בשבע 371: להכיר ביצירה של עצמנו

יצירה אומנותית של בעלי תשובה היא חשובה כשלעצמה, אך איננה תחליף ליצירה שמחוברת אל מה שקורה כאן ועכשיו לעם היושב בציון

מנורה חזני , כ"ג בכסלו תש"ע

 

 אנחנו יושבים כמו הילד הטוב בשולחן האחורי בכיתה שיודע שבית הספר נשרף, אבל עדיין יושב ומצביע ומחכה שהמורה תראה אותו ותיתן לו את רשות הדיבור

 

אחרי הגירוש השארתי את הטלוויזיה במחסן, וגם רדיו לא רציתי לשמוע. הרגשתי שאת הרעל הזה שסלל את הדרך לגירוש אני לא רוצה יותר, וגם לא מסוגלת, לקחת לווריד. כמעט כל יום נסעתי משבי שומרון לירושלים, ובדרך שמעתי רדיו. כל מה שיכולתי לשמוע אז היה רדיו ברסלב. שמעתי והחכמתי. הצטיידתי בהרבה חכמה ובעצות טובות שעזרו לי להתגבר על המשבר שהייתי נתונה בו.

אבל דבר אחד היה מוזר: אף פעם לא ידעתי אם התוכנית שייכת להיום או ללפני שנה, אם זה שידור חוזר או הקלטה טרייה. השדרנים אמנם דיברו, אך מעולם לא התייחסו לשום דבר שקורה מעבר לעולמם הפנימי. בהתחלה ההתנתקות הזו התאימה לי מאד, אבל לאט לאט זה התחיל להפריע. קדימה עלתה לשלטון, אריק שרון נפל לתרדמת, מלחמה פרצה בצפון, טילים בשדרות, וברדיו ברסלב עדיין חושבים שהשלג באוקראינה הרבה יותר אקטואלי.

היתה חריגה אחת. כשנרצח ארז לבנון הי"ד, חסיד ברסלב  מבת עין, באמצע התבודדות. אז פתאום שמעתי שאלה על המציאות: איך יכול להיות שהוא נרצח באמצע התבודדות, הלא רבנו הבטיח שמי שיעשה התבודדות לא יאונה לו כל רע?

 

 ומה עם היצירה שלנו?

אין לי טענות לחסידי ברסלב. יכול מאוד להיות שהם עושים את תפקידם נאמנה. אבל מה איתנו, אני שואלת. לנו יש הרבה מה לומר על האירועים, אנו מחוברים מאוד למה שקורה לעם היושב בציון, אתמול היום ומחר. התחזיות הקודרות של הימין - מאז הסכמי אוסלו דרך עקירת גוש קטיף ומלחמת לבנון - היו מדויקות, לצערנו. אבל משום מה, ככל שאנחנו צודקים ככה אנחנו שותקים. קולנו אינו נשמע. אנחנו יושבים כמו הילד הטוב בשולחן האחורי בכיתה שיודע שבית הספר נשרף, אבל עדיין יושב ומצביע ומחכה שהמורה תראה אותו ותיתן לו את רשות הדיבור.

לגיליון ראש השנה  של 'בשבע' צורף גיליון חגיגי של אנשי השנה. הסכמתי עם בחירתם של גרשון מסיקה והרב רונצקי. אך התפלאתי מאוד על בחירתו של אביתר בנאי לאיש השנה בתרבות, כשלצדו מקבלת שושי גרינפלד (גילוי נאות: חברתי) לציון לשבח על סרטה 'הבן הסורר'. זה לא שאני לא אוהבת לשמוע את בנאי, אבל משהו בבחירה שלו נגע אצלי בנקודה כואבת מאוד.

כולנו שמחים על גל החזרה בתשובה, וזו באמת פריווילגיה גדולה לעמוד בחנות התקליטים ולבחור את מי יותר בא לי לשמוע, את אתי אנקרי או ברי סחרוף, והכול כל כך יהודי, כל כך רענן... ובכל זאת - איש השנה בתרבות?!

לפני מספר שבועות כתב כאן אבי סגל כך: אם מישהו חשב כי 'אייכה' של שולי רנד היה תופעה חד-פעמית במצעדים שנתיים, השנה נדמה כי הסכרים נפרצו סופית: אביתר בנאי זכה בתואר זמר השנה ברשת ג' וגלגל"צ....רק חבל שלנו כחברה ציונית-דתית אין סיבה להתגאות בהישגים המרשימים האלה.... אין לנו חלק ונחלה בהצלחתם של החוזרים בתשובה, כל עוד אנו מסרבים לטפח הצלחה דומה של דתיים מלידה". כמה כואב וכמה נכון. אנו כציבור לא מטפחים הצלחה של היוצרים הצומחים מתוכנו.

 

 לסרט הזה התפללנו

שושי גרינפלד היא יוצרת אמיצה, שסרטה 'הבן הסורר' הוא גם שנון ומצחיק וגם עצוב עד כדי בכי. גם אישי מאוד וגם שוזר בתוכו אירועים קשים כמו הגירוש ומלחמת לבנון השנייה. בסרט יש אמירה חדה וגם שאלות לא פשוטות. בקיצור, סוף סוף סרט ישר שלא מתעלם מהמציאות, לא מעוות אותה, לא מציג את הערבים כמסכנים ואת היהודים ככובשים. סרט שהמתנחלים בו נורמלים וגם לא חושבים כולם אותו הדבר, הארץ היא שלנו ובכל זאת זה לא כל כך פשוט. בקיצור, כל העיניים הנשואות אל בית ספר 'מעלה' מאז הקמתו - לילד הזה ולספורים שכמותו התפללו.

וכשהוא נולד, מה קרה? כמעט שום דבר. טור קטן של ביקורת פה, הודעה על הקרנה שם. וזהו. אף כתבת צבע במוסף נחמד, אף ראיון עומק עם היוצרת שהקדישה שלוש שנים מחייה ליצירה זו. אם אנחנו לא נטפח את היצירות הצומחות מתוכנו, מי יטפח?

חשבו רגע: אמנם לאף יוצר בארץ לא קל, אך ביחס ליוצרים אחרים לאביתר בנאי קל יותר. הוא היה גם קודם לכן זמר מצליח, ממשפחה מצליחה ומפורסמת בתרבות הישראלית. שמו מוכר והולך לפניו, ויש לו קהל מעריצים נאמן. הוא לא יתקשה למצוא חברת הפקה והפצה שתתן בו אמון ותסכים להשקיע סכום  נאה בהפקת התקליט, בפרסומו וביחסי הציבור בשבילו.

לעומתו, יוצרים כמו שושי וכמוני הקטנה, כמו הולכים בדרך לא סלולה במדבר. איש לפנינו לא יצר סרטים כמו שאנו יוצרים. המורים שלימדו אותנו ב'מעלה' היו ברובם שמאלנים חילונים. בשנה א' כשהשחקן לבש כיפה המורה אמרה: "למה הוא לובש כיפה? אם הוא לובש כיפה אז הוא צריך לייצג משהו דתי". כשהסברנו לה שזה העולם שלנו, היא הסתכלה עלינו כלא מבינה. מורה אחר, דתי, אמר לנו: "עזבו אתכם מאידיאולוגיה, תעשו סרטי אקשן". והוא עצמו עשה אחר כך סרטים עם אידיאולוגיה שמאלנית.  

תשאלו: למה אלה היו המורים שלנו? ובכן, התשובה פשוטה: לא היו אחרים. עם כאלה מורים קשה לא לצאת מבולבל, במיוחד אנחנו שגדלנו על המילה הכתובה ולא על תמונות. קשה להמציא שפה חדשה, כשיש לך בראש חלום גדול ואין לך שמץ של מושג איך להגשים אותו. וכשמסתיימים הלימודים אתה נשאר עם החלום שלך, אך ללא כל תמיכה. עלויות ההפקה הן עצומות, ההשקעה אדירה, קרנות הקולנוע רובן שמאלניות, וגם אלו שלא מוצפות בהצעות מיוצרים ידועים וותיקים ממך. ואף אחד, אף אחד בעולם לא יצר סרט כמו זה שאני רואה בעיני רוחי, ואף אחד לא מבטיח שזה בכלל אפשרי.

מי שכבר מצליח לסיים את היצירה שלו, לא נשאר לו כסף להפצה. אז הוא מפיץ בעיקר לחברים ולשכנים, ולא כל כך נעים למכור אז הוא מחלק בחינם.

 הכשר מקובעי הטעם

אז למה אביתר בנאי נבחר לאיש השנה? כי אביתר בנאי כבש לו מקום של כבוד בפלייליסט של גלגל"צ. הוא הצליח שם, אצל ההם. חצה את הקווים וקיבל את חותמת ההכשר המכובדת ביותר של קובעי הטעם הרשמיים של המדינה, עורכי גלגל"צ. האם אנחנו רוצים לשנות משהו? האם גם אנחנו רוצים לקבוע טעם מתישהו? או להמשיך להיות נספחים, נגררים, אומרי הן?

 כמעט בכל הקרנה של סרטי 'התנערי' חוזרת שאלה קבועה: ומה עם החילונים? הם ראו את הסרט? ומה הם אומרים? וזה אולי מסביר את ההד הגדול שנוצר סביב הסדרה 'סרוגים'. אני מכבדת מאוד את חברי היוצרים לייזי שפירא וחוה דיבון, אך יש לי הרגשה שרבים מהצופים הדתיים חשים אי נוחות לפחות בחלק מפרקי הסדרה. אז למה כל כך מתלהבים? כי ראו אותנו, הכירו בקיומנו. אנחנו על המפה.

ואולי בעצם אנחנו רק רוצים להרגיש שאנחנו נורמלים. אולי קשה כל כך לשאת את הפער הזה בין מה שאנחנו לבין איך שאנחנו נראים. נמאס לנו להיות הקרבן שמוצג כתוקף, נמאס לנו שהתמונות תמיד מעוותות אותנו. בראי התקשורת, איכשהו תמיד אנחנו יוצאים עקום. כל כך חסרה לנו מראה פשוטה שנוכל להתבונן דרכה בעצמנו. ככה בפשטות, בלי שיפוט ובלי ביקורת.

 

 קרן לטיפוח היצירה

בשבוע שעבר התפרסם כאן ראיון עם ד"ר יעל שגב. היא אמרה שאפשר למנות על יד אחת את ספרי הילדים שרואים בהם ילד עם כיפה סרוגה. זה מתחיל מהילדות. כבר מאז אין לנו כל כך עם מי להזדהות. או ספרים של חילונים או של חרדים. זה לא רע להקשיב גם לאחרים, אבל צריך קודם להקשיב לעצמנו.

אולי כואב לגלות, אבל אנחנו עדיין זקוקים להכרה. וההכרה הזו עדיין קובעת עבורנו באופן לא מודע איזו יצירה חשובה ואיזו לא.

 האמת היא שאם נחשוב על זה, אין ממי לקבל הכרה. מאלה ששונאים אותנו כבר קיבלנו הכרה אמיתית בצורת עקירת יישובים - אולי משום שהם מבינים את מקומנו יותר טוב מאתנו. והשאר, אולי עדיין לא מכירים את מקומם, אז איך יכירו בנו?

אז מי יכיר בנו? רק אנו עצמנו.

הגיע הזמן להקים קרן שתטפח את היצירות, תיתן להן מימון, ליווי והדרכה, ותדאג להפצה שלהן כמו שצריך. ותדאג להן גם לבמה ראויה ומכובדת. די להקרנות סרטים במקלטים מעופשים עם רמקולים ישנים של מחשב.

יש כבר עשרות יצירות נפלאות: ספרים, הצגות, סרטים (בעיקר סרטים של מגמות הקולנוע באולפנות ובישיבות ברחבי הארץ), דיסקים ועוד. מישהו רק צריך להרים אותן, לנער מעליהן את האבק ולתת להן את המקום הראוי להן. אני מאמינה שהן יעזרו לנו קצת להירגע, להתבונן בעצמנו, להרגיש שאנחנו בסדר גמור ואפילו הרבה יותר מזה, וגם להעביר הלאה הרבה מהכאב שאנחנו סוחבים איתנו בשנים האחרונות...

תגובה לדברים בטור 'שולחן עורך', עמ' 22