בשבע 370: לקום מחר בבוקר

אסתי רמתי , ט"ז בכסלו תש"ע

בס"ד

 

"אז תראה..." לחש אליסף, והצביע על השרטוט המסובך שהיה מונח על השולחן, "כאן, בצד ימין של המזרון, אני שם חיישנים שמחוברים לטיימר... מה שקורה זה שאם השעה שבע וחצי בבוקר ואתה עוד לא קם, המזרון מרגיש שאתה עליו, ושולח זרם לקפיץ הזה, ואז הוא מתכווץ ומעיף..."

"אליסף! הראל! שקט בבקשה!" קרא הרב, "הראל, לא מספיק שאיחרת, עכשיו אתה גם מפטפט?!"

הראל שלח לעבר חברו מבט כעוס, למרות שידע שאליסף בסך הכל רוצה לעזור לו. הניסיונות של חברו להמציא מיטה שתקים אותו בכוח בבוקר נגעו ללבו, אבל הוא חשב שאפילו אם אליסף היה מצליח להגשים את כל התכנונים המצחיקים שלו, זה לא היה עוזר. הוא בטח היה ממשיך לישון על הרצפה.

העניין כבר הפך לבעיה אמיתית. כמה אפשר לאחר? אבל הראל פשוט לא הצליח לקום בזמן! הוא באמת השתדל, ואפילו התאמץ לישון מוקדם - אבל הוא כבר הגיע למסקנה שהעניין אבוד. כנראה שהגוף שלו בנוי בצורה מיוחדת, כי השינה שלו עמוקה במיוחד. השעון יכול לצלצל לו באוזן שעה, והוא לא ישמע. אמא יכולה להוריד ממנו את השמיכה ויואבי הקטן יכול לשפוך לו מים על הראש, והוא רק ינגב את הפנים ויסתובב לצד השני. רק כשאבא חוזר הביתה מהתפילה, מרים אותו בכוח מהמיטה ומצעיד אותו לעבר האמבטיה, הוא מתחיל להרגיש קצת עירני. בבדיקות אצל הרופא לא גילו שום דבר, אבל הראל היה משוכנע שהרופא פספס משהו.

"שטויות", אמר לו אחיו הגדול, "בטירונות גיליתי שאפשר לתפקד גם אם ישנים שעתיים. הכל בראש שלך".  "לא אני! אין מצב..." חייך הראל, שלא השתכנע.

אבל אז קרה הסיפור עם יואבי.

לפנות ערב, יואבי התחיל להתלונן על כאבי בטן. אבא היה במילואים, ובהתחלה אמא לא התרגשה. אבל כשהשעות חלפו והכאבים רק התגברו, אמא התחילה לדאוג.

"אין ברירה, מוכרחים ללכת איתו למיון", היא אמרה להראל, תוך כדי התארגנות מהירה, "אבל אני לא יכולה לקחת איתי את אפרתי. בית חולים זה לא מקום לתינוקת כמוה! הראל, תצטרך לשמור עליה. אם יש בעיה, תתקשר אליי", היא דחפה את אפרת לידיו של הראל, ויצאה עם יואבי מהבית כרוח סערה.

"יופי", חשב לעצמו הראל, "ממתי אני יודע לשמור על תינוקות?!" אבל הוא דווקא הסתדר לא רע. הוא חימם לה בקבוק, ואפילו החליף לה חיתול. בעשר בלילה אמא צלצלה. "שלום הראל! איך אתה מסתדר? יופי! תשמע, ליואבי יש אפנדציטיס, והוא צריך לעבור ניתוח קטן. לא, זה לא מסוכן, אבל אני לא אוכל לחזור הלילה. אז תנעל את הדלת, וכשאפרתי תבכה בלילה, תיתן לה בקבוק, טוב?"

לקום בלילה?! הראל הרגיש חסר אונים. איך הוא יצליח להתעורר ולטפל באחותו הקטנה? הוא אפילו לא ידע שהיא מתעוררת בלילות! "אני רק מקווה שהיא לא תצרח עד הבוקר בלי שאני אשמע..." הוא חשב בדאגה.

אבל בשתיים לפנות בוקר, מתוך שינה עמוקה, משהו חדר לו לתוך ההכרה... קולות בכי! להפתעתו הרבה, הראל הצליח לקום מהמיטה ולהכין לאחותו בקבוק. וכך היה גם בחמש.

"אני ממש לא מבין איך עשיתי את זה!" הוא אמר למחרת לאמא, שחזרה הביתה עם יואבי. "ידעת שהאחריות עליך", היא הסבירה "ועכשיו כל מה שאתה צריך לעשות, זה לדעת את זה כל בוקר...".