בשבע 371: מיקרוסקופ

ע.גרסיאל, ח.לוז, י.מידד , כ"ג בכסלו תש"ע

 

שיח זכויות / עדי גרסיאל

כבר התרגלנו לכך שסיקור ארגוני זכויות האדם למיניהם, כמו גם פעילות הארגונים עצמם, מתמקדים כמעט תמיד במגזרים מאוד מסוימים ובצד מאוד מסוים של המפה הפוליטית. אך מה קורה כששני מגזרים כאלה מתעמתים ביניהם? התוצאה היא דיסוננס כל כך נפתל, שזה מתחיל להיות משעשע. קחו למשל את הידיעה הבאה שפורסמה ב-ynet בשבוע שעבר, תחת הכותרת "סטודנטיות בירושלים רוצות להפסיק לפחד": "סטודנטים באוניברסיטה העברית בהר הצופים מוחים נגד תופעה הולכת וגוברת של הטרדות ותקיפות מיניות באזור... לדברי חמוטל כהן מארגון אל"ה (אקדמיה ללא הטרדות), "ההליכה ברגל מהאוניברסיטה חזרה אל המעונות מלווה לרוב בכוננות ספיגה מפני קריאות מבזות ומשפילות, וסטודנטיות רבות מעדיפות לנסוע באוטובוס כדי להימנע מהמפגש הצפוי עם גברים מטרידים שפוקדים מדי ערב את האזור".

כדי להעלות את המודעות לנושא ארגן אל"ה תהלוכה שהתקיימה תחת הסיסמה "נשים דורשות חזרה את הלילה". בסוף הידיעה הופיעו תגובתה של העירייה ש"תגברה את התאורה באזור" ואף הוסיפה סיורי ביטחון שנעים לאורך הציר.

קורא תמים במיוחד עשוי לשאול את עצמו אחרי קריאת 300 המילים של הידיעה המעורפלת הזו: מי הם אותם מטרידים מסתוריים, מדוע הם מתרכזים דווקא בשטח מאוד מסוים של הבירה, ולמה לא עוצרים אותם אם מדובר בתופעה כה נרחבת. גולש קצת פחות נאיבי יבין מיד - וזה כבר מעייף לחזור על כך - שאם היה מדובר בחרדים או מתנחלים, השיוך המגזרי היה עולה מיד במפורש או בעקיפין. איזה מזל שיש טוקבקים (כמעט 300 - מספר מרשים לידיעה שולית יחסית) שלא מעט מהם חושפים את 'התעלומה' - מדובר בערבים מהאזור.

 

דמוקרטיה בכאילו / ישראל מידד

אחד השקרים שמוטחים נגד מבקרי התקשורת הישראלית היא הטענה כאילו יש נימה אנטי-דמוקרטית בפעילות זו. לרוב, הטענה הזאת מושמעת רק נגד אלה שנחשבים כמשתייכים למחנה הלאומי-אמוני, כי הרי ידוע לכול כי הדתיים וה'חירותניקים' הם ביסודם אנטי-דמוקרטים.

המסגור של הדימוי השלילי הזה רווח בקרב קובעי הטעם ומעצבי התרבות הישראלית. כך למשל, פירסם פרופ' גבי שפר רשימה ב'הארץ' השבוע תחת הכותרת "עוד ועדה לא תועיל". תמצית המסר היתה שיש לעצור את ההידרדרות המסוכנת של התרבות הפוליטית ושל הדמוקרטיה הישראלית.

אלא שאת עיני תפס דווקא משפט מתוך המאמר: "ביסוד הבעיה עומדת העובדה שהדמוקרטיה הישראלית נשלטת על ידי פוליטיקאים מעטים מאוד, על ידי ביורוקרטיה בכירה בעלת עוצמה רבה מדי, על ידי בעלי הון מעטים, ועל ידי מערכת ביטחון דומיננטית". אני חותם על אמיתות התיאור ללא היסוס, אלא ששפר שכח לכלול בין ה'שולטים' על הדמוקרטיה גם מרכיבים אחרים. ובעצם, עוד שניים: גורמי תקשורת ואנשי אקדמיה.

תרבות היא עניין להמונים, בעוד האליטות מנסות לשמור על מינימום של 'שולטים'. ואין לך אליטות יותר חזקות ממי שקובע את סדר היום של האזרח המצוי באמצעות הרדיו והטלוויזיה - ערוצי תקשורת ההמונים.  העורכים, המראיינים והמנחים הם מיעוט זניח מבחינה מספרית, אך סמכותם לקבוע מי ומה עולים לשידור ומה לא מגיע למקלט או למסך, נותנת להם יכולת אדירה להשפיע על הדמוקרטיה הישראלית. גם מרצים וחוקרים באוניברסיטאות מגדלים דורות של סטודנטים ומשפיעים עליהם בקביעת רשימות ביבליוגרפיות מאוד מסוימות, בין השאר על ידי הטלת משטר של הפחדה ואיום, כפי שבכירים באוניברסיטת תל-אביב הודו לאחרונה. גם הם אינם רבים, אבל מפיצים את דעתם בקרב האוכלוסייה המשכילה יותר. בדמוקרטיה בגרסתה הישראלית, כך נראה, העם כבר מזמן לא בשלטון.

 

סרבן סלקטיבי / חני לוז

"עקרונית אני מסכים... שהצדקת אי-הציות מבוססת על העובדה שגם הרוב יכול לשבור את כללי הדמוקרטיה... גם המחוקק יכול לשבור את ערכי הדמוקרטיה... ואז ברור שהמיעוט לא צריך לציית. דמוקרטיה זה לא רק שלטון הרוב".

בעקבות הדיונים הסוערים על "סרבנות" לאחרונה, הקורא הסביר היה מניח שמדובר בדובר רהוט וימני. הציטוט הבא ממקם את אותו דובר במקום אחר: "אם יחילו את הריבונות (על יש"ע) בלי לתת זכויות אזרח או בלי לתת זכויות הצבעה (לערבים)... אחשוב שהסרבנות מוצדקת".

את הציטוטים הללו של משה נגבי, הפרשן המשפטי של רשות השידור,  הפיץ עו"ד אליקים העצני, לאחר שגם הוא, כמו רבים אחרים, שמעו בשבוע האחרון הטפות חוזרות ונשנות על "מרדנות" והחובה לציית לשלטון החוק. הדברים מצוטטים מהספר "על דמוקרטיה וציות" משנת 1990 בהוצאת ארגון השמאל הקיצוני 'יש גבול'. ביקשתי את תגובתו של נגבי לסתירה בין הציטוטים הללו לבין הפרשנות החמורה שלו נגד "סרבנים" ואי ציות לגזירות ה"הקפאה" מצד ימין.

נגבי מגיב: "אכן סברתי אז ואני סבור גם כיום שדמוקרטיה איננה רק שלטון הרוב אלא גם הגנה על זכויות הפרט והמיעוט מפני עריצותו של אותו רוב. ולכן אם רוב, חלילה, מתנהג בצורה עריצה ומונע מן המיעוט את הכלים וההזדמנות לשכנע את העם בעמדתו - למשל מבטל את הבחירות, אוסר על הפגנות וכו' - אז ורק אז פוקעת חובת הציות. ואולם כל עוד יש למיעוט את חופש ההפגנה, ואת האפשרות להשמיע את עמדותיו וטיעוניו בכל הפורומים הפוליטיים, המשפטיים והציבוריים - חובת הציות לחוק ולהחלטות הממשלה היא מוחלטת... זו היתה גם עמדתי בתקופת ההתנתקות. כאשר בשלב מסוים מנעה המשטרה מאוטובוסים של מפגינים נגד ההתנתקות לצאת  לדרום הארץ הוקעתי זאת בשידור, והזהרתי שדיכוי כזה של זכות ההפגנה הלגיטימית הופך את הסירוב, את האי-ציות ואת המרי ללגיטימיים..."

 

ביקורת הנקרא

"אני מתגעגע... לימים שבהם משיכון הפועל המזרחי היתה יוצאת משאית שלוש פעמים ביום לחוף בבת-ים, ולא ידענו בכלל שהוא מעורב"

נותר רק לקוות שהדובר, אלוף במיל' אלעזר שטרן, הפגין יכולות אבחנה טובות יותר בתפקידו הצבאי (ידיעות אחרונות)

 

"זה נהיה הטנק של גלעד והגזרה של גלעד והאירוע של גלעד שליט... מזכירים רק את החטוף, כאילו לא היו שם נופלים"

נלי ברק, אמו של מפקד הטנק שנהרג במהלך אירוע החטיפה, חוזרת לעובדות שקמפיין שליט הצליח כמעט להשכיח  (מעריב)

 

"הסופרת התל-אביבית אלונה קמחי: אני פשוט מוקפת כל כך הרבה... משתמטים שמשום מה נראה לי שאולי גם הוא (הבן שלי) יהיה משתמט"

שר הביטחון, לטיפולך! אחרי שתסיים עם ההסדרניקים, כמובן ('הוט')

 

חדשות בחדשות / עדי גרסיאל

קבוצת ח"כים יוזמת הצעת החוק הקובעת כי לא ניתן יהיה להעניק רישיון לבעלות על עיתון למי שאינו אזרח או תושב ישראלי. במידה וההצעה תתקבל, ייאלץ המיליארדר שלדון אדלסון להיפרד מבעלותו  על 'ישראל היום'.

עוזי וציונה פלד, הוריו של איש הטלוויזיה אייל פלד, הגישו תלונה למועצת העיתונות בעקבות ראיון עם בנם שפורסם במעריב לפני כשבועיים. לטענתם ההורים, בכתבה הוצג מצג שווא לפיו מצבו של אייל, שעבר אירוע מוחי קשה, השתפר מאוד.