בשבע 372: אחד בשביל כולם

אם ישיבות ההסדר לא יגלו סולידאריות לישיבת הר ברכה, כל מעמד ההסדר יתערער

אליקים העצני , ל' בכסלו תש"ע

 

העימות החזיתי בין שר הביטחון לבין ראש ישיבת ההסדר הר ברכה הוא מיותר. ניתן היה למנוע את הפיכתה של ההתנגשות האישית בין שליט מתנשא ואיש רוח תקיף למלחמת הממלכה הארצית  בממסד הדתי. ממלחמות כאלה הצד החילוני יוצא בדרך כלל בשן ועין. אין לו מה להרוויח שם. ביסמרק, 'קנצלר הברזל' הגרמני שניסה את כוחו 'במלחמת תרבות' ולא עלתה בידו, נזכר באירוע מכונן מלפני 800 שנים - הליכתו המפורסמת של הקיסר הגרמני הנרי הרביעי לקאנוסה שבאיטליה. שם אילץ אותו האפיפיור גרגוריוס השביעי לחכות שלושה ימים בחוץ, בשלג, לבוש כותונת של מבקשי-מחילה, עד שקיבל אותו והואיל להסיר ממנו את החרם.

ישראל נזהרת מהפיכת הסכסוך הלאומי עם הערבים לסכסוך דתי, ובצדק. לעומת זאת, ברק מסתער בדורסנות  על ישיבה יהודית המיוצגת ע"י רב ומתנחל, העומד בתקיפות על דעתו שהיא גם דתו. יש משהו במפא"יניקים שגורם להם לאבד מול אנשים כאלה את שיקול דעתם וקור רוחם. אילולא כן, לא היה מתעלם ממסירותו של הרב לצה"ל ומההתנגדות שהביע להנפת כרזות בצבא, עוד לפני שבאו אליו בדרישות התנצלות מעליבות.

הזירה שבה בחר ברק להתעמת עם הרב היא מסוכנת ובעייתית מבחינתו. אי ציות לפקודה לגרש יהודים בארצם אינו רק עניין ל'חופש אקדמי'. זו התמודדות על עניין שבאמונה, והרשות החילונית, ששיקוליה בהכרח פרגמאטיים, עשויה למצוא את עצמה נאלצת לוותר ראשונה.

בעיית הפקודה מול ההלכה - קן הצרעות שלתוכו הכניס ברק את ידו - אין לה פתרון, ולכן אנשים שקולים מעדיפים לעקוף אותה ולהתחמק ממנה. הרב אליעזר מלמד אינו טוען סתם ל'חופש הביטוי'. הוא מעלה שאלה שיש בה כדי לאתגר גם את הממסד הדתי: מצוות יישוב ארץ ישראל (וממילא האיסור להחריב אותה ולגרש יהודים מתוכה), מה היא: צו הלכתי או סתם משאלה חסודה? מסתמא, גם הטוענים לעליונות הפקודה לא היו מדיחים את ישיבת הרב מלמד אלו נתפס אומר לתלמידיו שאין לציית לפקודה לאכול חזיר. ועכשיו מה לעשות איתו, שלפי אמונתו עקירה כפויה של יהודים מארץ ישראל שקולה כנגד אכילת חזיר, ואם לא גרוע מכך? להיכנס עימו ועם תלמידיו, הנמנים עם טובי החיילים, לפולמוס הלכתי? מגוחך. שיקול מתון ונבון מחייב להשלים עם העובדה שחלק מן האוכלוסייה יסרב תמיד לגרש יהודים, וזו תכונה מובנית של האישיות היהודית שצה"ל אינו יכול להתעלם ממנה.         

ברק ואשכנזי בחרו בדרך אחרת, כוחנית, ושכחו שיהודים מגיבים על כפייה ב'דווקא' וב'אף על פי כן'. מי יודע כמה צעירים אדישים לסוגיית הסרבנות – דווקא ההתנגשות הזאת תקרא אותם לדגל, ואין זה דגלו של צה"ל. ומי יספור את הצעירים שעכשיו דווקא יצטרפו לישיבתו של הרב מלמד, ואת האחרים שלשם שינוי יחליטו "להמית עצמם באוהלה של תורה"? הפסד נקי למדינה, לצבא, לחברה!

בדיעבד, עם ישראל עשוי להפיק תועלת מן הבירור העמוק  בדבר מקומה של ארץ ישראל כערך דתי ו/או מצפוני. לפחות הצעירים, מתגייסים ומגויסים, יהיו מוכרחים לתת את דעתם לשאלה הדתית, הלאומית והאנושית הזאת, ולהחליט.

ישיבות ההסדר נקלעו על כורחן לחזית  המאבק על הארץ ועל זכויות האדם. אם לא ישכילו לשמור על  סולידאריות לצד הר-ברכה, תתפתח בהכרח תחרות על ליבותיהם ומוחותיהם של הצעירים שממנה כל הצדדים יפסידו. לא רק ההוגנות והכבוד מחייבים עמידה מאחורי התפישה, שהתנגדות לגירוש יהודים היא עמדה דתית ומצפונית לגיטימית, אלא גם התבונה. אם יינטש הרב מלמד 'פצוע בשדה', כל מעמד ישיבות ההסדר יתערער. ביצור מעמדו של ברק במפלגת העבודה לא יפצה על הנזק הזה.

ברק העמיד את מערכת הביטחון בפני ברירה: לקבל חיילים מעולים, טובים לכל תפקיד חוץ מגירוש יהודים, או להסתפק בצבא קטן יותר ומעולה פחות, אבל כשיר למבצעי חורבן.

בחג האורים הביא לנו שר הביטחון חשכת הקפאה והחרמה, אך את האור בליבנו לא כיבה.