בשבע 372: התביעה נאחזת בציפרוניים

למינהל האזרחי לקח זמן רב לרדת מתביעה נגד תושבי מעון, על אף שהיתה חסרה כל בסיס ראייתי מספק.
הגיע הזמן לעשות סדר בנושא הפרוץ של פסיקת הוצאות משפט

יאיר שפירא , ל' בכסלו תש"ע

 

לפני שלוש וחצי שנים הגיע דאוד חוסיין עם טרקטורים לחלקה סמוך לחוות מעון והחל לעבד את הקרקע. אנשי החווה היהודים אשר מעבדים את החלקה כבר שנים רבות, יצאו לעצור את עבודת הטרקטורים של הערבי. המשטרה הוזעקה, הניצים הופרדו וההכרעה עברה למינהל האזרחי. היהודים הביאו בפני המינהל ראיות כי הם מעבדים את הקרקעות באזור כבר שנים רבות, ועל פי חוק הקרקעות העותומני, עיבוד של קרקע מעל עשר שנים מוליד חזקת בעלות על הקרקע. הערבי לעומתם הביא 'מאליה', שטר של מס הרכוש הירדני, המהווה אינדיקציה לבעלות על קרקע ברחבי יהודה ושומרון. חסרונו של שטר ה'מאליה' הוא כי הוא מצביע על אזור רחב, ואינו מפרט על איזו חלקה מתוכו שולם המס. ובכן, מה עושים אנשי המינהל כדי לברר לאיזו חלקה מתייחסת ה'מאליה'? הם פשוט נלווים אל הערבי הטוען לבעלות, והוא מצביע על החלקה. המדיניות עליה הצהיר המינהל בבית המשפט יוצאת מתוך הנחה כי הערבי לא משקר. הנחה זו אומנם יכולה הייתה ליצור בעיה כאשר שני ערבים היו מצביעים על אותה הקרקע, אלא שמאז הסכמי אוסלו מטפל המינהל בנושא זה בעיקר בסכסוכים שבין ערבים ליהודים, וכך נמנע הפרדוקס. כאשר ערבי מציג 'מאליה' ומצביע על קרקע, הרי היא שלו. התעלמות המינהל מחוק החזקה העותומני, עליו נסמכים רבים מהיהודים באזור, ספגה ביקורת מוועדת הערעורים של הממשל הצבאי, שקבעה כי עיבוד של עשר שנים בקרקע הוא המכריע לעניין הבעלות. על החלטה זו, העשויה לסייע למתיישבים היהודים, הגיש המינהל האזרחי עתירה לבג"ץ, שעניינה עוד תלוי ועומד.

אנשי המינהל נלוו אל חוסיין שהצביע על חלקת המריבה כחלקתו, וקבעו כי הוא בעל הקרקע. לאחר שהתברר כי המינהל הכריע לטובתו של הערבי, מיהר מחוז ש"י במשטרה להגיש כתב אישום נגד אנשי חוות מעון. שהרי התברר למפרע שהם נכנסו לחלקתו של הערבי.

בבית המשפט נאלצו אנשי המינהל להודות בחקירתם הנגדית כי אין להם כל ראיה של ממש כי החלקה שייכת לחוסיין, וכי באותה מידה שהצביע על חלקת המריבה כחלקתו, יכול היה להצביע על כל חלקה אחרת בשטח שני הוואדיות אליהם מתייחסת ה'מאליה'.  עדותו של חוסיין עצמו גרמה ללא מעט חיוכים בבית המשפט, אפילו של אנשי התביעה. האיש לא הפסיק לסתור את דבריו על דוכן העדים. דבר שהעמיד באור בעייתי את כתב האישום, ובאור מגוחך במיוחד את אנשי המינהל שטענו כי אין להם כל סיבה שלא להאמין לערבי. כבר בשלב זה ביקש עורך דינם של אנשי מעון, דורון ניר צבי, מבית המשפט כי יקבע שלא היה מקום לכתב האישום ואין הם צריכים להשיב להאשמות. גם שופטת בית משפט השלום בירושלים, חגית מאק קלמנוביץ, ביקשה מהתביעה המשטרתית לחשוב היטב האם היא מתכוונת להמשיך בהליך. לא ברור האם ניסתה התביעה להציל את כבודה, או שמא היתה זו הוראה מצוותו המיוחד והסודי של המשנה לפרקליט המדינה שי ניצן. מכל מקום, על אף סיכוייה הקלושים הודיעה התביעה כי היא תמשיך בהליך. רק השבוע כאשר הגיע עו"ד ניר צבי עם עדי ההגנה להמשך שלב ההוכחות, ניגש אליו התובע, והודיע כי התביעה חוזרת בה מכתב האישום.

 

 הוצאה לא מוכרת

לא פעם עמדנו כאן על הצורך בהסדרה מהודקת יותר של פסיקת הוצאות המשפט בערכאות השונות. המצב כיום שבו כל שופט עושה כמעט ככול העולה על רוחו מוביל לעיוותים קשים, חוסר שוויון בפני החוק ואף ניצול לרעה של  סמכות זו בידי שופטים. ההיגיון שבפסיקת ההוצאות הוא כי אם הדין עם התובע הרי שהנתבע היה צריך להיענות לו עוד מחוץ לכותלי בית המשפט, ומשלא עשה כך עליו לשאת בהוצאות התביעה. וההיפך. אם התובע גרר את הנתבע לבית המשפט שלא כדין הרי עליו לשלם את הוצאות שגרם לנתבע. לכן בתי המשפט מביאים בחשבון פסיקת ההוצאות את התנהלות בעלי הדין המשפיעה על גובה ההוצאות, כמו למשל נקיטת סחבת ממושכת, ניצול לרעה של הליכי משפט או תביעה מנופחת. אך מה הדין כאשר דווקא בית המשפט גרם להוצאות יתרות לאחד מבעלי הדין? לפחות לפי שופטי בית המשפט המחוזי בחיפה ההוצאות מועמסות על כתפי הצד השני.

זוג הורים הגישו תביעה כנגד בנם וכלתם. הבן ניתק את קשריו עם הוריו עוד בנעוריו. כשבגר התחתן ונולדה לו תינוקת. משלא נענו לבקשה להתראות עם נכדתם הטרייה מיהרו הסבים להגיש בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע בקשה להסדרי ראיה עם נכדתם התינוקת. השופטת ניסתה לגשר בין הצדדים, אך הורי התינוקת סרבו לשתף פעולה. משכך דחתה השופטת את תביעת הסבתא והסבא על הסף. השופטת קבעה כי על פי לשון החוק רשאי בית המשפט לדון בהסדרי ראיה לסבים רק במקרה של מות אחד ההורים. באשר לסעיף בחוק המאפשר לכל אחד להגיש בקשה לבית משפט לנקוט אמצעים על מנת לשמור על זכויותיו של קטין, עליו ביקשו להסתמך התובעים, קבעה השופטת כי החוק מתייחס להליכים זמניים בלבד, ומסעיף זה לא תצמח לסבא ולסבתא כל תועלת.

בבית המשפט המחוזי, אליו ערערו הסבים, תמהו מאוד על בקיאותה של השופטת בחוק. על פי שופטי המחוזי הסעיף בחוק קובע מפורשות שלעניין טובתו של הקטין יכול לבקש כל אדם מבית המשפט לנקוט באמצעים, גם קבועים. יתר על כן, מעיניה של השופטת נעלמה תקנה שתוקנה שנה אחת לפני הגשת התביעה, הקובעת מפורשות שסבים יכולים להגיש בקשה להסדרי ראיה. אומנם ספק גדול אם התביעה במקרה הזה תתקבל, כפי שרמזו גם שופטי המחוזי. אך אי אפשר היה לדחות אותה על הסף, כפי שעשתה השופטת שאינה שולטת בחוק. לסבא והסבתא, שערעורם לדון בתביעתם התקבל, נפסקו חמש אלפים שקלים הוצאות משפט. את ההוצאות הטילו השופטים דווקא על הזוג הצעיר.