בשבע 370: 'על דעת עצמי

אבי סגל , ט"ז בכסלו תש"ע

 

פוסט ציוני

גילוי נאות: קלמן ליבסקינד ואני עבדנו פעם יחד באותה מערכת. כלומר, הוא עבד, ואני בעיקר צפיתי בטלוויזיה וקיבלתי על כך כסף. מאז נפרדו דרכינו: אני די הפסקתי לצפות בטלוויזיה, והוא הפך לעיתונאי חשוב ומשפיע, לנציג בולט ומוצלח של הימין, וממש לאחרונה – לכותבו של בלוג נפלא, בלוג שרמתו אינה נופלת משום מאמר פובליציסטי, בלוג שהוא לבדו מצדיק את קיומו של ערוץ הבלוגים החדש ב-nrg מעריב. אה, כן, למקרה שלא הזהרתי מראש: קטע זה עלול להיות מסוכן לבעלי סוכר גבוה.

בפוסטים הבודדים שכבר פרסם מצליח ליבסקינד, רהוט ומחודד מתמיד, לחשוף את תקשורת השמאל בקלונה פעם אחר פעם. ועמוד הקלון הולך ומתרחב: פעם נתלה עליו עקיבא אלדר ופעם מוטי קירשנבאום, פעם תוכניות גל"צ ופעם חדשות ערוץ 2. ובכל המקרים מפגין ליבסקינד מקבץ מרשים של פגיעות מדויקות במטרה, תוך שילוב של יכולת התבוננות, איסוף ארכיוני ויכולת נדירה בקרב כותבי דעות להרים טלפון ופשוט לתחקר. לשווא תחפשו אצלו קשקשת נרקיסיסטית האופיינית לבלוגרים; לליבסקינד יש מסר, והוא מעביר אותו באופן המדוד, המדויק והממוקד ביותר. במקרה שלו מוכח, בניגוד לפתגם הידוע, כי המוכשרים באמת יכולים "להצטרף אליהם" וגם "להילחם בהם".

השבוע, בין היתר, לועג ליבסקינד למארגני כנס אילת לתקשורת, על שזימנו עיתונאי שמאל בלבד לפאנל שנקרא 'האם העיתונות הישראלית שמאלנית?' "לדיון הזה… מיותר בכלל להגיע אחרי שמארגני הכנס הזה עשו צחוק ממנו ומעצמם" כותב ליבסקינד, "כי דיון על השאלה האם התקשורת שמאלנית, בהשתתפות רזי ברקאי ודב אלפון ובלי שום עיתונאי שיאזן אותם, דומה לדיון בסוגיית גירוש העובדים הזרים בהשתתפות אלי ישי והרב עובדיה יוסף ובהנחיית אריאל אטיאס".

וכאילו כדי לחזק את התשובה הברורה מאליה לכותרת הפאנל, הופיע בערוץ הברנז'ה של nrg דף קישורים לפוסט של ליבסקינד ולפוסט תגובה של עמיתו בן דרור ימיני. "הפוסט הזועם של קלמן ליבסקינד על ההטייה השמאלנית בכנס אילת", נכתב בלינק הראשון (כי כידוע, הימין תמיד זועם), ובשני נכתב: "בן דרור ימיני עונה: אני מתעב את ההגדרות של שמאל וימין". מכאן ניתן להבין כאילו ימיני סותר את דבריו של ליבסקינד, ולא היא: ימיני מתייחס להגדרה האישית של עצמו כשמאל או ימין. ואילו עם טענותיו של קלמן הוא מסכים לכל אורך הדרך, ואף מחזק אותם: "הפנל בכנס העיתונאים, שאמור לעסוק בנושא, הוא עלבון לאינטליגנציה... דיון לא יהיה, ולא יכול להיות בהרכב כזה. הוכחה לכך שהתקשורת היא שמאלנית - עוד הוכחה - קיבלנו גם קיבלנו".

 

עימות ולא גזענות

אופנה משונה קפצה על כותבות המגזר: לפחות שלוש עיתונאיות-מתנחלות, דווקא מהיותר מוכשרות ואהודות עלי, פרסמו – כל אחת בנפרד – סיפורים אישיים על מפגשיהן האקראיים עם נשים ערביות. כל סיפור שכזה גדוש בלבטים, בפחדים מהולים בסוג של משיכה, בהרהורים על אחווה נשית וכמובן – ברגשות אשמה בלתי נגמרים כלפי הצד השני. מכל סיפור כזה עולה מאמץ העל לתמרן בין הפחד מהערבים לבין הפחד מלהיראות גזענית בעיני הסביבה ובעיני הכותבת עצמה.

אפתח בלקט הסתייגויות, ומיד לאחר מכן אפתח את תיבת הפנדורה. אין לי חברים ערבים, אין לי בעיה שיהיו לי חברים ערבים, אין לי שום דבר נגד אף ערבי שאין לו בעיה איתי, איני חדור שנאה גם כלפי מי שיש לו בעיה איתי, אני חושב שהשקעה במגזר הערבי היא אינטרס יהודי, תומך בשילוב כדורגלנים ערבים בבית"ר ירושלים, מת על חומוס, אלרגי למוזיקה ערבית, ומכבה את הרדיו בכל פעם שנציג התנועה האיסלאמית או ארגון עוין אחר עולה לראיון.

ועדיין, קיימת צביעות גדולה בכל השיח על יחסינו עם ערבים בכלל וערביי ישראל בפרט, ורבים בתוכנו מוכנים להתעלם מהמציאות לטובת דיבור פוליטיקלי-קורקט שקרי. האמת היא, למי שלא היה כאן במאה השנים האחרונות, שיש כאן מאבק בין היהודים והערבים על חיינו ועל גורל המדינה והארץ. במאבק הזה, ערביי ישראל הם – ברובם המכריע – קודם כל ערבים. ולכן, כל דיבור על יחסינו כלפי ערבים, שאין בו התייחסות כנה למאבק הלאומי, הדתי וההיסטורי בין העמים – הוא דיבור מזויף ומכובס שאין לו דבר עם האמת. אולי חצי דבר, במקרה הטוב.

רגשות האשמה שלנו הם, בין היתר, תוצאה של שטיפת מוח תקשורתית, המתאמצת להדחיק כל אזכור למחלוקת הלאומית לטובת שיח הקיטש של 'כולם בני אדם שנולדו בצלם'. רק לאחרונה קבע רזי ברקאי כי "עם ישראל הוא מה-זה-גזען", משום שבסקר שנערך על שחיתות של חברי כנסת יצאו מוחמד באראכה ואחמד טיבי במקומות הראשונים. כאילו הבעיה עם השניים היא מוצאם ולא, נגיד, תמיכתם בטרור ובחיסול המדינה היהודית. אני מעדיף פי כמה את הבבונים ביציעי בית"ר ירושלים, אלה המסרבים לקבל שחקן ערבי לקבוצתם, על פני מדחיקים מקצועיים כמו רזי ברקאי, הפונה אל גדולי צוררינו בשמם הפרטי. האוהדים לפחות לא מתעלמים מהעימות כאילו הוא לא קיים.  

בסופו של דבר, מפגשים עם ערבים אינם צריכים להוליד בלבול ומחשבות על איזו גזענות סמויה השוכנת בתוכנו. יחסינו עם בני דודינו הם בסך הכול עניין מורכב, שבו צריך להתנהל באופן מתון וענייני, לשרוד מבלי לשנוא, להיות יפה מבלי לנסות להיראות יפים, ובוודאי לא לחוש אשמה על לא עוול בכפנו.

 

בקטנה

כותרת בידיעות אחרונות מיום א': "התשובה החילונית להפגנות החרדים". כותרת המשנה: "אלפי מפגינים, ביניהם חובשי כיפות סרוגות, יצאו אמש לרחובות ירושלים". האם בידיעות מיישרים קו עם דעתם של החרדים על כיפות סרוגות?

 

יודע את מקומי

לבעלי הטסטוסטרון שבין הקוראים: נניח לרגע שנשותיכם נמצאות בשלבים מתקדמים של הריון, ונניח שכבר יש לכם יורש ויורשת בגודל מלא בבית – אלה הדברים שאתם עשויים או עלולים לשמוע באוזן בעתיד הנראה לעין:

"אז מה שלום האשה? איך היא מרגישה? ומה עובר עליה? ומה קורה איתה? טוב, תמסור ד"ש, ביי... רגע, מה שלומך?"

"שנבוא לקפה ועוגה? אתה רוצה לומר לי שאשתך מסוגלת ממש לעמוד ולהכין עוגה?!"

"אבי, אם אתה כבר בסופר, תקנה קופסת זיתים. אולי בעצם ריבת פובידל. זיתים או פובידל, אתה תבחר".

"רגע, אתה בן 40? זה לא מסוכן לעשות ילד בגיל 40?"

"אתם אומרים אם זה בן או בת? בעצם מה אכפת לכם, כבר קיימתם את המצווה".

"אני יודע שזה בן. אל תשאל אותי, אני פשוט יודע. מאה אחוז. אל תתווכח איתי בכלל, זה בן! רגע, עכשיו שאתה מחייך ככה, הממ..."

"טוב, העובר שלכם נראה נהדר. משום מה לא הצלחתי לראות את הלב שלו, אבל חוץ מזה הוא בסדר".

"שלום, מדברים מטיפת חלב. אשתך פספסה את בדיקת מעקב ההריון ה-532 שקבעה אצלנו. תגיד לה ליצור אתנו קשר".

"מזדהה עם אשתך, הא?"

"אתה בטוח שאין לכם תאומים? לא, לא אצל אשתך, אצלך".

"תינוקת! שמעתי אותך אומר תינוקת! אה, אמרת 'תינוק או תינוקת', הממ..."

"אבא, כשזה ייצא מהבטן של אמא, אני יכול לשחק איתו טאקי?"

"אז אם לא נדבר עד הלידה, שיהיה בשעה טובה ובהצלחה. כן, אני יודעת שיש לכם עוד חודשיים, יא אגוצנטרי, אבל אני אמורה ללדת השבוע".

"אז אם זאת תהיה בת, תעשו לה בריתה? אל תענה לי, אל תענה לי – זה יהיה בן, אני פשוט יודע, אל תתווכח איתי בכלל! הממ…"