בשבע 371: הטעות הנהדרת של נתניהו

ריצת האמוק של ראש הממשלה כדי לרצות את השמאל והעולם, שברה את אמון הימין בו ואיחדה אותו למחנה שנכון למאבק אמיתי

ח"כ מיכאל בן ארי , כ"ג בכסלו תש"ע

 

עברו שלושה שבועות מהכרזת הקבינט על צו ההקפאה. שלושה שבועות בהם מתברר שהקשיחות והנחרצות מתנפצות מול מציאות רותחת. נתניהו וברק פעלו בתמהיל קטלני של זחיחות דעת המתובלת בלא מעט קצף על השפתיים. הצו הגורף הדרקוני, לא לקח בחשבון משתנים רבים:

א.      הנזקים הכלכליים לאנשים פרטיים, המהווים מניע מרכזי לכל התקוממות עממית, שהרי כלל נקוט בידינו ש"אין אדם עומד על ממונו".

ב.       דלות האמצעים לאכוף צו מסוג זה על ציבור של כשלוש מאות אלף תושבים, הפזורים על פני יישובים רבים.

ג.        המחיר הציבורי שישלמו מנהיגי ימין ושמאל על הבערת השטח וההתפרצויות האלימות, הרבה לפני נקודת השיא המיוחלת – העקירה עצמה.

ד.       אחדות השורות בהתיישבות, בין זרמים אידיאולוגיים שונים, שמזמן מזמן לא הסכימו על משהו.

ה.      ההתמרמרות הגואה בקרב חיילי צה"ל – גם החילונים, על שיתופם במהלך פוליטי, נגד יהודים.

ו.        העובדה שביהודה ושומרון ישנם חיים תוססים הכוללים: מכללות, מרכז אוניברסיטאי, תעשייה, חקלאות, תיירות ועוד. אליהם מחוברים בקשרי תלות רבים מתושבי ישראל, מי באופן ישיר ומי באופן עקיף. כאן לא מדובר בציבור קטן ומבודד מעבר לגדר המערכת של עזה.

ז.        והחשוב מכל, הפקת הלקחים מהגירוש האכזרי והמדמם מגוש קטיף מניעה לפעולה גם את המתונים שבמועצת יש"ע.

לכל אלו יש להוסיף את חוסר שיתוף הפעולה של רבים משרי הממשלה, המסרבים לתקצב את הנגזרות של ההקפאה. את היוזמות לפיצויים בסכומי עתק, כאלו שיפילו את תקציב המדינה עוד לפני שעקרו בית אחד.זהו, ביבי עשה טעות נהדרת והוא מבין זאת היטב. קצת באיחור, הוא מנסה לתקן זאת בחברותא עם ברק ומתן וילנאי. עכשיו, לאחר שהתליין ענב את עניבת החנק על ראשו של הנידון, הוא מבקש לחייך אליו, להגיד לו: 'זה לא רציני, תוך עשרה חודשים אני ארפה את החבל'.

מי שנכח השבוע בוועדת המשנה של ועדת חוץ וביטחון, נדהם לראות תופעת טבע. מתן וילנאי, האיש הציני, שהעוינות שלו להתיישבות היא בלתי מוסתרת בעליל, הקפיד להתבדח עם ראשי מועצת יש"ע, להחמיא להם. הוא אפילו התחיל להעביר איתם 'דחקות' מהשירות הצבאי.

הצורך שלהם לרצות את הנידון ולהמתיק לו את המחנק הממית, הביא אותם לחלק חבילת סוכריות מציצה. אולי בכל זאת הנידון יפסיק לפרפר, יפסיק להפריע לעבודת התליין. אז זהו, שהפעם זה לא עובד. נתניהו נכשל בקריאת המפה. הוא כל כך רצה לרצות את תאוות ההרס של ברק ובן סימון, כל כך רצה להתרצות בארמון האליזה ובחדר הסגלגל, עד שאופיו החופז השכיח ממנו את הכלל שיש לפעול בתורת השלבים, שאנטיביוטיקה לוקחים אחד אחד כל שמונה שעות, עד שמבריאים. אך נתניהו ביקש לבלוע את כל החפיסה בבת אחת, עכשיו הוא זקוק לטיפול נמרץ.

התוצאה להבנתי מתוקה מדבש. שלב האשליות מאחורינו. נתניהו הבין אמנם את גודל הנזק, מיהר להודיע לאומה שמיד, אבל מיד, אחרי עשרה חודשים 'תנופת הבנייה' תימשך. אבל מי מאמין למי ששכר פקחים ורכבים לשנתיים ימים?! מי מאמין למי ששולח אנשי יס"מ להכות את ראש מועצת בית אריה ולהחרים את רכבו של הקב"ט?!

נתניהו איחד את כולם, את העולים עם החרדים, את המתונים עם נוער הגבעות, את גב ההר עם אלפי מנשה. זוהי נקודת אל-חזור נהדרת, מכאן נשאר להסתער הלאה, אל מה שהפסדנו עד עתה, לשוב אל שכם ויריחו וכן, גם לעזה. כי דין עזה כדין אלפי מנשה!