בשבע 371: נר תמיד

עודד מזרחי , כ"ג בכסלו תש"ע

 

בסיום המשמרת תכנן ארי להתקלח וללכת לבית הכנסת כדי להשתתף בהדלקת נר ראשון של חנוכה. אבל אז הגיעה פקודה במכשיר הקשר לנוע לפאתי רמאללה ולהציב שם מארב לחוליית מחבלים שעמדה לצאת לפיגוע

 

מספר חיילי מילואים עייפים ומאובקים עמדו במחסום חיזמה - כפר ערבי קטן בצפון ירושלים, ובדקו את הרכבים שביקשו להיכנס לבירה. התור היה ארוך והחיילים בדקו כל רכב בסבלנות. השמש שנטתה לשקוע סינוורה את עיני הנהגים. בעוד כמה שעות ידליקו נר ראשון של חנוכה.

ארי, מפקד המשמרת, צעק שהגיע זמן החלפת משמרות. גם בביתו אשר באנגליה ידליקו נר. כאשר משפחתו עברה לשם בגלל תפקיד בכיר שקיבל אביו, ארי הבכור סירב להצטרף. לבסוף התרצה לשמש כשליח לקהילה יהודית, והתנה עם אביו שיממן עבורו כרטיס טיסה שנתי כדי שיוכל לשרת במילואים. הוא נשאר מחובר לכל מה שנעשה כאן. לא היה מסוגל להישאר אדיש לנוכח תמונות הפיגועים שהגיעו מהארץ, וטס לכל שירות מילואים שאליו נקרא.  

בסיום המשמרת תכנן ארי להתקלח וללכת לבית הכנסת בשכונת פסגת זאב הסמוכה, כדי להשתתף בהדלקת נר ראשון של חנוכה. אבל אז הגיעה הפקודה במכשיר הקשר לנוע למקום מסוים בפאתי רמאללה, ולהציב שם מארב לחוליית מחבלים שעמדה לצאת לפיגוע. ארי לקח כמה חיילים ויצא לבצע את המשימה.

שקט השתרר במקום המארב. המתח הלך והתפוגג ככל שחלפו השעות בקור העז. בינתיים עלו בארי געגועים לישון במיטה חמה, שהתנגשו עם רצונו העיקש להמשיך לשכב על אדמת הקודש כדי לקדם את פני האויב. לאחר כמה שעות דוממות בישר מכשיר הקשר על סיום המארב. כוח של יחידה מובחרת הצליח ללכוד את חוליית המחבלים בטרם יצאה למזימתה.

בדרך חזרה נזכר ארי שעדיין לא הדליקו נר חנוכה. למרות עייפותו הרבה, הגיע שוב תורו לעמוד במחסום. מכוניות בודדות עברו באותה שעת ליל מאוחרת. מעט אחר חצות הגיעה מכונית מפסגת זאב ונעצרה סמוך למחסום מעבר לכביש.

מהמכונית יצאה בחורה צעירה עם ארגז וסימנה לארי בתנועות ידיים שיבוא לעזור לה.

"שלום", אמרה, "זה פשוט כבד לי קצת. יש כאן נרות, סופגניות ועוד כמה דברים טובים".

ארי נדהם. בכל זאת יוכל לברך 'שהחיינו' על נר חנוכה!

"לא יאומן מה שעשית", אמר. "אין לך מושג כמה חום ושמחה הבאת לנו עכשיו". הם סחבו את הארגז והוציאו ממנו פיתות, סלטים, עוגות, סופגניות ושתייה. "תודה רבה" אמר בהתרגשות. כמה חיילים עזרו לערוך שולחן מאולתר וארי הציב עליו קופסת זכוכית ובתוכה חנוכייה שהביאה הבחורה.   

"יש כאן רוחות חזקות", הסבירה.

"אני לא מאמין", אמר, "אפילו על זה חשבת".

לאחר שהדליק נר ראשון של חנוכה ואכל סופגנייה עתירת שומן, ליווה ארי את הבחורה אל רכבה. הם החליפו כמה מילים ולבסוף אמרה: "יש כאן מספיק נרות לכל החג. אבוא ביום האחרון לקחת את קופסת הזכוכית. תוכלו לשמור עליה שלא תישבר?!"

"אין בעיה, נשמח מאוד, ושוב תודה".

כאשר החלה לנסוע שאל: "רק רגע, איך קוראים לך?"

"איילת", ענתה.

"ולי קוראים ארי", השיב, "להתראות..."

האורות האדומים התרחקו מעיניו עד שהרכב נבלע במרחב השחור.

למחרת ארי וחייליו הועברו במחסום אחר.  

חמישה חודשים לאחר מכן הגיע ארי ביום ששי אחד לבית החולים פאפוורת' באנגליה. הוא נהג להגיע לשם מביתו הסמוך מדי יום ששי כדי לחפש יהודים להזמינם לבלות את השבת עם משפחתו. למי שהוכרח להישאר בבית החולים הוא חילק יין לקידוש, חלות ונרות שבת.

במחלקה הקרדיולוגית שוחח ארי עם אחד הרופאים, יהודי ששמר על קשר חם עם ארי ומשפחתו.

"אתה יודע", נזכר הרופא בתום שיחתם, "הגיע אלינו השבוע לטיפול במחלקה מישהו מישראל. נראה לי שהוא יוצא כעת מהניתוח. אולי יש לו משפחה שבאה איתו. אם כן, הם מחכים ליד חדר התאוששות. תוכל להזמין אותם לסעודת שבת".

ארי הודה לרופא ופנה לעבר המעלית. בכניסה לחדר ההתאוששות ראה בחורה שנראתה לו מוכרת מאי-שם. "אולי את צריכה נרות שבת?" שאל.

"אני מכירה אותך?", החזירה שאלה.

"איילת", נזכר לפתע, "זו את?! את בטח לא זוכרת..."

הוא החל לספר לה באלו נסיבות התראו והיא הפסיקה אותו מיד: "נרות חנוכה במחסום חיזמא..."

כמה שבתות לאחר מכן, כאשר אביה של איילת החלים, ארי חזר עמם לארץ. כעבור זמן מה הגיעה גם משפחתו של ארי לישראל לחוג את חתונתם.

בחנוכה הבא הדליקו ארי ואיילת נרות בביתם בירושלים.