בשבע 370: עובדת לפי הספר

ד"ר יעל שגב, שמלמדת ספרות במכללת 'אורות' היא מאמינה גדולה בכוחו של הספר ומצרה על כך שהחברה שלנו לא מעודד אנשים להיות סופרים .

עפרה לקס , ט"ז בכסלו תש"ע

 

 בישיבות התיכוניות, היא מספרת, לא לומדים ספרות בכיתות החטיבה בכלל, ובכיתה ט' "מוצאים מישהו, בדרך כלל אחד הר"מים שאינני יודעת אם פתח בכלל אי פעם ספר חוץ מספר קודש, והוא מתקתק עם התלמידים כמה שיעורים כדי שיעברו את הבגרות הפנימית"

 

"תוך כדי איסוף החומר גיליתי שזו טעות גדולה לומר 'ספרות דתית לאומית'. לאנשים שגרים ביישוב בשומרון ואנשים שגרים בגבעת שמואל יש סגנון חיים אחר ונרטיב אחר, וגיליתי שזה בא לידי ביטוי בספרות הילדים שנכתבת אצלנו"

 

"בן אדם רוחני הוא גם אדם שיודע להאזין לעצמו ולפתח את עצמו והספרות נוגעת כל כך הרבה רבדים. אנחנו לא רק מפספסים עם עצמנו, אלא גם חוסמים את הילדים שלנו, כי אם ספרות היא דידקטית, אז הילד לא מקשיב לעצמו"

 

איש עסקים מגיע לפגישה עם תיק ג'יימס בונד, טכנאי עם ארגז כלים גדול - אז איך מגיעה מרצה לספרות? ברגעים הראשונים רק ראשה של ד"ר יעל שגב בצבץ מתוך ערימת הספרים שנשאה. יכולותיה המעוררות השתאות שלא להפיל אף אחד מהם, קיבלו משנה תוקף בירידה המשותפת במעלית, כשהיא אפילו לחצה על אחד מהכפתורים, ולא באמצעות אצבעות הידיים שהחזיקו, כאמור, ספרים.

מושאי שיחתנו הוצבו בניחותא על השולחן, ושגב פתחה אותם מדי פעם, מצטטת. הם מעסיקים אותה בימים ובלילות, ולאחרונה היא אף פתחה לאנשים הלוקים בפיגור שכלי את הצוהר אל הטוב הגנוז בספרים. לשגב, בת הציונות הדתית, יש הרבה מה לומר על ספרות הילדים הציונית דתית, אף שמחקרה בנושא זה נמצא בתחילת הדרך.

אם תסכימו לאמירות שלה בנושא, וגם אם לא, אין ספק שאחרי השיחה איתה, הקריאה בספרי ילדים היא אחרת.

 

ספרות כמגמה יוקרתית

ד"ר שגב (32), תל אביבית במקור, עשתה את שנות התיכון שלה ב'אולפנית' בני עקיבא בתל אביב. בבגרותה היא אמנם זכתה בתארי ההצטיינות הגבוהים ביותר באוניברסיטה (מצטיינת דיקן, מצטיינת רקטור וגם מלגאית נשיא), אבל שנות התיכון נראו אחרת. המקצועות הריאליים לא ממש דיברו אליה, והציונים היו נמוכים מים המלח.

"הייתי ילדה תולעת ספרים", היא משחזרת, "מאלה שכל הזמן קוראות, והספרנית אומרת להן 'זה לא ספרים לגיל שלך, אבל בעצם כבר סיימת את כל הספרים המתאימים לגיל, אז תמשיכי הלאה'. את 'אבא גוריו' - ספרות צרפתית קלאסית, קראתי בכיתה ו' וזה באמת מאוד ריגש אותי, אבל שנים אחר כך הבנתי שבאותה תקופה לא היתה לי את הבשלות להבין את הספר". למגמת הספרות ב'אולפנית' הלכה שגב בעקבות מורה מיתולוגית, נהנתה מכל רגע וקיבלה ציון מאוד גבוה. אגב, אל מגמת הספרות ב'אולפנית' לא הגיעו הבנות מתוך חוסר ברירה, ועל כך משבחת שגב את המוסד בו למדה. "הייתי במחזור הראשון שבו המורה הזאת לימדה את המגמה, והרבנית מגנס (המנהלת, ע"ל) לא נתנה לכולן להיכנס. היא ממש בדקה ציונים בספרות כדי שלא ייכנסו לשם בנות שאין להן מגמה אחרת".

הראייה הזאת איננה הגישה האולטימטיבית. בדרך כלל זורקים למגמות ההומניות את מי שלא מצליח במדעים.

"נכון, אבל הבעיה של זלזול במדעי הרוח נמצאת לא רק אצלנו אלא בכל מקום, גם במערכת של ההשכלה הגבוהה. מי רוצה ללמוד היום פילוסופיה באוניברסיטה? במה הוא יעבוד? בהרבה אוניברסיטאות יש מגמה של צמצום התחומים האלה ונוצרת 'הפקולטה למדעי הרוח'. כבר אין מחלקה לספרות, אתה יכול ללמוד תואר משולב של ספרות, פילוסופיה ועוד כמה מקצועות. התורמים רוצים שינציחו את שמם במחלקה למדעי המוח, בזה יש פרסומים, יוקרה וכסף".

לדידה של שגב, התוצאה "מזעזעת": "זה הרס הרוח, ואנחנו הרי עם הספר. עם כל האלימות שהתפשטה בחברה הישראלית חסרה הקריאה, שאנשים יישבו עם ספר, שילדים יקראו ולא יישבו כל היום מול המחשב".

שגב מסבירה שהבעיה זולגת מן ההשכלה הגבוהה ומטה. בתהליך של ביצה ותרנגולת, יש היום פחות מורים לספרות ונפתחות פחות מגמות. בישיבות התיכוניות, היא מספרת, לא לומדים ספרות בכיתות החטיבה בכלל, ובכיתה ט' "מוצאים מישהו, בדרך כלל אחד הר"מים שאינני יודעת אם פתח בכלל אי פעם ספר חוץ מספר קודש, והוא מתקתק עם התלמידים כמה שיעורים כדי שיעברו את הבגרות הפנימית". הביקורת של שגב מגיעה מתוך ניסיון אישי. כשיצאה כבחורה עם מי שהוא היום בעלה, ניסתה לקשור איתו שיחה על ספרי בלזק וטולסטוי. זה לא שהתחום לא עניין אותו, הוא פשוט לא ידע על מה היא מדברת, "ואני זוכרת שזה ממש הציק לי". גם אם יש מי שקורא ספרות, היא אומרת, הוא מתרכז בספרות מקומית, מקסימום ישראלית.

יש עם זה בעיה הקשורה לצניעות. יש הרבה ספרים שפשוט אי אפשר לקרוא.

"תלוי. לא.ב. יהושע יש ספר נהדר שנקרא 'מסע אל תום האלף'. זהו רומן היסטורי שגם מבוסס על שו"תים. כל בחור ישיבה יבין בו יותר מאשר קורא חילוני, ויוכל להתענג על השפה והמצלול".

אבל רואים א.ב. יהושע ונרתעים...

"זו בעיה, אבל השאלה היא אם לא זורקים את התינוק עם המים. גם אצל הילדים", היא מוסיפה, "אנחנו מוצאים הדים לזה, ומה שאנחנו מוצאים זה שבמקומות סגורים מכניסים פחות ופחות ספרות חילונית ויותר ויותר ספרות חרדית: מנוחה פוקס, מנוחה בקרמן, חיים ולדר ועוד".

 

 להפריד בין הספרות החרדית לדתית

שגב, אמא לשלושה ילדים (כן, לשיטתה ילדים ומחקר הולכים ביחד), פרסמה לאחרונה מאמר בביטאון מכללת 'אורות' בה היא מלמדת, הנוגע לזיהוי מגמות בספרות ילדים דתית וחרדית. אחרי פרסום המאמר החלו לזרום אליה עוד ועוד חומרים "שצועקים שאחקור אותם", ולכן היא עומדת בפיתחו של מחקר גדול יותר. אבל בשלב הזה היא נזהרת מלשחרר אמירות שיפוטיות על טיפוסי הספרים. אבל כמה קצוות של מסקנות כבר מונחות בחיקה.

"בכל הקשור לספרות ילדים, נוצר צורך. כשאני הולכת לספריה בפתח תקווה ומחפשת ספרים שישקפו את הבית שלנו עם הערכים שבו, הספרנית מפנה אותי אל המדף של הספרים הדתיים. מה אני מוצאת שם? את כל הספרות החרדית, אולי אורי אורבך אחד, וזהבה קור. אין הפרדה בין הספרות החרדית לדתית".

למה צריכה להיות?

"כי יש להם מאפיינים מאוד שונים, והרבה פעמים עולם הערכים שמשתקף משם אינו תואם את עולם הערכים שלי. דבר ראשון", ושגב שולפת מתוך הערימה את אחד הספרים, "בעלי לא נראה ככה, עם פאות ושטריימל, והילדים שלי לא נראים כמו הילדים שבספר. מאוד חשוב לי שהילדים ימצאו את עצמם בתוך הספר. האמא שתהיה בדרך כלל בספרים האלה היא אמא שלא עובדת, שמקבלת את הילדים בבית. הילדים שלי נמצאים בצהרון, אמא שלהם עובדת ואבא שלהם גם".

זה לא ששגב לא תכניס את הספרים האלה הביתה. "למרות שהילד שלי הוא לא הקהל הטבעי של הספר, הוא יכול ליהנות ממנו. אבל אם אלה הספרים היחידים שהוא יכיר, הוא יכיר עולם ערכים שהם לא בהכרח הערכים שלי".

שגב מצטטת סיפור של אחת הכותבות המפורסמות במגזר החרדי, אשר ממנו עולה מסר כי אין לשחק בשודדי ים או במשחקים דומים המעודדים פריצות. "אז תגידי שזה מסר מאוד חיובי, אבל זה מסר שלא מחנך להתמודדות, והוא מתאים לחברה החרדית שלא מחנכת להתמודדות אלא להתבדלות והסתגרות. זה לא מתאים לי".

יש ספרים חרדיים שמחנכים להתמודדות - חיים ולדר למשל.

"חיים ולדר הוא גבר ויועץ חינוכי והוא תופעה ייחודית וחדשה. הספרים הראשונים שהוא פרסם עסקו בילדים שכתבו על עצמם, וזה מראה עד כמה הילדים רצו לראות את עצמם בסיפור ולא משהו פלקאטי-דידקטי ולא מתמודד. מן הסדרה הזאת יצאו הרבה ספרים בהרבה מהדורות, וכל הזמן יוצאים עוד ועוד למרות שהם ספרים מאוד יקרים. אין היום ספריה חרדית בלי הספרים האלה.

"כדי שילד יוכל להתמודד עם הסיפור, הוא צריך לראות דמות של ילד כמוהו, שלפעמים עושה שטויות, מתלבט ועובר תהליך".

אבל אין היום מספיק 'ספרות ציונית' דתית כך שאוכל לא להכניס ספרות 'חרדית', אם אחשוב שהיא לא מתאימה בדיוק לערכיי. אז אני לוקחת קצת מפה וקצת מפה.

"תוך כדי איסוף החומר גיליתי שזו טעות גדולה וסטריאוטיפית לומר 'ספרות חרדית' וכן שזו טעות דומה לומר 'ספרות דתית לאומית', כי מה שבא לידי ביטוי מאוד רציני בבחירות האחרונות הוא שיש התפלגות בציבור הכתומים. לאנשים שגרים ביישוב בשומרון ואנשים שגרים בגבעת שמואל יש סגנון חיים אחר ונרטיב אחר, וגיליתי שזה בא לידי ביטוי בספרות הילדים שנכתבת אצלנו".

 

 ערכים מול הנאה

במאמר שלה, חילקה שגב את ספרות הילדים הציונית דתית לשניים. לסוג הראשון נתנה את הכותרת 'ספרות דתית לאומית' ולשני 'ספרות דתית'. תחת הכותרת הראשונה הוכנסו ספרים שנכתבו בהתיישבות ובישיבות, בהם המימד הלאומי או הדתי מודגש. כך, למשל ניתחה את ספרה של עתיה זר 'מבצע משאית', על השיבה לבית הדסה, או 'הכניסה הלילית' של כרמית פרויס, המתאר את סיפורם של ילד ואימו הנכנסים לקבר יוסף שבשכם. שגב מוסיפה לאלה גם את 'הבית והחרוב' שנכתב על ידי בני הזוג פרידמן, המגולל שלושה סיפורים בהם, לדבריה, הקשיים שעוברים עליהם אינם מוזכרים כמעט (אחד ניצול שואה, השני ילד במעברה והשלישית חוותה את החיים של גוש עציון לפני שנפל), ומנגד הפן הלאומי מאוד מודגש. "לספרות הזאת יש סממנים של החברה החרדית, גם בסגירות שלה, גם באיורים. כל האימהות ביישוב נראות אותו דבר, כולן עם שביס ולא רואים לאף אחת רבע פוני, כל הילדים עם כיפה ענקית סרוגה ופיאות משתלשלות. אלה דברים שגם תראי בספרים החרדים, כל הילדים לבושים אותו הדבר, וכל האימהות נראות אותו הדבר". בסוג הספרות היוצא מן המחנה הזה, מוסיפה שגב, יהיו מסרים דידקטיים חבויים, שיתארו מציאות אידיאלית כפי שהיא צריכה להיות.

מן העבר השני ניצבים, לדברי שגב, אורי אורבך וזהבה קור. קור כתבה את 'אבא בחופשת לידה', "סיפור ילדים מצחיק ומרתק" כהגדרתה, על משפחה שגרה במבשרת ציון. לא לגמרי ברור אם המשפחה דתית או לא. האם ללא כיסוי ראש, אבל לא ברור אם היא במכנסיים או חצאית, והאב והבן חובשים כובע. אם המשפחה היא שופטת בבית המשפט, אך בגלל שהיא קיבלה קידום, היא חוזרת לעבודה כעבור שישה שבועות והאב, מרצה באוניברסיטה, מחליף אותה.

"כשאישה דתייה כותבת ספר על אישה דתייה שחוזרת לעבודה בחופשת לידה והבעל מחליף אותה זה מאוד מהפכני. חשוב לי שהילדים שלי יקראו גם ספר כזה, שיש אמא עם קריירה ויש הורות שוויונית וזה הולך גם בחברה הדתית". 

וערכים?

"זהו ספר הרפתקאות, ספר הנאתי שמעודד קריאה שילדים בולעים בשקיקה, וזו המטרה של ספרות ילדים - הנאה ולא דידקטיות. זה שמבוגרים מנצלים אותה כדי לדחוף ערכים - זה משהו שמבוגרים עושים. אבל המטרה הראשונה היא שהילד ייהנה להיכנס לסיפור, וככל שנדחוף יותר ערכים, ההנאה תהיה מוגבלת". לצד זהבה קור, כאמור, מציבה שגב את אורי אורבך , המעלה בצורה הומוריסטית גם ביקורת כלפי החברה או ההתנהלות הדתית שלה, ישר מהבטן של הילד. לדברי שגב, הספרים המשתייכים לקבוצה הראשונה, ה'דתית לאומית' נעדרים הומור או ביקורת.

גם אפי אונגר הי"ד, מצטיינת, לדברי שגב בסיפורים מאוד לא חד מימדיים. הערכים קיימים, אך מובלעים, "וכל ילד יכול למצוא את עצמו בתוך הסיפור".

לשני הסוגים האלה, היא מוסיפה עוד שניים, הדומים יותר לספרות ה'דתית לאומית': סיפורים שצמחו בעקבות שיעורים ששמעו הכותבות ('רות שאהבה תחרות' מאת לימור שימחוביץ', למשל) וספרות שצמחה ועודנה נכתבת, בעקבות הגירוש מגוש קטיף. 

לפי הניתוח הראשוני של שגב, לקבוצה הראשונה חשוב להעביר ערכים, גם על חשבון הפן הסיפורי של הספר, לקבוצה השנייה, חשוב הסיפור עצמו.

נראה לי שזה פשוט תלוי בכישרון. כשאפי אונגר הי"ד ניסתה לכתוב ספר עם ערכים, היא כתבה אותו טוב. ייתכן שנשים לקחו על עצמן לכתוב, למרות שאינן סופרות, בגלל הצורך הרב שיש בכזאת ספרות וכך קיבלנו ספר מנשים שאינן סופרות.

"נכון, וזה מתחבר לנקודה שדיברנו עליה קודם, שהחברה שלנו לא מעודדת את האנשים להיות סופרים. האמירה היא: את אוהבת ספרות? תהיי מורה לספרות. אצלנו לסופרים אין את ההילה שיש לאנשי רוח בעולם החילוני. בכמה מוסדות חינוך יש את הנישה של כתיבה יוצרת? ב'אורות' היא קיימת מתוך הבנה שמי שעוסקת בספרות ונחשפת לפן של היצירה והכתיבה, תהיה מורה טובה יותר כי תהיה לה יכולת ביקורתית טובה יותר כלפי טקסט. ואצלנו האמירה היא 'אם יש לך את זה - תפתחי את זה'. אבל איפה זה עוד נמצא?"

מסקנת הביניים של שגב, לפני ניתוח מעמיק יותר, הוא ש"אי אפשר לומר שאם מי שכתב את הספר חובש כיפה סרוגה, אז התוצרים יהיו אותו הדבר". לדבריה הולכות ונוצרות כאן שתי קבוצות, "שכל אחת מפתחת תת תרבות משלה. אין בניהן תקשורת והן לא גדלות על אותם הספרים או מסרים".

הראיה: ילדים מאזור המרכז אינם מכירים את המתח מול החיילים והשוטרים, המשתקף בספרות 'הדתית לאומית'; ואילו בסוג הספרים השני ההתמקדות היא יותר בחוויות ובהתמודדויות האישיות של ילדים החיים בחברה מעורבת. "אלו לא אותן העלילות, לא אותם הציורים ולא אותם המסרים. הספרים האלה, גם המצוינים שבהם, כמו 'הטרקטורון של דורון', לא מגיעים לאזור המרכז. אולי זה מכשול טכני, אבל את הספרים האלה לא תמצאי בספריה בפתח תקווה. אני משיגה אותם במכירות מחתרתיות, דרך תלמידות או שקיבלתי אותם בעקבות המחקר, אחרת לא הייתי נחשפת אליהם". וכן, היא תשמח לקבל חומרים נוספים.

 

 גם לסובלים מפיגור מגיע ספר

בפעם הראשונה בו ביקרה ד"ר שגב בהוסטל לאנשים עם פיגור קל, היא נדהמה לגלות, שעל אף שהדיירים הולכים לעבודה, נוסעים באוטובוסים, נופשים בחו"ל וחלקם אף יודעים לקרוא, חסר בו המצרך הבסיסי הזה שאי אפשר בלעדיו: ספר. "יש תפישה כזאת שספר הוא לא משהו שאנשים עם פיגור שכלי יכולים להיות נגישים אליו. ומה שבעצם אני מאמינה בו, שספר טוב, בתיווך נכון יכול לגעת בכל אחד".

האמונה הזאת של שגב קיבלה ידיים ורגליים. בתור מנחת תחום הספרות באגף לתרבות, אומנות וספורט באקי"ם, בשיתוף האגף לטיפול באדם עם פיגור שכלי של משרד הרווחה, היא פועלת בהוסטלים ומעונות של אנשים עם פיגור שכלי, ומעבירה השתלמויות לצוותים כיצד להנגיש את הספרים לדיירים.

הבעיה הראשונה בה נתקלה שגב היתה מציאת ספרים מתאימים לאוכלוסייה, ולא 'תירס חם' כי הם אינם פעוטות. "המטרה שלי היתה למצוא ספרים שמדברים על רגשות, כי אחת הבעיות של אנשים עם פיגור שכלי זה שיום רגשות: לדעת מה אני מרגיש, לעבד אותו, ולמצוא את עצמי בתוך הסיפור. עולם החוויות שלהם הוא לא העולם של 'המטריה הגדולה של אבא' על טל שהולך לגנון, גם אם מבחינת המשלב השפתי זה מה שהם יכולים להבין. הם מבוגרים, ולכן ברור שהם לא יצליחו למצוא את עצמם בתוך הסיפור".

אחרי שעות של עיון בספריה, יחד עם יועצת הקרן, תמי שכטר, וגיבוש רשימת ספרים, נותרה שאלת עיבוד התוכן. שגב לקחה כמודל את 'תפארת עלומים', הוסטל בראש העין שבו מתגוררים אנשים עם פיגור קל בגילאי 30-50. "במשך כמה חודשים הבאתי ספרים וערכתי פעילות על פי מודל שבנינו: שיחה וגם פעילות של שיום (נתינת שם) רגשות".

עם שגב, בחדר פעילות, ישבה גם העובדת הסוציאלית של המוסד ש"בעצמה כותבת סיפורים ושנים היה לה חלום לנסות ולהכניס את התחום הזה לתוך ההוסטל, אבל היה חסר לה את ה'איך'". החיבור היה מוצלח, והשתיים ראו איך במפגשים צפו ועלו כל מיני רגשות ומערכות יחסים שהעובדת הסוציאלית לא הייתה מודעת להם. אחרי כל מפגש כזה, היא היתה לוקחת אנשים למפגש טיפולי.

הסדרה נגמרה, והעובדת הסוציאלית שהתרשמה עמוקות ביקשה משגב להמשיך. ד"ר שגב החליטה לנצל את הפלטפורמה של בנות שנה ב' שלומדות אצלה ב'אורות' קורס של לימוד ספרות בכיתה הטרוגנית. היא ביקשה את רשותה של רכזת התחום, גב' מירה לוינגר, ושל ראש החוג פרופ' הלל ויס, והבנות שלמדו לאורך הסמסטר, כיצד להנגיש טקסטים מורכבים בכיתות הטרוגניות, נענו ברצון. הן נפגשו עם דיירי ההוסטל מחוץ לשעות הלימודים, כדי להכיר את קהל היעד, וכל אחת מהן הכינה מערך שיעור לקבוצה, כולל שאלות מכוונות ודיון. העובדת הסוציאלית בנתה לכבוד הסדרה קבוצה בנושא כישורי חיים ורגשות, שפעלה לפי עבודותיהן של הבנות במשך 12 שבועות.

אחת הבנות, למשל, לקחה את 'העץ הנדיב'. השפה פשוטה, הסיפור קצר, אבל הנקודה המרכזית של הספר נסובה על הגבול שבין נדיבות והענקה לניצול. תחום שדיירי ההוסטל חווים אותו בכל מקום אליו הם מגיעים, גם משום שמאוד קל לנצל אותם. הסטודנטית העמידה מקרים לדיון ושאלה, למשל, אם עבודה נוספת ללא תמורה היא עזרה למקום העבודה או ניצול. האם סידור המועדון לפני פעילות היא עזרה או ניצול ועוד. "עלו כל מיני דינאמיקות בעייתיות בין המטפלים לדיירים, בין הדיירים לבין עצמם, זה לא היה עולה אילו לא היה הסיפור הזה".

"הפידבקים מחברי הקבוצה היו כל כך חזקים שהם באו ואמרו: 'אנחנו רוצים שתעזרי לנו למצוא ולקרוא ספרים'". היום שגב רצה עם המודל הזה בכל הארץ, ועשרות הוסטלים ומעונות ברחבי הארץ, מיישמים את הפרויקט הניסיוני של הסטודנטיות, שבכלל אינן מגיעות מתחום החינוך המיוחד, ושהשקיעו בפרויקט מעל ומעבר לעבודת גמר לקורס. "אנשים כותבים דוקטורטים על הנושאים האלה, והם מעלים אבק. וכאן אפשר לראות מה הכוח של ספרות וכמה היא יכולה לגעת בכל אדם".

אבל שגב איננה מתכוונת לשקוט על השמרים, או אפילו להישאר על אותה סקלה. היא יורה גבוה: "בסמסטר הבא נתמקד בהנגשה של טקסטים ספרותיים, אתגר קרת וכאלה לציבור המפגרים. יש לו סיפורים קצרים שיש בהם הרבה עומק, אבל אפשר לקרוא אותם גם במישור פשוט. אני חושבת גם על שירה, דליה רביקוביץ' ודומים לה.

בטוחה?

"אני לא אביא להם עגנון, אבל אני כן חושבת שבעקבות הפתיחות של קבוצת הפיילוט וההבנה שהם רוצים את זה, כי זה עוזר להם לבטא רגשות שהם לא היו מבטאים אחרת, אפשר לנסות ולראות איתם איך טקסט אישי או לירי נוגע בהם".

כשמשליכים את מה שעשית עם אנשים עם פיגור, ומשווים את זה לאמירות שלך כלפי הקריאה בציבור הדתי, נראה שאנחנו מפספסים משהו.

"בן אדם רוחני הוא גם אדם שיודע להאזין לעצמו ולפתח את עצמו והספרות נוגעת כל כך הרבה רבדים. אנחנו לא רק מפספסים עם עצמנו, אלא גם חוסמים את הילדים שלנו, כי אם ספרות היא דידקטית, אז הילד לא מקשיב לעצמו. הוא מחמיץ את הקטע של להזדהות או לא עם דמות מסוימת וגם את הדיון שבא בעקבותיו: מה היית עושה אחרת מהדמות, או איזה סוף אחר היית ממציא.

אם נלמד את הילדים להקשיב לעצמם ולנחם את עצמם באמצעות ספר, גם בזה יש ערך מחנך".

 

ofralax@gmail.com