בשבע 371: הבלבול הפמיניסטי

הפמיניזם, כמו הקומוניזם, חותר לפרימת ההזדהות הטבעית של אשה עם משפחתה, חבריה ובני עמה – לטובת ה"מגדר", אלא אם כן מדובר בעבירות של ערבים נגד יהודיות

דפנה נתניהו , כ"ג בכסלו תש"ע

 

 הפמיניזם תובע ממני להזדהות עם אשה פלשתינית המעודדת את בניה ובנותיה להיות שאהידים ולפוצץ את בני משפחתי, את בני עירי ואת בני עמי – יותר מאשר עם אבי, אחי, בעלי או בני, המוגדרים כמעט אוטומטית כנגועים ב"שוביניזם גברי"

 

כשהתקרבנו לעבר פינת הרחובות באחד מטיולי הבוקר שלנו, הגיח לפתע מן הסיבוב אדם כסוף שער, ולפני שהצלחתי להתארגן, נעמדה כלבתי על שתי רגליה האחוריות בניסיון לחבק אותו בחמימות, שלא תמיד מתקבלת בהבנה, בלשון המעטה. "היא כל כך אוהבת את האנושות", התנצלתי. הוא הביט בי במבט כחול חכם ואמר במבטא ייקי מודגש: "אוווו, לאהוב את האנושות זה קל – לאהוב בני אדם זה קשה".

   ואכן, באופן טבעי, מאורגנים בני האדם בקבוצות קטנות של משפחה, שבט, קהילה, ולא במבנה אחד של "כלל האנושות". נראה כי מעגל ההתייחסות הרחב ביותר שאנו מסוגלים – לא תמיד בקלות – להזדהות עם חבריו ולהשתייך אליו, הוא הלאום. אמנם אצלנו היהודים יש לפעמים תחושה שאנו חלק ממשפחה אחת גדולה, וכי בעוד שאצל עמים אחרים שאלות דוגמת "מנין אתה", "איפה למדְתְּ" ו"היכן אתם עובדים" נועדו להעריך את מעמדו החברתי-כלכלי של הנשאל, אצלנו נועדו שאלות אלה למצוא את אותו מכר משותף, המחבר את השואל ואת הנשאל באותו קשר "משפחתי" קרוב או רחוק.

   אמרתי "משפחה" – ולא במקרה. כי זוהי קבוצת התייחסות אורגנית, שדומה מבחינות רבות לאותו גרעין יסוד – המשפחה הקרובה –  שבה אנו לומדים לפתח את יכולות האהבה, הנתינה, החמלה והמסירות שלנו; זוהי אותה קבוצת התייחסות, המורכבת מגברים ומנשים בגילאים שונים, שבדרך כלל מהווה חיבור של קבוצות אורגניות דומות, בין אם זו שכונה, קהילה, עיר או מדינה.

 ילדים שולחים הורים לגולאגים

לפני שנים שמעתי מפי אנתרופולוג על מחקר שנערך בשבט אפריקני, שחי בתנאי מלחמה ומצוקה קיצוניים, והמרקם החברתי בו התפורר. באירוע שבו צפה האנתרופולוג, כמה מבני השבט התעללו בילד ולעגו לו, בעוד אחרים מבני השבט עומדים סביבו וצוחקים בהנאה, כשהם מצטרפים מדי פעם להתעללות. בין הצופים הנלהבים היתה גם אמו של הילד, שלא רק שלא יצאה להגנתו, אלא התגלגלה מצחוק נוכח השפלתו. האנתרופולוג הסביר, שכאשר חברה מגיעה לדרגה כזו של היעדר חמלה, אפילו בין אם לצאצאה, שיקומה הוא למעשה בלתי אפשרי. שכן אותו קשר רגשי שנוצר בין בני משפחה קרובים הוא מעין דבק, החיוני לקיומה של הקבוצה, בהיותו הבסיס לפיתוח יכולתו הרגשית של האדם לחוש מחויבות – מצפון, אם תרצו – תחילה כלפי בני משפחתו, וקבוצות ההשתייכות הקרובות, ואחר כך כלפי בני אדם אחרים.

   במאה ה-20 היינו עדים לשבירה מכוונת של אותו דבק רגשי-מצפוני-מוסרי –  החיוני כל כך לשמירת הקבוצה האנושית, כמו גם ליכולתו של הפרט להשתייך אליה נפשית –  על ידי המשטרים הקומוניסטיים. אלה השקיעו מאמץ רב בהסטת ההזדהות של האנשים שבהם הם רדו מקבוצת המשפחה, הקהילה, העיר וכיוצא באלה, לקבוצת ה'מעמד' והמפלגה. כך מצאנו ילדים שהלשינו על הוריהם והביאו בכך לשילוחם לגולאגים ולמחנות לחינוך מחדש, או אזרחים שהביאו למאסרם של אחיהם, מוריהם, שכניהם, וקיבלו בתמורה את דירותיהם, או תפקיד רם יותר ששכרו בצידו.

   שבירה זו של הקשר הטבעי, והמרתו בקשר בלתי טבעי בין חברי מפלגה או בין בני אותו "מעמד" – לא רק שוברת את המבנה החברתי הטבעי, אלא משבשת את יכולתם של הפרטים באותה חברה לחוש אהבה, חמלה, ותחושות מוסר טבעיות. היא מחליפה יכולת זו בנכונות עיוורת לציית לשליט – תהיה זו המפלגה, התנועה או האליטה הקובעת את סדר היום הציבורי.

 כשחייל יהודי אינו אונס פלשתיניות

גם האליטה שלמעשה מנהלת אותנו כיום, נוקטת אמצעים בעלי סממנים דומים של רודנות מחשבתית באמצעות פמיניסטיות השולטות ביד רמה בסדר היום הציבורי. גם התנועה הפמיניסטית, כמו התנועה הקומוניסטית, חותרת לפרום את ההזדהות הטבעית של בני החברה – עם בני משפחתם, עם חבריהם, עם עמיתיהם ללימודים ולעבודה ועם העם שאליו הם משתייכים – לטובת ה"מעמד"; אלא שהפעם ה"מעמד" אינו המפלגה או ההשתייכות החברתית-כלכלית, אלא המגדרית. חלוקה חדשה ו"רוחבית" זו של החברה – לנשים מכאן ולגברים מכאן, מעצם טבעה גורמת לעימות מתמיד בין אנשים עקב שונותם המגדרית; כלומר החלוקה הפמיניסטית של העולם על פי מגדר מזינה מאבק מתמיד, מעין מהפכה מתמדת, מובנית, בין המינים בחברה. הפמיניזם, כמו הקומוניזם, מבקש לערער את תחושת ההזדהות וההשתייכות החברתית כלפי קבוצות היסוד, שעליהן בנויים ההזדהות והמוסר האנושיים – והפעם לטובת "בנות המגדר".

   הפמיניזם – להבדיל מתנועות לקידום מעמד האשה בתוך מסגרות המשפחה, הקהילה והאומה – מצפה ממני, שרק בשל היותי אשה, אזדהה יותר עם אשה בסין, מאשר עם המעביד שלי, שאיתרע מזלו להיוולד גבר, ושלא כל כך במקרה הוא גם משרת בצבא המגן על חיי. יתר על כן, הוא מצפה ממני להזדהות עם אשה פלשתינית השולחת את בנה לרצוח את בתה, ש"חיללה את כבוד המשפחה" – יותר מאשר עם אבי, אחי, בעלי או בני, המוגדרים כמעט אוטומטית כנגועים ב"שוביניזם גברי"; כך הוא גם תובע ממני להזדהות עם שכנתה של אותה פלשתינית, המעודדת את בניה ובנותיה להיות שאהידים ולפוצץ את בני משפחתי, את בני עירי ואת בני עמי.

   על ההזדהות הזו עם "חברותינו למגדר", הנדרשת מאיתנו על ידי הפמיניסטיות, על חשבון ניתוק הקשר הנפשי עם חברי היחידות החברתיות המסורתיות הקרובות לנו, המורכבות הן מגברים והן מנשים, אנו משלמים מחיר מוסרי כבד – אובדן השיפוט בין הנכון והלא נכון, הצודק והבלתי צודק בחברה. מצב כזה של בלבול ואובדן דרך משמש כמובן קרקע פורייה לצמיחת "מנהיגות פמיניסטית", של "מורות נבוכים" השולטות בנו, ומתיימרות להנחות אותנו בפתרון הדילמות שמזמנים לנו החיים.

   כך, למשל, אם מדובר בעבירות מין ואלימות כלפי נשים, שמבוצעות על ידי גברים יהודים – תובעות הפמיניסטיות להילחם בעבריינים בכל הכוח, שהרי ככלות הכל מדובר בגברים, אשר "מעצם מגדרם" הם עבריינים בכוח, אלא אם יוכלו להוכיח אחרת – כלומר, להוכיח שאין להם אחות. אלא שכשמדובר בעבירות מין ואלימות של גברים כלפי נשים יש יוצאים מן הכלל: אם עבירות אלה מבוצעות על ידי ערבים נגד יהודיות, משום שהן יהודיות, הדבר נתפש כמאבק לאומי צודק, ואם הקורבנות הן מתנחלות – "לוחמי החירות" נתפשים כחסידי אומות העולם ממש. אחרת, איך ניתן להסביר את שתיקתן הרועמת של תנועות הנשים לנוכח עבריינות נפוצה זו כלפי נשים יהודיות? כלומר, בדילמה בין ההזדהות הלאומית לבין ההזדהות המגדרית – גוברת אצל מרבית הפמיניסטיות ה"מקצועיות" בארץ ההזדהות הלאומית הפרו-פלשתינית, ולכן הן שומרות על פרופיל נמוך בכל הקשור לאלימות של גברים ערבים כלפי נשים יהודיות.

   אלא שפתרון דילמות אינו עניין כה פשוט. שהרי לוּ היה נודע כי חייל צה"ל אנס פלשתינית – כבר היינו שומעים על האירוע הזה בחדשות הרדיו והטלוויזיה ובתוכניות הדַבֶּרֶת וקוראים על כך בעיתונות הכתובה והאלקטרונית, ובכל זאת בחסות הסולידריות המגדרית המפוארת. אבל מה לעשות שחיילי צה"ל אינם אונסים פלשתיניות? מעניין, אבל גם לסוגיית אי-האונס קיבלנו הסבר מגדרי: זוהי גזענות צרופה – האשה הערבייה נחותה מדי בעיני החייל הישראלי, מכדי להוות אובייקט לאונס.

   אז לפני שבנות המין הפמיניסטי יצליחו לבלבל אותנו לגמרי, כדאי להזכיר לעצמנו שהגברים ככלל, המוקעים על ידן כעבריינים בכוח, כאלימים וכשוביניסטים, יכולים להיות האבא שלנו או הבן שלנו, שאותו חינכנו אנו עצמנו. כדאי גם לא לשכוח, שאותם חיילי צה"ל "גזעניים" הם האבות, האחים, בני הזוג והבנים שלנו, הלוחמים נגד אויבינו, כדי לאפשר לנו לחיות כאן ולציין שההזדהות עם אויבינו – גם עם הנשים שבהם – אינה עומדת אצלנו כלל על הפרק.

* על פי דברים שנאמרו בכנס "עבריינות מין על רקע לאומני", שנערך לאחרונה בבית ז'בוטינסקי בתל-אביב 

דפנה שמורק-נתניהו היא עורכת-דין, בעבר מרצה למשפטים וכיום העורכת הראשית של המגזין "מראה"