - הגירסא הראשונית של בית המקדש שבירושלים.

yoelyya@gmail.com

 

 

 במערה שמתחת למבנה

איתמר שניוייס הוא מהיהודים הבודדים שזכו להיכנס למתחם המערות התת-קרקעי של מערת המכפלה, אך אל קברי האבות עצמם גם הוא לא זכה להגיע

כידוע, המבנה הגדול המוכר לנו כיום אינו מערת המכפלה עצמה, אלא המבנה שנבנה מעליה. המערה עצמה, או ליתר דיוק המכלול התת- קרקעי שמתחת למבנה שחלק ממנו הוא מערת המכפלה המקראית לפי המסורת ולפי סימנים ארכיאולוגיים רבים, לא נחקרו די הצורך מבחינה ארכיאולוגית. בדומה מאוד למה שקורה הר הבית, גם כאן הערבים אינם מאפשרים להיכנס למכלול התת-קרקעי בגלל אמונות שונות - אמונות שאין להן מקור במסורת היהודית.

מאז מלחמת ששת הימים הצליחו יהודים שלוש פעמים לחדור אל תוך המערה. רק פעם אחת, לפני כשלושים שנה, היתה זו משלחת צבאית-ארכיאולוגית רשמית, בראשות קצין המטה לארכיאולוגיה ד"ר זאב ייבין. למשלחת זו התלווה שניוייס, שניהל עם ד"ר ייבין דיונים רבים בעניין המערה והמבנה שמעליה.

שניוייס מראה לי תמונות מאותו ביקור, בו הולבש במדי קצין צה"ל. הוא מספר כי תחילה ניסו להיכנס דרך כניסה הקרובה לקיר הדרום- מזרחי של המערה, אולם השרטט שהגיע עם ייבין לא הצליח להיכנס בגלל מימדי גופו הגדולים. השייח' הערבי סירב להוציא מספר אבנים כדי להרחיב את הפתח, והעדיף להכניס אותם דרך כניסה אחרת. שניוייס חשד שהערבי מסתיר משהו. הוא הבין שכנראה יש המשך למסדרון בכיוון השני, מחוץ למתחם המערה. לימים הוא גילה יחד עם נועם ארנון פתח קדום מחוץ למערה, שכנראה הוביל ישירות לתוך המסדרון התת-קרקעי.

כשנכנסו לחלק התחתון הם עברו מערה אחת, את חדר הנרות ומערה שנייה. אך כשהגיעו למערה השלישית השייח' הערבי אמר: 'עד כאן', וההתקדמות נעצרה.

יהודי אחר שהצליח להיכנס יותר מהם היה הנוסע בן המאה ה-13 למניינם, ר' בנימין מטודילה, שביקר במקום בזמן הכיבוש הצלבני-נוצרי וגם הוא מספר על שלוש מערות:

"ושם הבמה הגדולה שקורין ש' אברם (=סט. אברם), והיא היתה כנסת היהודים בימי ישמעאלים. ועשו הגויים שם (במבנה מעל המערה י"י) ששה קברים על שם אברהם ושרה, יצחק ורבקה יעקב ולאה, ואומרים לתועים (=לנוצרים) שהם קברי האבות ונותנין שם ממון. אבל אם יבוא יהודי שם שייתן שכר לשוער של מערה, ופתח לו פתח ברזל שהוא עשוי מבניין אבותינו וירד אדם למטה (למכלול התת- קרקעי י"י) במדרגות ונר דלוק בידו וירד למטה במערה אחת ואין שם כלום, וכן השנייה, עד שיבוא אל השלישית ושם ששה קברים, קבר אברהם ויצחק ויעקב ושרה ורבקה ולאה זה כנגד זה, ועל קבריהם חתומים אותיות חקוקות באבנים. על קבר אברהם חקוק 'זה קבר אברהם', ושל יצחק 'זה קבר יצחק בן אברהם אבינו' ושל יעקב 'זה קבר יעקב בן יצחק בן אברהם אבינו', ועל האחרים: 'זה קבר שרה', ו'זה קבר רבקה' ו'זה קבר לאה'. ובמערה מדליקין שש עששיות, אחת בכל יום ויום ובכל לילה ולילה, על הקברים. ושם חביות הרבה מלאות עצמות מישראל, שהיו מביאים שם מתיהם בני ישראל, כל אחד ואחד עצמות אבותיו, ומניחין אותם שם עד היום הזה".

מסתבר שעצמות ישראל הונחו במקום גם בראשית תקופת המלוכה בישראל, כי שברי כדים מתקופה זו נמצאו במקום. ממצא זה מימי המקרא הוא מעניין במיוחד, כי למעשה במקרא אין אזכור למערת המכפלה לאחר קבורת יעקב בה בסוף ספר בראשית.

מתחת למערה זו ישנה מערה נוספת, שהיא כנראה אותה מערה כפולה שנזכרת במדרשי חז"ל, אבל זה כבר עניין למקום אחר.