חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

ישראל מחר? - בגליון השבוע

היוזמה להגבלת בעלות על העיתונים לאזרחי ישראל בלבד מעוררת סערה בברנז'ה התקשורתית , לכולם ברור שעל הכוונת נמצא איל ההון שלדון אדלסון, בעליו של 'ישראל היום'.
17/12/09, 09:02
עפרה לקס

 

 כתב בכנסת: "נמרודי נכח כמעט יום יום במשכן בשבועיים האחרונים. הוא שוחח עם ח"כים והודיע להם שהוא אינו יכול להחזיק את מעריב יותר מכמה חודשים והוא פנה לגורמים שיש להם אינטרס פוליטי לעצור את 'ישראל היום'"

 

 ח"כ יואל חסון: הוא מייצג קו מאוד לא מאוזן ויש לו אינטרס מאוד ברור. כיצד היית מגיבה אם שייח' סעודי היה פותח פה עיתון חינם, איש לא היה יודע את מניעיו, והוא היה מטיף נגד ישראל?"

 

 פרופ' אלי פולק מ'לדעת': "באירופה חיים זה לצד זה חינמונים ועיתונים בתשלום. כולם חשבו שהאינטרנט ישבור את העיתונות המודפסת וזה לא קרה. הם למדו להתמודד והקימו אתרי אינטרנט. אז נכון, קשה להם, אבל הם שורדים. גם בהיי-טק לא קל, אז מה"

 

 ח"כ אורבך: "זו אינה תחרות עסקית, זו היא פילנתרופיה פוליטית. מה יקרה אם בעוד כמה חודשים זה יהיה העיתון הכמעט יחיד בארץ והוא יתמוך מאוד בנסיגה מרמת הגולן ובהקפאת ההתיישבות או בפינוי כל היישובים? זו תהיה בעיה ואני לא בטוח השוק החופשי יעשה את שלו"

 

יש שיראו בסיפור הזה הגנה על חופש הביטוי ועל פלורליזם של דעות. אחרים דווקא יאמרו שיש כאן חבירה מסוכנת של אינטרס כלכלי עם אינטרס פוליטי. מה שברור הוא, שחוק 'שלדון אדלסון' מתחיל להתגלגל בכנסת ומקבל חתימות מחברי כנסת מגוונים. החוק, פרי יוזמתו של עופר נמרודי, בעליו של 'מעריב' הנמצא בצרות כבר שנים ארוכות, מבקש לחסום בעלות על עיתון של מי שאינו אזרח ישראל. מכירים בעל עיתון שאינו אזרח ישראל? בינגו! התשובה היא אדלסון, איל הון אמריקני המקורב לנתניהו שעיתונו רב התפוצה והחינמי מאיים על שוק העיתונות הכתובה בישראל. האם החוק יעבור? ימים יגידו. ההתנהלות והנימוקים בעד ונגד, הם עיקרו של הסיפור.

 

התחיל כמוכר עיתונים

דרך ארוכה עשה שלדון גארי אדלסון בן ה-76, מאז מכר עיתונים בקרן רחוב בבוסטון, ועד שהתמקם במקום ה-12 ברשימת עשירי תבל. ילדותו עברה עליו באחד האזורים הקשים בעיר, אבל עוד טרם הגיע למצוות פתח עסק עצמאי ראשון. את בסיס ההון שלו עשה אדלסון מתערוכת מחשבים בינלאומית שאותה יזם וניהל עם שותפים. אחר כך הוא עבר לעסקי מלונאות ובתי קזינו. אדלסון הוא תומך נלהב במפלגה הרפובליקנית. הוא תרם רבע מיליון דולר לקמפיין הבחירות של ג'ורג' בוש וממשיך לקדם את מטרות המפלגה. אדלסון גם אינו מושך ידו מתרומות למטרות יהודיות וציוניות. הוא תרם מיליוני דולרים להקמת קמפוס חינוך יהודי מפעוטון ועד תיכון בלאס וגאס, ועשרות מיליונים נוספים לפרויקט 'תגלית'. העובדה הכי חשובה בנדיבותו של אדלסון לעניינינו, היא קירבתו לבנימין נתניהו והעובדה כי תרם בעבר למסעותיו הפוליטיים.

דריסת הרגל הראשונה של אדלסון בשוק התקשורת הישראלי התרחשה לפני שלוש שנים, אז הוא רכש, באמצעות החברה שלו, 'ניוזקו', 50 אחוזים מהמניות של החינמון 'ישראלי'. מי שמשך את אדלסון לארץ, היתה קבוצתו של שלמה בן צבי, שהיתה הבעלים של העיתון, אך התקשתה להחזיק לבדה בנטל הכלכלי של הוצאתו לאור. הרומן בין שתי הקבוצות לא האריך ימים. למעשה, הוא לא החזיק יותר מחודש, והסכסוך הגיע לבית המשפט. בסופו של עניין חזרה הבעלות על 'ישראלי' לבן צבי ואדלסון פנה לחפש אפיקי השקעה אחרים בעיתונות הישראלית. מעניין לספר כי אדלסון ניהל משא ומתן עם עופר נמרודי על רכישת חלק מהשליטה ב'מעריב', או רכישת העיתון כולו, מספר פעמים. נמרודי המשיך וניסה למכור את עיתונו לאנשים עתירי ממון, חלקם לא ישראלים כמו לן בלווטניק, איל הון יהודי המתגורר בבריטניה וחיים סבן המתגורר בארצות הברית.  

 

 על הכוונת: ידיעות אחרונות

זמן קצר אחרי שנפרדה 'ניוזקו' מ'ישראלי' והמו"מ עם 'מעריב' הופסק, פנה אדלסון לייסוד עיתון חינמי משלו. העיתון שקיבל את השם 'ישראל היום', ואם למישהו הוא מצלצל כמו TODAY  USA, העיתון בעל התפוצה הגבוהה ביותר בארצות הברית, נראה שהוא מנחש נכון. גם ל'ישראל היום' יש יומרות. העיתון ראה אור לראשונה בקיץ תשס"ז. חמישה חודשים אחר כך החלה רכבת ישראל להכניס אותו לתחנות שלה ובכך שברה את המונופול של 'ישראלי' ואת 'ישראלי' בכלל. כיום, מודפס 'ישראל היום' בכ-250 אלף עותקים מדי יום, ומופץ מלבד ברכבת ובתחנות מרכזיות גם למנויים שאוספים אותו מסף דלתם עם הפיהוק של הבוקר, בלי לשלם עליו אגורה.

'ישראל היום' עשה צעד נוסף לפני כחודש, כשהחל לצאת בסופי שבוע בשלושה חלקים. מטרתו היא להגיע בימי שישי למספר העותקים שיש לו בימי החול. לתפוצה הזו זוכה בישראל רק 'ידיעות אחרונות' שקוראיו משלמים כסף עבור התענוג שבקריאתו.

ב'ישראל היום' לא בנו מערכת מאפס. העורך הוא עמוס רגב, עורכו לשעבר של 'ישראלי', ומי שהיה בעבר גם ראש מערכת החדשות ב'מעריב'. צוות של כתבים ופובליציסטים, חלקו מנוסה ובעל שם, צורף לרגב ממערכות מדיה ועיתונות אחרים. כך תמצאו בין דפי העיתון את גונן גינת, דן מרגלית ושלמה צזנה, מרדכי גילת, נדב שרגאי,  יואב קוטנר, מתי טוכפלד, שלומי דיאז, אמילי עמרוסי, יעקב עמידרור ועוד.

בסוף השבוע, האחרון, למשל, יכולתם לקרוא ב'ישראל היום' כתבות גדולות על התעללות המשטרה בנערות- עצירות, על חייל ערבי- נוצרי פטריוטי (בלי ציניות...) ועל הבעלים של בית"ר ירושלים, שמימן עליית יהודים להר הבית והוזהר לאחרונה ע"י השב"כ לחדול.

נשמע עיתון המביא לקוראיו מציאות ישראלית אחרת? זה אכן כך. לא שאין לאן לשאוף מבחינה מקצועית, יש ויש, במיוחד לעיתון סוף השבוע, ובודאי בכל הנוגע לביקורת על נתניהו שכמעט ואיננה קיימת, אבל את זה הרי עושים, ובגדול, כל אמצעי התקשורת האחרים.

 

 מנצלים את ההחוק המנדטורי

אז איפה כאן הבעיה? תלוי מי מגדיר אותה, ואת זה יעשו יפה הדוברים בשורות הבאות. על כל פנים, כדי לפתור את הבעיה, ולא משנה איך תוגדר, חברו שני גורמים יחד: עופר נמרודי, בעליו של 'מעריב' וחברי הכנסת יואל חסון והעיתונאי לשעבר דניאל בן סימון.

אחד מכתבי הכנסת יודע לספר שנמרודי, שלא הירבה לבקר בכנסת בשנים האחרונות, נכח כמעט יום יום במשכן בשבועיים האחרונים. "הוא שוחח עם ח"כים והודיע להם שהוא אינו יכול להחזיק את מעריב יותר מכמה חודשים והוא פנה לגורמים שיש להם אינטרס פוליטי לעצור את 'ישראל היום'".

נמרודי מצא אוזן קשבת אצל חסון ובן סימון, שאינם מרוצים מן העובדה שלראש הממשלה יש שופר אישי בעל תפוצה כל כך רחבה. הם האזינו לנמרודי וגיבשו הצעת חוק המתקנת את פקודת העיתונות.

'פקודת העיתונות' הינה חוק מנדטורי משנת 33'. הפקודה, שכבר שנים איננה נאכפת כמעט, מחייבת רשיון לייסוד עיתון, ודורשת מעורך עיתון להיות בן למעלה מחצי יובל שנים, בעל תעודת בגרות וללא עבר פלילי. הפקודה גם מאפשרת לשר הפנים לסגור עיתון בתנאים מסוימים. מהכנסת ה-15 מנסים ח"כים לבטל את הפקודה. לפני כמעט 6 שנים עתרה האגודה לזכויות האזרח לביטולו ועוד הרבה קודם המליצה ועדת חיים צדוק להעבירה מן העולם, אך תחת זאת לציין את זהות העורכים והמו"לים של העיתונים, כולל אזרחותם. מאיר שטרית אף ניסה להעביר חוק ברוח זו בכנסת הקודמת.  

חסון ובן סימון אולי מקווים להעביר את התיקון 'בקטנה' ולכן מתכוונים להשתמש בחוק הארכאי הזה ולבצע בו תיקון. השניים מבקשים לאסור על אדם שאינו אזרח ישראלי ותושב ישראל, או על תאגיד שברשותו, להחזיק 51 אחוזי שליטה בעיתון רב תפוצה. בדברי ההסבר כותבים השניים כי קיימות מגבלות דומות על שליטה באמצעים אלקטרוניים שהשפעתם פחותה מאשר עיתון מודפס.

הצעת החוק מבקשת לסגור באופן הרמטי את אפשרויות השליטה של אדלסון בעיתון ומציינת במפורש שאדם שאינו עונה על הקריטריון של אזרח ותושב אינו יכול להעניק לקרוב משפחתו את השליטה בעיתון. לאדלסון קרובים אזרחים ותושבי הארץ. כל שנותר לו, אם כן, הוא להיאבק בחוק, או לעשות עלייה.

 

 לא עיתון מאוזן, עיתון מאזן

"החוק הזה לא מאיים עלינו אבל הוא גם לא נעים", אומר גורם ב'ישראל היום', "אין דיבור על כך שהעיתון ייסגר או יימכר, אבל יש חשש שהתקשורת תחגוג על הצעת החוק ותסקר אותו מאוד באהדה כי היא בעלת עניין".

הגורם תוקף את מציע החוק, יואל חסון, וטוען כי מבקר המדינה כתב דו"ח בעניינו על תרומות חריגות שקיבל בחו"ל, ודווקא הוא מנסה לעצור את העיתון בתואנה שהוא נשען על כספים מחו"ל. "אם אדם תומך באישיות פוליטית, יש אינסוף דברים שהוא יכול לעשות בכסף. הוא יכול להוציא עיתון שיתמוך בו. וגם לשלוח 2 מיליון פליירים ממטוס. מי שרוצה להשפיע על דעת הקהל, ימצא את הדרך".

תעמולה ועיתון הם לא אותו הדבר. עיתון מתיימר להיות אובייקטיבי יותר.

"נכון. אבל אין חולק על כך שכל אחד יכול לייסד עיתון שתומך בזרם פוליטי זה או אחר".

מול כל הטיעונים שיעלו פה על ההטייה הקשה של העיתון לטובת נתניהו ואיתרוגו בפישתן סמיך במיוחד, מנופף העיתונאי בסקר של 'יפעת', חברה המודדת ומנתחת התבטאויות ומופעים בתקשורת. לפי הסקר בתקופת הבחירות "שהוא רגע המבחן האמיתי" ב'ישראל היום' החמיאו לנתניהו הרבה פחות מאשר 'ידיעות' פירגן לציפי ליבני. באשר למועמדים האחרים, תמונת המצב ב'ישראל היום' היתה די מאוזנת. בעיתונים אחרים, כצפוי, הוביל נתניהו במספר הכותרות השליליות על פני המועמדים האחרים. "זה מוכיח שעמדנו בפרץ", אומר הגורם ומוסיף "נכון להיום העיתון שלנו הוא הכי מאוזן שיש בארץ, היחיד שמעז לגעת במפלגות ובאנשים שאחרים לא העזו".

מאוזן?

העיתונאי מדייק, ומספר שאדלסון, הסביר לעיתונאים עוד בטרם יצא הגליון הראשון לאור כי 'ישראל היום' הינו עיתון מאזן ולא מאוזן. "אנחנו לא עיתון שפועל בחלל ריק", אמר להם והסביר שהוא נכנס לשוק העיתונות בגלל "איך שהיא נראית".

האם אתה חושב שהתחרות שלכם הוגנת? הרי אנשים תמיד מעדיפים את ה'חינם'?

"זה לא נכון. קודם כל רוב המדיה שצורכים היום: טלוויזיה, רדיו, אינטרנט היא בחינם. אבל גם במצב כזה, אני נותן קרדיט לאזרחי המדינה על כך שאם המערכת איננה איכותית הציבור מצביע ברגליים. כך היה עם החינמון '24 דקות' של ידיעות אחרונות שנסגר. הציבור פשוט לא רצה אותו. בכל ערב בשעה 20 יש מהדורת חדשות בחינם. והציבור יודע לבד מה הוא מחפש".

"ישראל היום הוא הגירסה הישראלית של 'פארבדה', אמר לפני חודשיים העיתונאי בן כספית בראיון ל'גלובס'. כספית הוסיף והחמיא לעיתון המתחרה ואמר שהוא לא עיתון משום שאינו מבקר את ראש הממשלה, "בכל ההסתבכויות של נתניהו, לא נכתבה שם מילה רעה". כספית הוסיף: "יש כאן בן אדם, עשיר כקורח, שלא חי כאן, שלא מקיז כאן את דמו, ומחליט שהוא משקיע מאות מיליוני דולרים כדי לעשות לנו שטיפת מוח עיתונאית". לדבריו "יש פה מכשיר תעמולה עם מצע פוליטי ברור, במסווה של עיתון אובייקטיבי, ואף אחד לא עושה משהו נגד זה. מדובר בסכנת נפשות". באותו ראיון, אגב, הכריז כספית ש'מעריב' הוא הבית שלו וכי הוא יעשה הכל כדי שהוא ינצח במלחמת הקיום שלו.

גם נחום ברנע, מ'ידיעות' לא דומם את מקלדתו לנוכח תופעת 'ישראל היום'. בראיון אחר לגלובס הוא אמר ש'ישראל היום' היא תופעה לא בריאה לחברה ולדמוקרטיה הישראלית וכינה אותה "מתנת הבחירות הגדולה ביותר שהיתה בישראל אי פעם והיא חוקית לגמרי". ברנע טען בראיון כי מדובר בדרדור כל שוק העיתונות לחינמיות ולשטחיות.

לא כולם ב'מעריב' לוחמניים כמו בן כספית. העיתונאי עימו שוחחנו, חושב, מתלבט בקול, מודע למורכבותם של דברים. קודם כל, מבהיר האיש, כניסתו של 'ישראל היום' לתמונה לא הפחיתה את מספר המנויים של 'מעריב', אבל השפיעה על שוק הפרסום. 'מעריב' איננו נקרא פחות, בינתיים, אבל הפסדים כלכליים יש ויש. "יש להם כיסים מאוד עמוקים ואלו לא תנאים של התמודדות אמיתית. זה מזויף. לשוק העיתונות נכנס גורם פוליטי שלא איכפת לו להפסיד הרבה כסף, ופותח עיתון".

לכל העיתונים יש קווי אידיאולוגיה ברורים. לפעמים הם מזוהים עם מפלגה אחת ספציפית, לפעמים עם איזור פוליטי.

"נכון. אבל אולי ברגע שנוצר קו מפלגתי מובהק יש להתייחס לזה ככספי בחירות. בארצות הברית יש עיתון שתומך באופן מסורתי במפלגה הרפובליקנית ועיתון אחר, שתומך במפלגה הדמוקרטית, כך הדברים מתאזנים. אני מודה שפה בישראל העיתונים נוטים לכתוב שמאלה, ולכאורה 'ישראל היום' מאזן אותם, מה שאומר שצריך חשיבה עמוקה, דיון ציבורי ולא פיתרון שטחי. גם אצלי הדברים לא מוחלטים".

אתה חושש ש'מעריב' ייסגר כתוצאה מכניסת 'ישראל היום'?

"כבר 10 שנים אני שומע ש'מעריב' עומד להיסגר וזה לא קורה. אני מקווה שנדבר בעוד 10 שנים, ונהיה באותו מקום".

 

ב'הארץ', לעומת זאת, שומרים על שתיקה יחסית. אולי מפני ש'ישראל היום' מודפס אצלם, ומכניס להם, לפי הערכת האיש מ'מעריב' כמיליון דולר בחודש. העיתונאי גם מצביע על קו משותף אידיאולוגי בין השניים, המגשר על כל הפערים ומתאחד נגד שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן ושופטי העליון אהרן ברק ודורית בייניש. בשבועות האחרונים החל שיתוף פעולה בין השתיים גם דרך אתר 'וואלה' הנתון לשליטה חלקית של 'הארץ'.    

 

 

ביניים: "החינמונים לא יהרסו את העיתונות"

 

 

"אנשים שמעלים הצעת חוק כזאת, לא מבינים מה הם דמוקרטיה או חופש העיסוק", קובע פרופ' אלי פולק, יו"ר 'האגודה לזכות הציבור לדעת'. כדרך אגב מזכיר פולק שרבע מהשליטה בעיתון 'הארץ' מצוי בידי גרמנים, "כאלה שההורים שלהם היו נאצים. אז אולי נחסום גם אותם". לדעת פולק הממשלה צריכה להדיר רגליה מהתערבות בשוק העיתונות המודפסת. "לא להתערב בשוק ובתנאיו, ולא לאסור על מישהו לפתוח עיתון משום שעיתון אחר עומד להיסגר". בכל מקרה, פולק מאמין שהצעת החוק לא תעבור.

הכוח של נמרודי על פוליטיקאים חורג מכוס קפה על חשבונו במזנון הכנסת. יש לו כוח של סיקור.

"אני חושב שח"כים אינטליגנטים לא יסכימו להצעת החוק. מי שיתמוך בה הוא כלי משחק בידי אנשים קפיטליסטים בעצמם, שבדרך כלל הם בעד שוק חופשי. הח"כים יודעים שאנחנו חיים בעידן גלובלי בו משקיעים בנו השקעות זרות, ואנחנו משקיעים בחו"ל. מה אנחנו רוצים שיגבילו את ההשקעות שלנו בחו"ל כתגובה?"

פולק אינו סבור שהחינמונים יהרסו את שוק העיתונות. "באירופה חיים זה לצד זה חינמונים ועיתונים בתשלום. כולם חשבו שהאינטרנט ישבור את העיתונות המודפסת וזה לא קרה. הם למדו להתמודד והקימו אתרי אינטרנט. אז נכון, קשה להם, אבל הם שורדים. גם בהיי-טק לא קל, אז מה, בגלל שהתחרות קשה אתה לא עומד בלחצים, הולך לשלטון ובוכה?" 

 

חני לוז רכזת תדמי"ת - לתגבור הדמוקרטיה במדיה הישראלית, מיסודו של הפורום המשפטי, (וכותבת ב'בשבע'), איננה שוללת מכל וכל ויסות ממשלתי של בעלות על עיתונים רבי תפוצה. אבל לטעמה הכיוון המסתמן כרגע אינו בהכרח הנכון. בראשית דבריה מציינת לוז כי כספים זרים רבים מושקעים בישראל ומשפיעים על עמדות הציבור בדרכים מגוונות. היא מזכירה את ה'קרן החדשה לישראל' הנשענת על כספי מדינות, שמקימה ותומכת בגופים וולונטריים שיש להם אג'נדה מסוימת. אלה, לדבריה, זוכים לסיקור תקשורתי אוהד ומוגזם באמצעי התקשורת. איש אינו חוסם את כספי המדינות האלה, למשל.

לוז לא היתה רוצה לראות שייח' סעודי מקים עיתון בישראל ומטיף דרכו לחיסול המדינה. "אבל העיתון של אדלסון, שהוא יהודי, רחוק מהמקום הזה. החוק כן צריך לשקף את הבעיה בהשפעה על מדינת ישראל נגד מטרותיה כמדינה יהודית ודמוקרטית".

אם ננהג בכנות, אולי העובדה שהעיתון סוף סוף מראה גם צדדים פטריוטים גורמת לנו לפרגן לו?

"בואי לא נהיה תמימות. לאלה שרוצים לחסום את העיתון יש מטרה פוליטית. רוממות חופש הביטוי בגרונם והם עושים הכל כדי לחסום את חופש הביטוי של מי שלא אוחז בעמדותיהם. אני לא חושבת שאם זה היה עיתון אחר הייתי משנה את דעתי. זה שקוף שהחוק בא לפעול נגד ביבי, או מה שהם רואים כימין, ואי אפשר שלא להזדעק על זה".

 

ביניים: שייח' סעודי קונה עיתון

 

יואל חסון מ'קדימה' אינו מסתיר את המניעים הפוליטיים של הצעת החוק. כשאני שואלת על טביעות אצבעותיו של נמרודי על ההצעה, ותוהה על המניעים הכלכליים הוא אינו מכחיש את מעורבותו של המו"ל, אך משיב ש"בסופו של דבר הצעות החוק הן של הח"כים ואנחנו באים לעשות סדר בעולם העיתונות". חסון ממשיך: "כשאנשים מחו"ל מקימים עיתון עם אג'נדה ומחלקים אותו חינם, ציבור הקוראים לא תמיד מבין מה האינטרסים מאחורי העיתון וזה פוגע בהם. מעבר לכך זה יוצר תחרות לא נאותה עם עיתונאים שפועלים באופן מקצועי יותר". חסון אומר ש'ישראל היום' הוא עיתון לגיטימי, אבל ראוי שבעליו יהיה אזרח המדינה ותושב בה משום שיש לכך השלכות רבות.

לאדלסון יש אג'נדה, אבל הוא לא חותר תחת הדמוקרטיה הישראלית. אז מה בעצם הבעיה?

"הוא מייצג קו מאוד לא מאוזן ויש לו אינטרס מאוד ברור. כיצד היית מגיבה אם שייח' סעודי", הוא קולע לדוגמתה של לוז, "היה פותח פה עיתון חינם, איש לא היה יודע את מניעיו, והוא היה מטיף נגד ישראל?

"אדלסון פועל באופן לא הוגן, הוא שובר את השוק ויש לו אינטרסים מובהקים כלפיי נתניהו".

בוא נאמר ש'ישראל היום' איננו העיתון היחידי עם אג'נדה במדינה. קח לדוגמה את 'הארץ'...

"נכון, אבל אני יודע מה האג'נדה של הארץ ואני בוחר אם להכניסו הביתה, אני משלם עליו. את 'ישראל היום' אני מקבל בחינם".

 

על הצעת החוק חתמו עד כה, מלבד שני מגישי ההצעה, 6 ח"כים מסיעות מגוונות: מנחם מוזס (יהדות התורה) איתן כבל (עבודה) שלמה מולה (קדימה) אברהם מיכאלי (ש"ס) אחמד טיבי (תע"ל) ודב חנין (חד"ש), שחתום על הצעת חוק לבטל לגמרי את פקודת העיתונות.     

לא כל הפוליטיקאים רוצים להתייחס להצעת החוק מכיוון שהיא טרם הוצגה בפניהם, כך העיתונאית לשעבר שלי יחימוביץ', שר התקשורת משה כחלון ואחרים. כחלון צוטט כאומר שההצעה לא תעבור לדעתו את הממשלה. באותה שיחה הביע כחלון השלמה עם העובדה שעיתון שייך לבעלי הון, ושזהו טבעו של עולם: "אין עיתון לגברת כהן מחצור, אם היה, הייתי עוזר לה לקדם אותו. מה שאתה לא עושה אתה מעביר כסף לבעל הון. גם אם אקפוץ עכשיו לסופר ואקנה גלידה לבן שלי, אז אעשיר את נוחי דנקנר בחצי שקל".

דעתו של חבר הכנסת והעיתונאי לשעבר אורי אורבך שונה בתכלית. הוא אמנם לא יחתום על הצעת החוק, אבל הוא חושב שחופש יתר בתחום העיתונות יכול להביא לחיסולו של השוק ולחיסולו של החופש. אורבך עדיין לא מצא את נוסחת הקסם, שאותה יצליח לרקוח כהצעת חוק, אבל הוא בהחלט עובד על זה, ובינתיים מעלה כמה טיעונים, שמטרידים את מנוחתו. הוא, למשל, חושש ממציאות בה יתקיים רק עיתון גדול אחד, "לעיתונות רבת תפוצה יש משמעות גדולה בדמוקרטיה ולכן השלטון צריך להתערב. אני רוצה שיהיו כמה עיתונים ושתהיה עבודה להרבה עיתונאים, כך יושמעו הרבה קולות. מדינה בלי 'מעריב' ובלי 'ידיעות' תהיה מדינה שבה הקולות חד גוניים".

אורבך לא חושב שהחוק המוצע נכון גם בגלל שהוא תפור לפי המידות של אדלסון. אבל קשה לו גם עם העובדה שזה עיתונו של ראש הממשלה ושהעיתון מחולק חינם. "זו אינה תחרות עסקית, זו היא פילנתרופיה פוליטית. מה יקרה אם בעוד כמה חודשים זה יהיה העיתון הכמעט יחיד בארץ והוא יתמוך מאוד בנסיגה מרמת הגולן ובהקפאת ההתיישבות או בפינוי כל היישובים? זו תהיה בעיה ואני לא בטוח השוק החופשי יעשה את שלו".

אורבך, כאמור, תר אחר פיתרון מתאים. אחד מהם, שברור לו שאינו מושלם, הוא להגביל תפוצת עיתון חינמי. "גם חוק ההגבלים העסקיים מכיר בכוחה של התקשורת ומתייחס אליה אחרת בכל הקשור לבעלויות צולבות. מי שלא רואה את הבעייתיות במצב הקיים עוצם את עיניו", חותם אורבך.

 

ביניים: גם מקסוול לא היה ישראלי

 

"אני לא מתרגש מהביטוי 'לראש הממשלה יש עיתון'. העיתון שייך לבעליו והוא יכול להשפיע על הכותבים במידה זו או אחרת לתמוך או לא בראש הממשלה. היום, עיתון אחד תומך בראש הממשלה, והשני מתיישר בעמדה שכנגד", אומר העיתונאי הוותיק חנוך מרמרי, שערך את 'הארץ' במשך 14 שנים, והיום כותב ב'עין השביעית'. לפי מרמרי, הסיטואציה התקשורתית הנוכחית היא חוקית ומתקבלת על הדעת. הוא מזכיר, שבעבר היה 'מעריב' בבעלותו של איל ההון רוברט מקסוול, בהחלט לא אזרח ישראלי. "כדי לחוקק חוק כזה צריך להוכיח שיש נזקים מובהקים. אני לא רואה, למשל, שיש פגם מהותי בלאומיותו של 'ישראל היום"'. מרמרי חושב שמציאות של עיתון רב-תפוצה אחד בישראל היא מציאות רחוקה. הוא כן חושב שהכניסה של 'ישראל היום' כשחקן מרכזי יכולה לשנות את מפת העיתונות בארץ ובעיניו השינוי יהיה לאו דווקא רע. "ייתכן שלא יהיה 'מעריב' וכן יהיה 'ישראל היום'. אבל זה לא משהו שדורש את התערבות המחוקק, למרות שאני מעדיף 4 עיתונים על 3, ו-5 על פני 4".

בכל הקשור להצלת עיתונים על ידי המחוקק, מביט מרמרי לאחור ומזכיר את כל העיתונים המפלגתיים שנסגרו בזה אחר זה "ולא עלתה אז דרישה שהמחוקק יתערב. הפילוסופיה של היום לא צריכה להיות שונה מזו של אז".

האם כוחות השוק תמיד יעשו את שלהם?

"אני לא רואה סידור יותר טוב. אני לא רואה איך ממשלה יכולה להקים היום עיתון מוסדי. רעיונות כמו הגבלת חלוקה של חינמונים היא רגולציה המצריכה פיקוח והקוראת להתחכמות. מה הטעם בזה?".

נמרודי מניף דגל אדום.

"הוא צועק הצילו כבר הרבה זמן. כמה עיתונים כבר נסגרו ולא נעשתה התערבות ממשלתית להציל אותם? כשעיתון נסגר זה עצוב ליוזמים ולעובדים וזה בדיוק כמו מפעלי תרבות אחרים שנסגרים".

מרמרי מסרב לצפות את העתיד על אף שברור לו שעיתונות הרשת תתפוס יותר מקום. "הניחוש שלי הוא שישראל היום יתחיל לגבות בשלב כלשהוא תשלום, אולי בהתחלה מהמנויים".

 

 

ביניים: ומה יהיה ביום שאחרי?

 

חוקר התקשורת, פרופ' דן כספי מבקש שלא להתייחס ספציפית ל'ישראל היום' כשהוא מתייחס להצעת החוק. הוא מביט על המשבר הכללי בו שרויה העיתונות המודפסת, בכל העולם, וקורא להתערבות המחוקק. הדוגמה שהוא מנדב, נוסכת רוח של חיוב דווקא, ולא שלילה: "מדינות שונות החליטו לעזור לעיתונות המודפסת. בצרפת, למשל, כל צעיר בגילאי 18-24 זכאי לבחור באיזה עיתון שירצה, ולהיות מנוי עליו על חשבון המדינה".

הטכנולוגיה מתקדמת, ומביאה בכנפיה שינויים. אולי העיתונות המודפסת צריכה לפנות את מקומה לחברותיה המתאימות ממנה?

"זה נכון שעיתונות האינטרנט היא מיידית, אבל אין תחליף לעיתונות המודפסת בעומק ובהיקף שלה, ואי אפשר לקיים היום משטר דמוקרטי בלי עיתונות מודפסת".

גם לפרופ' כספי ברור שעזרה של הממשלה לעיתונות הכתובה איננה חפה ממחירים "לא רק כספיים", אבל מבחינתו יש להציל אותה ויהי מה. מלבד העובדה שכספי מעריך את 'מעריב' ויצטער אם הוא ייסגר, הוא חושש ש'מעריב' יהיה רק הראשון בסדרה. "ייתכן שהעיתונים ימשיכו להופיע, אך יהיו מוחלשים ולא יהיו מסוגלים לסקר תופעות בהיקף רחב או לבקר את השלטון".

פרופ' כספי אינו מתרגש מתופעת ה'חינם' "זה לא פטנט חדש, ולא בלעדי לישראל". מה שכן חשוב לו, זה שהציבור יידע ש'החינם' הזה הוא אשלייה. משום שאין חינם, יש רק תשלום ישיר  או תשלום עקיף - יש עיתונים שרוכשים אותם ויש עיתונים שהקורא משלם בכך שהוא נחשף לתעמולה ולפרסום שלהם".

כמו חוקר אמיתי, כספי מעלה בסיום דבריו שאלות נוספות, שאיש לא נתן את דעתו עליהם, כמו מה יקרה ל'ישראל היום' ולשוק העיתונות בכלל, בעידן שאחרי אדלסון או כשהוא יפסיק להביע עניין. גם אם יתנו ל'ישראל היום' להמשיך לחיות, האם הוא כאן כדי להישאר?

ofralax@gamil.com