בשבע 371: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , כ"ג בכסלו תש"ע

 

הקפאת האידיאולוגיה

אם אפשר היה לייחס רגשות לאהוד ברק, היינו בוודאי חושבים שהוא שונא מתנחלים. אבל זאת, ככל הנראה, לא הסיבה לששון שהשתלט באחרונה על פקחי משרד הביטחון ושולחיהם. סביר יותר להניח כי אינטרסים מפלגתיים הם הגורמים להקפאה להתקיים "עם קצף על השפתיים", כדברי המתיישבים. ברק רואה בהקפאת הבנייה חבל הצלה שיאפשר לו לאחד את רסיסי מפלגתו סביבו, ואולי להרים אותה ממספר המנדטים העלוב שכולם מצפים לו בבחירות הבאות. נכון לעכשיו זה עובד לא רע: ברוורמן מאושר, פואד מתמוגג, ואת אופיר פינס לא שמענו כבר 48 שעות רצופות. מבחינתו עושה ברק את הדבר היעיל ביותר: די בדריכה על מתנחלים כדי לחזק את מעמדו בעבודה. הקצף אינו על שפתיו אלא גם ובעיקר על שפתי חבריו למפלגה.

כדי לראות מה נותר מהמפלגה שבנתה פעם את המדינה, כדאי להתבונן היטב בדניאל בן סימון. זוכרים את העיתונאי החביב והתמים הזה, מלא הכוונות הטובות, שלעומתו נראה אפילו שלמה בן עמי כמו פוליטיקאי משופשף וגדוש בתחבולות? זוכרים את המטרות הנאצלות שעליהן הודיע עם כניסתו לפוליטיקה: להחזיר את מפלגת העבודה לתפקידה החברתי, הסוציאליסטי, להגן על השכבות החלשות? בינתיים הספיק האיש להתאהב בנתניהו, לקשקש בתקשורת על המו"מ המדיני עם סוריה ועל גלעד שליט ולזגזג פוליטית במאבקים הפנימיים במפלגתו שלו. לא גוגל ולא אני זוכרים התבטאות כלכלית-חברתית אחת שלו מהתקופה האחרונה. ובאמת אפשר להבין את האיש: מאיפה ימצא זמן לשכבות החלשות כאשר יש לו מאחזים על הראש? בן סימון הוא רק משל, ופניו הם פני השמאל הישראלי.

 

תומך בתומכת

ממחשב נייד זה שעל שולחני אני מבקש לשלוח מילות חיזוק והערכה לארוסתו של א', מאבטח הרמטכ"ל החשוד בעבירות מין חמורות, על תמיכתה הנחרצת והמתוקשרת בארוסה היושב במעצר. בעוד התקשורת מתייחסת להצהרותיה בלעג מוסווה מהול ברחמים, כמי שמקלקלת לכולם את חגיגות הלינץ', אני טוען כי יש להסיר בפניה את הכובע, בין אם היא מתכוונת לכל מלה בדבריה ובין אם לא. שכן בשעה שאדם כה קרוב נמצא בשפל של חייו, המינימום האנושי הוא קודם כל להעניק לו תקווה, לתמוך בו רגשית ולדחות את החשבונות למועד אחר; גם אם הבעת התמיכה היא לצנינים בעיני כתבים פליליים, בעלות טורים פמיניסטיות או סתם זוללי פגרים מקצועיים.

איש מהעיתונאים לא יודע באמת כיצד תנהג אותה גברת אם, בסופו של דבר, יורשע א' בדין. באותה מידה, איש גם לא יודע כיצד תנהג גילה קצב במקרה של הרשעה במשפט בעלה, בדיוק כפי שאיש לא ניבא את פרידתם של כוכי ויצחק מרדכי לפני הכרעת הדין. לעתים אדם נותר נאמן לאהבתו, ולעתים הוא זקוק לזמן ארוך כדי לשנות את דעתו. זה לא מפריע לעיתונאים לדרוש מזוגתו של חשוד, בגלוי או במרומז: "תזרקי אותו", ולשלוח חצים כלפי מי שבוחרת בהיפך הגמור. מישהו צריך להסביר להם, שחייה והעדפותיה הפרטיים של ארוסת המאבטח היא לא עסק של סבתא שלהם. גם אם לה עצמה יש אינטרס לשתף עימם פעולה, עדיף שיניחו לה, שיפסיקו לשאול אותה מדי יום אם תמיכתה בבן זוגה עדיין אקטואלית, ובעיקר – שייתנו לנו מנוחה מהאייטמים בכיכובה.

 

התנגשות ראשי אכ"א

האלוף במיל' אלעזר שטרן העניק ראיון למוסף '7 ימים', ובין היתר התייחס ליחסיו הרעועים עם ראש אכ"א שקדם לו, האלוף במיל' גיל רגב. "רגב אמר בגלי צה"ל בסוף ההתנתקות, שכאב לו על החתולים ועל הכלבים שנשארו בגוש קטיף", סיפר שטרן, "על דמעות המפונים אמר שהן לא דיברו אליו". מכאן העריך שטרן כי עובדת היותו דתי היא שהפכה אותו למוקצה מחמת מיאוס בעיני רגב.

תגובתו של רגב הופיעה גם היא באותו גיליון: "הדברים ששטרן מייחס לי לא מדויקים. אמרתי שהדמעות והבכי של אנשי גוש קטיף לא מדברים אליי, כי הם ביודעין הלכו למקום שלא היה בגבולות המוכרים של המדינה. אמרתי גם שאני מאוד עצוב שבעזיבה הם השאירו את בעלי החיים – אבל לא השוויתי בין שניהם".

טענתו של רגב לא לגמרי ברורה לי, כי הדברים שייחס לו שטרן דווקא מדויקים להפליא. בשום מקום בראיון לא נטען כי רגב השווה במפורש בין המפונים לבין חיות הבית. ומצד שני, כאשר יש עצב במקום אחד ואטימות לב במקום אחר – ההשוואה מתבקשת מאליה. מנגד, קשה להתווכח עם טענתו של רגב כי אופיו הקיצוני והשחצני של שטרן, ולאו דווקא הכיפה על ראשו, הוא שהשניא אותו על קודמו בתפקיד. את השאלה מה אמור להטריד יותר את צה"ל, שני טיפוסים בעייתיים במטכ"ל או שני טירונים המניפים שלט נגד גירוש יהודים – נותיר הפעם פתוחה.

 

בקטנה

פרס כספי צנוע יוגרל בין אלה שיצליחו להסביר לי את הלוגיקה הפנימית בכותרת הבאה: "'קירות' הוא סרט אקשן מעולה – עם מעט מדי אקשן ועודף חפירות וקלישאות" (מתוך מדור הקולנוע של יקיר אלקריב, ידיעות ת"א). 

 

יודע את מקומי

1. השבוע איחר בני לבית הספר. זה קורה לא מעט בימים גשומים, כאשר ליד הכניסה לבית הספר חונות מכוניות במקום המיועד להורדת תלמידים, מכוניות נוספות עומדות בשורה נוספת בכביש, וכך נוצר פקק ונוצרים האיחורים. בימים כתיקונם עומד במקום פקח עירייה, מנתב את התנועה ומחלק דוחות לעברייני החנייה, כדי לאפשר להורים להוריד את ילדיהם במקום העצירה. לא כולם מבסוטים מהדוחות, אבל מן העירייה נמסר כי הם נועדו "למען ביטחונם של התלמידים", היכולים כעת להיפרד מהוריהם בקרבת בית הספר.

אלא שבטיחותם של התלמידים מטרידה כנראה את העירייה בימים יבשים בלבד. בימות הגשמים, הימים שבהם צריכים התלמידים להסתובב בחוץ כמה שפחות, הימים שבהם זקוקים הוריהם לנוכחות פקח יותר מתמיד, מוצא האחרון תעסוקה במקומות רטובים פחות, והכניסה לבית הספר הופכת במהרה לג'ונגל רטוב של נהגים הצופרים לחבריהם או מצפצפים על חבריהם. אז איפה ההיגיון? לא בממסד הביורוקרטי, מסתבר.

2. השבוע שוחחה איתי נציגה טלפונית של אחת מקופות החולים והציעה לי לעזוב את קופ"חי לטובת קופ"חה, שהיא במקרה גם קופת החולים של אשתי. "למה שלא תהיו יחד?" שאלה אותי הטלפנית בקול של שדכנית. ניסיתי להסביר לה שאיחוד משפחות חולות זה יפה מאוד, אבל אני די מרוצה מקופת החולים שלי. לא היה לי נעים לספר לה, שדווקא הניסיון של אשתי הוא העוצר בעדי מלעבור לקופת החולים שלה.

לקופות חולים יש מסלולים נחמדים, המאפשרים לקבל החזרים כספיים על כל מיני בדיקות, למשל בזמן הריון. הבעיה היחידה היא, שכדי להגיע לצ'ופר המיוחל יש לעבור את רוב מדורי הגיהנום – בקביעת תורים, בחיפוש אחר רופא סביר ופנוי של הקופה, במילוי טפסים מסובכים ובהמתנה חסרת גבולות עד לקבלת תשובות פשוטות לשאלות פשוטות. וכל זאת בימים שאין בהם שביתה. הנה טיפ למי שרוצה לקבל החזר מהקופה – ותר על זה, למען בריאותך הנפשית. לא כדאי להתחיל עם הביורוקרטיה של הממסד.

3. לא מכבר נקבעה תקנה חדשה בספרייה האהובה עליי: אין להכניס תיקים לתוך הספרייה, כולל תיקי מחשב. הגזירה נועדה להיאבק בגניבות ספרים, שלטענת אנשי הספרייה הפכו כבר למגיפה. אין מילים לתאר עד כמה קשה ומגבילה התקנה החדשה מבחינתי. לרוב אני מגיע למקום עם מחשב נייד ומלאי של אביזרים נלווים, ואת כל אלה אני צריך להעביר לאיזו שקית מכוערת עם לוגו של העירייה המקומית. אה, כן, אם לא הבהרתי זאת – שקיות דווקא אפשר להכניס, גם אטומות, גם כאלו בגודל של אנציקלופדיות. ככה זה עם ביורוקרטיה ממסדית.

4. השבוע טען בפניי מכר שאני טיפוס די אנטי-ממסדי. אמרתי לו שאין לי מושג על מה הוא מדבר.