בשבע 372: על משמר ארצנו

פרשת הר ברכה מחדדת את הצורך לעגן בחקיקה את תפקידו של צה"ל כצבא הגנה לישראל ולא כקבלן ביצוע של פינויים.

ציפי חוטובלי , ל' בכסלו תש"ע

 

 

ייתכן ואלמלא 'מחאת השלטים' של גדוד שמשון וגדוד נחשון היתה פסיקתו של הרב אליעזר מלמד בנושא סירוב פקודה נותרת כדיון הלכתי סוער, שמתנהל בבית המדרש של הציונות הדתית ובעלוני פרשת השבוע בלבד. הרי סירוב פקודה אינו חידוש של הרב מלמד. אמרו את זה קודם לפניו גדולי ישראל כרב גורן וכרב שפירא, וגם היום יש ראשי ישיבות הסדר שפוסקים כי דין פקודת פינוי כדין חילול שבת, ואין מי ששולל את הלגיטימיות של פסקי הלכה אלו או את המשך קיומן כישיבות הסדר.

  מה קרה הפעם שבגלל שלטי בד הארץ סוערת, ושר הביטחון לראשונה מאז הקמת ישיבות ההסדר מחליט להפסיק את ההסדר עם ישיבת הר ברכה? מה יש ברב מלמד שהוציא את כולם משלוותם?

  המשותף לרב מלמד ולחיילי השלטים הוא העובדה שלראשונה מאז גירוש מתיישבי גוש קטיף, מניחים על סדר היום של החברה הישראלית סוגיה עמוקה יותר משאלת הסרבנות - מהו תפקידו של צה"ל, ומה אינו שייך להגדרה היסודית של צבא-הגנה-לישראל, ואף חוטא להגדרה זו.

  הרב מלמד בראיון לסיוון רהב מאיר השבוע, עשה את האבחנה בין פעולות הגנה, לבין שליחת חיילים לפעולות מעטפת ששנויות במחלוקת ציבורית. האבחנה החשובה הזו מקובלת גם על הרמטכ"ל, שבהתבטאויות פומביות רבות ביקש להוציא את צה"ל מהמגרש הפוליטי, ולא להטיל עליו משימות שהן במהותן הן אכיפת חוק ושיטור.

  אחרי טראומת עקירת גוש קטיף, חשוב לדאוג לכך שחיילים כלל לא יעמדו בפני הדילמה הזו של פינוי יהודים מביתם, מאחר וזה לא תפקידו של צה"ל.

  בכנסת הזו הונחה הצעת חוק משותפת של ח"כ אריה אלדד ושלי הנקראת "חוק אחדות צה"ל", שקובעת כי צבא הגנה לישראל מופקד על הגנת מדינת ישראל ואזרחי מדינת ישראל, וכי פעולות אכיפת חוק שאינן קשורות להגנה יבוצעו על ידי משטרת ישראל. על המדינה לדאוג לכך שחיילי צה"ל לא יעמדו בפני הדילמה הזו, והחוק הזה  יכול לסלול את דרך המלך לכך. 

  עד כה, בפועל, הדרך להתמודד עם הרצון לא לפנות ולא לפגוע בצבא היתה באמצעות מה שמכונה "סרבנות אפורה": חיילים דתיים הבהירו בשיחות פנימיות עם מפקדיהם שפינוי יישובים מנוגד לאמונתם ותורתם, והיתה הבנה ברורה שאין להטיל על חיילים דתיים משימות פינוי.

  הסרבנות האפורה שמרה אמנם על אחדות הצבא, אך התחמקה  משאלת ייעודו של צה"ל כצבא שנועד להגן על יהודים ולא חלילה לפנות אותם. הקול הצלול והחד שהשמיע הרב מלמד מתמודד באופן גלוי עם שאלת שמירת תפקידו הראוי של צה"ל, וקובע את מה שראוי לכולנו לומר:שפינוי יהודים מביתם אינו משימה לגיטימית שיש להטיל על חיילי צה"ל. 

  ברור לחלוטין כי עולם הערכים הציוני דתי הרואה בשירות בצה"ל מצווה ואינו מבקש לפורר את הצבא. רבני הציונות הדתית אינם צריכים להצהיר אמונים לצבא בפסקי הלכה 'ממלכתיים'. הם עושים זאת, כמו הרב מלמד עצמו, בחינוך שמעודד גיוס לתפקידי לחימה. תוצאות החינוך הזה ניכרות בשיעור הגבוה של הקצינים הבכירים והלוחמים ביחידות המובחרות, ולצערנו, בעת מלחמה גם בנכונות לשלם את המחיר היקר מכל ולהקריב חיים, כפי שראינו במלחמת לבנון השנייה ובמבצע עופרת יצוקה. 

  החלטת שר הביטחון היא תקדים מסוכן, שמעביר מסר של דה-לגיטימציה לחיילי ישיבות ההסדר, כאילו מדובר בחיילים על תנאי. ובנוסף, היא נגועה במוסר כפול. מי שחרד באמת למסר שנושב מכותלי בית המדרש בהר ברכה, שידאג להרחיק מצה"ל קודם את אנשי האקדמיה החתומים על עצומות סרבנות, וחברים בארגוני סרבנות כמו 'פרופיל חדש', שמרצים את תורתם לחיילים במכללות צה"ל השונות.

  חשוב כעת לעמוד יחד, כחברה שרוצה לשמור על עצמאות הרבנים, על זכותו של כל רב להשמיע אמירה ערכית שנשענת על עולם אמוני, ולא להפוך אותו לנידון על ספסל הנאשמים, ואת תלמידיו למורדים במדינה. ובעיקר חשוב לפעול בעיגון החקיקה למען הוצאת צה"ל ממשימות של פינוי יישובים.